גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים
אני לא זוכרת מתי זה בדיוק התחיל,
אבל האצבע שלי, זו שסותמת את החור בקיר, מתחילה להתעיף.
נחשולים יפרצו דרך הפנלים שלא הברקתי מעולם
יסדקו את שכבות הקרמים מהפנים שלי ויחשפו הכל.
יש איזה קסם בהסחפות,
ולו רק מנוחת השרירים שכבר לא צריכים להמתח
כדי לחסום.
קסם ההסחפות ומנוחת השרירים
אכן יסדקו את המסכות ויחשפו
את שראוי להיחשף –
האמת במערומיה.
נכון חנוך ותודה, וזה קשור לפוסט הקודם שלי על האמת הערומה, כנראה שזה מה שמטריד אותי לאחרונה, בהרבה מישורים,
יפה מאד.
תודה לך ענת ואת אני רואה לא מתיאשת
כל כך אמת
תודה מירי
כל הנחלים הולכים לים הגדול ,ותנועות הידיים שאנו מכים בהן את הגלים בנסיון לעצור את הסחיפה הן במקרה הטוב- פטטיות ,ולכן אולי כדאי לעשות כעצתך ולתת לעצמנו להסחף ולפחות להנות מהגלישה.
גיורא דווקא מה שכתבת הזכיר לי את הספור על הצפרדע, נדמה לי, שנופלת לחלב חובטת בידיה, עד שנהפך לחמאה וניצלת מטביעה, אז אולי החבטות כן עוזרות?
חנילה
אל תוותרי לעולם על ההולנדי הקטן 🙂
לא ריקי, הוא לנצח יעמוד שם, בנעליים הולנדיות קטנות וחיוך..
דווקא תוותרי. כמה אפשר להחזיק חור? אני בעד היסחפות (במידה).
אני מנסה יעל, באמת מנסה,
חני, שירפרוזה חזק ומחודד וסוחף.
(אפשר להסחף קצת, עם איזו בירה יפנית וסגריה דקיקה, זה כמו להרפות את שרירי האצבע, לשעה.. עדיף לא? או ש-האם את מוכנה לצונאמי?)
איריס, להצעה כזו אני מוכנה מיד!
יופי של תאור של חוויה מוכרת.הרצון להרפות.אבל חני, האם את אחראית לחור בקיר?
לוסי, קשה להודות אבל בהרגשה שלי כן, לכל החורים בקיר באשר הם שם..
חני, מותר להרפות, תני לאצבע לנוח, שלא תקבל עור ברווז:) תני לשרירים לנוח. תני ליופי ולחופש לבקוע מבפנים, אל תחסמי
משתדלת מוישלה, אני בדרך