בובה מאחורי זכוכית

בקרנו היום, קבוצת חברים ביד ושם. חזרתי מהבקור נפעמת. המדריכה מיכל גרוס הצליחה בהסברים שלה, בידע וברוח האנושית שנשבה ממנה להעביר גם אופטימיות ואהבת אדם, הייתי רוצה להתחלק אתכם בספור שרגש אותי.

בין המוצגים של דברים שהביאו הניצולים , מאחורי זכוכית, שכבה בובה, ישנה, אך מטופלת, פיה המתוק פעור מעט, רגלה קצת סדוקה ושמלתה הקצרה נראית ממורטת אך נקיה. הבובה הביטה בנו ולא מצמצה. זו בובתה האהובה של אישה כבת תשעים, ספרה מיכל, הבובה הזו ליוותה אותה במלחמה כשאבדה את הקרובים לה, לה היא ספרה הכל, איתה היא דברה והבובה תמיד הבינה, גם אחרי המלחמה וגם כשהתבגרה, הבובה המשיכה להיות חברתה הקרובה ביותר, כזו ששומעת את כל סודותיה. כשפנו לאישה מיד ושם ובקשו את הבובה לתצוגה, בקשה האישה פסק זמן , היא צריכה לשאול את הבובה. כן, אמרה כעבור כמה ימים, הבובה מסכימה, אבל היא מפחדת מחושך, צריך שיהיה אור קטן שיאיר לה גם בלילה. מאז הבובה שם מאחורי הזכוכית, מוארת במנורה קטנה יום ולילה, מוגנת, והאישה כותבת לה מכתבים, מספרת לה על חייה ועד כמה היא חסרה לה. קשה לי בלעדיך, היא כותבת רק את מבינה אותי באמת. הבטתי בבובה וחשבתי על האשה בת התשעים, אמא וסבתא, הנושאת בתוכה יום יום את הילדה הקטנה שנותרה לבד בעולם אלים, שבו קשה לתת אמון בבני אדם. ורק בובה יכולה להיות הנפש שמבינה באמת.