גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים

חכה. אולי תמצאנה השפתיים שתצרובנה כאב לצלקת.

    בקרנו היום, קבוצת חברים ביד ושם. חזרתי מהבקור נפעמת. המדריכה מיכל גרוס הצליחה בהסברים שלה, בידע וברוח האנושית שנשבה ממנה להעביר גם אופטימיות ואהבת אדם, הייתי רוצה להתחלק אתכם בספור שרגש אותי. בין המוצגים של דברים שהביאו הניצולים , מאחורי זכוכית, שכבה בובה, ישנה, אך מטופלת, פיה המתוק פעור מעט, רגלה קצת סדוקה ושמלתה הקצרה נראית ממורטת אך נקיה. הבובה ...

    כדי לעשות לעצמי מצב רוח טוב יותר וכמחווה לנעמי ומוישלה, הורי הפילונים , אני מביאה תקציר של ספור אמיתי שספרתי לעצמי פעם, כשלא נולד לי הילד שכל כך רציתי, הספור קרם עור וגידים ובן זוגי שיתף פעולה וכל הכתוב פה באמת היה. אחרי שחודש אחר חודש לא נולד לנו הילד שכל כך רצינו החלטנו לגדל פיל. הדירה היתה ...

    בלב הירוק צומחים טנקים גשם ברכה מרווה את קני התותחים עוד מעט תפרחנה כלניות אדומות    

  שינויים אינם נראים. קוסמים יודעים זאת כבר מאות שנים. גם הם לא יכולים לגרום לאשר להגיע. לנו לחייך את חיוכו של התינוק. הן אחרי שלמדנו קרוא שוב לא נוכל לראות אותיות כשרבוטי דיו. לו רק נוכל להגיד ביום בו לא נצטרך למילים: השמש הבקיעה מבעד לעננים, לפני שהספינה טבעה הרגשנו אשר.  חלמתי את המילים האלו, כך, כמו שהן כאן,{בכל אופן כך ...

אומרים לי תפתחי את הנשיות שלך ככה על הניר, חופשי. איך ואצלי זו אבן קטנה שחורה נוקשת מתוך בבושקה ענקית על המדף המאובק בגן אסתר בלועה בתוך האחרות קפואת חיוך. באויר שרידי הבנים על הבנות ואני אגרוף זב דם מבפנים. אלי מגיע רק ההד. צורחת על הרצפה בארגז החול.

אני שלגיה, פי אדום פני כמו השלג. אבל אני זו גם האמא החורגת.

    הערה של מירי: "ללא עור", לשיר של חדווה הרכבי, הזכירה לי שיר שכתבתי לפני זמן מה בעקבות חברה שאמרה לי כי בוודאי קשה כך להלך בעולם חשופה, ללא עור. "הוא שמלתו לעורו במה ישכב?" {שמות כ"ב, כ"ו} גופה ער. העור על גופה ער עוד יותר. בלילות חשוכים תוכל להלך להותיר את העור מאחור. שיגדל, יתעבה ויחסום כל קרן ...

דבר לא זע אז בנואיבה מלבד תנועה קלה בלתי מורגשת של גרגרי החול קדימה ואחור. מעשה אהבה חשאי עשו להם המים הם נעו רווים להכביד אף השמש לא העזה להניד רפרפה מעל אורם נוגעת לא נוגעת. הרגשתי אז איך הדברים קורים. לא הייתי אלא הוויה. דבר לא זע.

"אגרובה שטיק פלייש מיט צווי עייגן" קראה לה אמא שלה, בחיבה. חתיכת בשר ענקית עם שתי עיניים, זו מחמאה? להרה שלי עיני פרה, כך זאוס, מרוב אהבה? כשפקחה אותן לרווחה נשקף בעדן חלום. היום היא מזליפה טיפות לעיניים קטנות, חולות. גם הבשר כבר לא מה שהיה. לפיליפינית שלה אין סבלנות לדבר איתה. בבקרים היא מטלפנת אלי, אני בדרך כלל לא ...