גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים

זה התחיל בכתה ו' או ז', המורה אמרה לי לקרוא משהו בקול, משפט שהתחיל במילה "מילא" והמילה לא יצאה לי מן הפה התלעלעה לה ממ…מ… כל הכתה צחקה, גם המורה, מאז התחיל הפחד שלי לקרוא בקול וכאבי הבטן, כל יום בבית הספר היה גהינום. שמתי לב שאם אני מתחילה משפט בוו החיבור אני כן יכולה לדבר, אז עשיתי כך, אבל ...

רוצה להתחלק איתכם במשהו. לקראת ההצגה שלי הזמינו אותנו לטלויזיה לראיון, הלכנו אני ,שותפתי להצגה והמנהלת האמנותית של פסטיבל אישה בחולון, ישבנו לפני הראיון וחיכינו למאפרת,{אני די רועדת ומקווה שלא יבחינו} כשהמנהלת האומנותית קצוצת השער ובעלת המראה הנערי{גופיה לבנה, מגפיים עד לברכיים}  המוקפד למרות שנותיה פתאום מביטה בי ומבלי ששאלתי היא אומרת: "תראי לי אותך" אני מביטה בה. "התסרוקת לא ...

      עודד כתב שיר נפלא על מילים שאוהבות אותו ואני חושבת כמובן מיד על עצמי, אלו מילים אוהבות אותי, או שבעצם אלו מלים אני אוהבת? אלו מילים  מעלות בפני ריחות, תחושות, זכרונות שעוטפים אותי באהבה, ברכות? אולי מילים שהצליל שלהם ענוג, כמו לילה או לילך, או הילה ?  נהרה? או תפילה?{סבתא פעמיים בשבוע על הרצפה בגלל איזה נדר ...

בזמן האחרון אני עושה מה ששנים היה הפחד הגדול שלי, מופיעה במחזה שאני כתבתי כ"שחקנית", החוויה הזו לימדה אותי דברים חדשים על עצמי שלא את כולם הייתי רוצה באמת לדעת ובכל זאת אתחלק איתכם, אתם הרי קהל וירטואלי, לא? 1. אני לא יודעת מה לעשות עם הגוף שלי רוב הזמן. 2. אני מרגישה מסורבלת 3. אני שונאת לקבל ביקורת 4. ...

עלי פורץ מן האדום מפני שאין לו דרך אחרת מפני שחייב הוא להרים אצבע אחת נוקשה. מפני שנקודת האיסוף תמיד בנשגב. עלי פורץ מן הצלקת בוגד בה. מפני שאין הוא יכול לשאת את רכות היד המחזיקה בו בכח ואומרת זה הטבעי.

  בימים שהנפש גועשת ואין שקט וגם בימים אחרים אני מוצאת מרגוע בצבעי המים שבעדינות מלטפים את ליבי, שעורי הציור אצל איריס קובליו הם המרפא לנפש שלי, אני חוזרת מהשעור עם עוד ציור ועם שמחה שאין כמותה, גם כשהציור לא כל כך מצליח, אינני ציירת, אבל אני אוהבת לשלב כתיבה בציורים שלי ולראות את כתמי הצבע הופכים מול עיני למשהו ...

בני הצעיר, זה שכתבתי מזמן,על צו הגיוס הראשון שלו, מתגייס השבוע, והוא נתן לנו הוראה להזמין מקורבים ולהכין" מבחר פשטידות". מכיוון שהוא לא מרבה לבקש, נעניתי בהתלהבות רבה, אולי מדי, ומהבקר השכם אני מבשלת מיני תבשילים שחברות רחומות נתנו לי מרשמיהן, פשטידת ברוקולי, פשטידת איטריות עם פטריות, תפוחי אדמה{ לפולנים בינינו} ומרק ארטישוק ירושלמי, עכשיו כשהגב שלי הרוס ואני בקושי ...

אני לא זוכרת מתי זה בדיוק התחיל, אבל האצבע שלי, זו שסותמת את החור בקיר, מתחילה להתעיף. נחשולים יפרצו דרך הפנלים שלא הברקתי מעולם יסדקו את שכבות הקרמים מהפנים שלי ויחשפו הכל. יש איזה קסם בהסחפות, ולו רק מנוחת השרירים שכבר לא צריכים להמתח כדי לחסום.

ביום שישי אחר הצהריים כשיאוש מטפטף בכבישים כמעט ריקים מסתובבת שם האמת הערומה. בשדרות שאול המלך פגשתי בה. מהלכת . גו זקוף על קרן אור אחרונה. ערומה. לא נבוכה. שדיה מקפצים ופניה אור. הסבתי ראשי לאחור. איך אוכל, עד עכשיו נזהרתי ממך כמו מאש, חשבתי שאוכל להמשיך את חיי בשין קוף ריש.

נתנה לי הרשות להשתמש במקורות שעדיין לא פורסמו ברבים: מחשבות, יסורי מצפון ופיתויים. אלוהים מכה את אהוביו ומרחיקם מן האדמה. גוש הזהב ניתך בידיו עד היותו לאפס. ואנחנו כדרך הילדים משחקים באש עד שבוקעות הלהבות שלא ציפינו להן. שוכחים כי אנחנו ככל האדם: שחקן וצופה בדרמה הגדולה של קיומנו.