כל אחד והמרגל שלו

אתמול הוקרן החלק השני של הסרט הדוקומנטרי "מרגל השמפניה", על וולפגנג לוץ, המרגל הישראלי שנעצר במצריים בשנת 65, בשם ריגול לטובת ישראל בזהות של נאצי לשעבר.

   מעבר לכך ש"מרגל השמפניה" (בבימוי נדב שרמן) הוא סרט מרתק, ומומלץ לכם לראותו אם פספסתם, הוא העלה בי את הזיכרון לכל המרגלים כולם, שכולנו כפי הנראה מכירים. בארץ כמו שלנו, נדמה לי שכולם הכירו איזה מרגל, או קרוב של מרגל.

   זה העלה בי את "זיכרונות המרגלים" שלי. את בנותיו של אלי כהן הכרתי במחנה קיץ שהייתי בו בנעוריי, ולא אשכח כמה החריד אותי שאין להן אבא, ויותר מכך איך מת אביהן. לא אשכח את תוגת אימן שניבטה מפני האלמנה המיוסרות שלה.

   זה הזכיר לי כל מיני מרגלים או עובדי מודיעין, ששמענו עליהם בסביבה הקרובה.

   למשל, בעלה של אחותי (כן ההוא, המכה), שאביו הסתובב כל ימי המלחמה בגרמניה במדים של חייל אס.אס. כך הוא ניצל במלחמה. בארץ, הוא רצה להתנדב למוסד ולשמש כמו וולפגנג לוץ בתור מרגל "גרמני" מוצלח, ולהמשיך את ההתחזות מהמלחמה. אבל בגלל בעיות בלב קיבלו אותו רק למודיעין, שם תירגם חומר מסווג מגרמנית.

    או אבא של חברה של אחותי, ששירת במוסד, והיה במצריים בשנים שבהם לוץ פעל. מי יודע, אולי היה זה הוא ששלח את מעטפות הנפץ למדענים הגרמנים, בהוראת לוץ.

   לא מחריד לגדול בארץ שבה כל שכן או קרוב משפחה הוא אולי מרגל? בארץ כתיקונה, השכן הוא בעל חנות או משרד קטן, וכאן, ייתכן שכל אדם שני הוא מרגל. והלוא רק אמש התבשרנו על הצעיר הישראלי דניאל שרון, שנעצר באשמת רצח בלבנון. ואם הוא אכן מרגל? ואם הוא בנה של השכנה הכי טובה שלכם?