האחיין האבוד שלי – סיפור אמיתי

יש לי שלושה אחיינים. את האחת גידלתי, רחצתי, האכלתי, קמתי למענה בלילות ועשיתי את כל הדברים שעושה אימא. את השניים האחרים הקפצתי על ברכיי ורקדתי להם "על ישראל חי" כדי שיאכלו את הדייסה.

   אבל יש לי עוד אחיין אחד – אחיין אבוד. מדי פעם אני חושבת עליו. איך ייתכן שיש לי קרוב משפחה בעולם שאינני מכירה. קרוב-כה-קרוב, אחיין, דם מדמי, שאינני יודעת כיצד גדל, מה עלה בגורלו, שלא זכיתי לאהוב, להשתובב עימו, להתבגר איתו.

    תחילתו בסיפור משפחתי כואב, מוזר, יוצא דופן, מסוג הסיפורים שאוהבים למלא בהם תוכניות אירוח שמלציות. יש לי אחות. אחותי הגדולה. אישה שהחיים, או הגורל, או אני לא יודעת מי התאכזרו אליה, והיא אינה כאחד האדם. אחותי הגדולה היא נכת נפש. תמיד הייתה כזו והוריי לא ידעו להתמודד. טוב, זה היה לפני הרבה שנים, כשלפסיכיאטר קראו בשם המבעית "רופא עצבים", וכשבתי החולים לחולי נפש היו עדיין משהו שדמה ל"קן הקוקייה".

    בשנות השבעים אחותי פגשה גבר אפריקני מדרום אפריקה, שהגיע לארץ עם להקת ריקוד. התפתח קשר. הגבר לא היה מה שנקרא "גבר חיובי". היכה, זרק לפח את הגלולות שאחותי לקחה למניעת הריון, בטענה ש"בשבט שלו באפריקה נשים אינן נוטלות גלולות", וגילה עוד כל מיני התנהגויות שוביניסטיות לא סימפטיות בכלל. 

   ההריון לא איחר להגיע. לא באשמת אחותי, כי בחולשתה הנפשית והאישיותית נכנסה להריון בלית ברירה. היא הייתה שפחתו הנרצעת, והוא עשה בה כרצונו. בובה שלו על חוט. כשהריון כבר הראה סימנים, התערבו הוריי וניסו להשפיע עליה להפיל. ראו שזה לא הולך, פנו לרשויות רפואת הנפש במטרה לקבל אפוטרופסות על אחותי, לסלק את הגבר המתעלל מחייה ולהביא לכך שתעבור הפלה. האפוטרופסות התקבלה, הגבר גורש לארצו, אבל ההריון כבר היה בשלב מתקדם.

    הוריי לא רצו את הילד. הורים מבוגרים, דתיים, שמרניים, עם קשיים רבים במשפחה. "ילד כושי" הבעית אותם. ועוד "ילד כושי לא לגמרי יהודי". בעיניהם – שיקוץ. אחותי עצמה לא יכלה לגדל אותו, שכן אינה מסוגלת לתפקד כראוי, בוודאי לא כאם, וממילא הייתה סמוכה על שולחן הוריי כל חייה. גם את ילדתה הראשונה לא גידלה, ואימי ואני מילאנו את מקומה של אחותי כאם וגידלנו אותה. ילד נוסף היה מטלה קשה מדי על המשפחה, גם ללא הפגנת הגזענות של הוריי, שגם אותה אני יכולה להבין, למרות הכאב.

   ראיתי אותו, את הילד. תינוק שחור ומקסים, עם שיער מקורזל ולחיים שחורות שמנמנות, ועיניים שחורות עגולות ובורקות. ראיתי אותו כשהיה בן חודשים ספורים, לפני שנמסר לויצו. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו כי זמן קצר אחר כך התגייסתי לצבא. התינוק הועבר לבית ילדים וחי שם, ואיש מבני משפחתנו לא היה מסוגל להתייחס לקיומו. רק אחותי, אמו המג'נונה, ביקרה אותו פעמיים בשנה. אולם, ככל שהתבגר הילד הביכו אותו ביקוריה ההיסטריים, עד שביקש ממנה לא לבוא יותר.

   אחותי התעקשה שלא לאפשר את אימוצו. כל כמה שדיברנו על ליבה לא הסכימה. לגדל אותו לא יכלה, אבל גם לאפשר לו חיים מלאים כילד רצוי למשפחה לא רצתה לתת לא. גם אותה איני מסוגלת להאשים במלוא החומרה, שהרי אינה כשירה לשום חשיבה הגיונית של סיבה ותוצאה.

   וכך גדל הילד וכבר היה בן 11, עוד מעט בר מצווה. עדיין חי בבית הילדים של ויצו. היום הוא לפי חישוביי בן 28. אז, בגיל 11, הוחלט לאפשר את אימוצו למרות סירוב האם, לאור כך שמצבו הנפשי כבר לא היה משהו, וכנראה שיש איזה חוק המאפשר לבצע זאת אחרי שההורים מתגלים כבלתי כשירים לאורך זמן.

   והוא אומץ. אימצה אותו משפחה שכבר אימצה קודם לכן יתומה אתיופית, וביקשה לה אח שחור כמוה, שלא תרגיש חריגה. ובוודאי גם התאהבו בו, ביעקב, זה היה שמו אז – ההורים המאמצים, כי לדברי אחותי יעקב היה ילד נהדר, חכם, תלמיד מצוין ובעל אישיות נעימה וחברית. אפילו היא, הכלואה בעולמה הפנימי הסתור, יכלה להבחין בתכונותיו הראויות.

   אחר כך אמרו לה ב"שירות לילד" שהמשפחה ירדה מהארץ, ואולי סתם רצו להיפתר מנדנודי אחותי, ששבה והטרידה אותם כדי לנסות ולפגוש שוב את בנה. הוא עצמו, כפי שאמרתי, לא רצה לפגוש בה ככל שהתבגר, כי קלט שאימא היא לא, אולי מין אחות קטנה ומטורפת שמרוכזת רק בעצמה. גם עשתה לו מיני פדיחות ליד ילדים אחרים, ואת זה הוא בטוח לא רצה.

   וכך עברו השנים. לא שמענו עוד מיעקב – האחיין האבוד שלי, בנה האבוד של אחותי המג'נונה. לפעמים נדמה לי שאחותי ואני היחידות במשפחה שנזכרות לפעמים ביעקב הקטן, ילד שחור, חצי אפריקאי, שמי יודע מה עלה בגורלו. אני מקווה שהיום הוא איזה איש הייטק, אולי צייר, אולי בנקאי, משהו שכל אם חולמת עליו. אני מתפללת שהוא לא התפרק איפשהו בחייו בגלל הילדות הקשה, והפך חלילה להומלס עם מזרק בווריד. אחותי – אמו שלא יכלה להיות לו לאימא, מזכירה אותו לעיתים קרובות, אך מבחינתה מסיבות אנוכיות בלבד שיוצאות מנפשה הילדותית. אף פעם אינה תוהה מה עלה בגורלו, האם ילדה הקטן בנה את עצמו והפך לאדם דגול ונהדר, אלא האם הוא יבוא לבקרה ויגאל אותה מבדידותה.

   זה סיפור כואב, שבספרי אותו מתגלם בחזי גוש של דמעות. אם אבכה, לא אכתוב. כבר בכיתי בעבר ועכשיו אני מעדיפה לכתוב. למה אני מעלה את זה על הכתב? כי באיזה שהוא מקום מטורף אני מקווה שאולי יעקב הקטן שבגר יקרא את הדברים ויגלה את עצמו לנו, ויידע, אם זה עוזר בכלל, שיש לו דודה שחושבת עליו כל 28 השנים האלה. דודה שלא התאפשר לה לאהוב אותו כפי שאהבה את שלושת אחייניה האחרים.

   פעם סיפרתי את הפרשה לידיד, והוא הציע במלוא הרצינות שנצא לחפש אחריו, ואם לא לחפש, לפחות שנכתוב על זה ספר. עד היום לא כתבתי את הספר הזה. כנראה שהוא יהיה עוד ספר שכבר לא אכתוב כי הוא יכאב מדי. ספר שמתאר את קורותיה של משפחה מפורקת, שלא ידעה איך להתמודד עם עצמה.