נקמת הילדה המגמגמת

זה התחיל בכתה ו' או ז', המורה אמרה לי לקרוא משהו בקול, משפט שהתחיל במילה "מילא" והמילה לא יצאה לי מן הפה התלעלעה לה ממ…מ… כל הכתה צחקה, גם המורה, מאז התחיל הפחד שלי לקרוא בקול וכאבי הבטן, כל יום בבית הספר היה גהינום. שמתי לב שאם אני מתחילה משפט בוו החיבור אני כן יכולה לדבר, אז עשיתי כך, אבל הגמגום עקף אותי וחזר. מהתלמידה הכי טובה, השחקנית הראשית בהצגות ואהובת המורים הפכתי לכזו שלא מכינה שעורים ומתחבאה מאחורי הילדים שרק לא יבחינו בי, שרק לא אצטרך לקרוא ולדבר. בתיכון זה המשיך בעוצמות גדולות יותר, הפסקתי להכין שעורים ולהביא מחברות, ברחתי מבית ספר, הלכתי לים, לבית המשפט, הכרתי חבורת אופנוענים ונסעתי איתם לטיולים שרק לא יזהו את הגמגום, שלא ידעו. עדיף להיות פורעת חוק, חצופה, איומה מאשר מגמגמת. החיבורים הצילו אותי, בשעורי ספרות במקום מבחן כתבתי ספורים או שירים שהמורים אהבו כנראה, וכך עברתי מכתה לכתה, כמובן שאנגלית וערבית שמצריכות קריאה בקול, לא למדתי כלל. בכתה יב' לפני הבחינה באנגלית בעל פה נשברתי ובקשתי מאמא שלי שתקח אותי לפסיכולוג, נסענו לחיפה לכרמל, אישתו לקחה את הכסף הרב מראש הוא הביט בי ושאל: יש לך חבר?את בתולה?עניתי שכן יש לי חבר וכן, אני בתולה.. {שקרתי, בכל אופן אמא שלי היתה לידי} אז אני מבין את הענין, אמר ונתן לי כדורי הרגעה כנראה. למחרת לקחתי אותם בשמחה, הייתי בטוחה שזה הפתרון אבל שוב הגמגום הזה. בצבא ובאוניברסיטה פחדתי בעיקר משלב ההיכרות איך אוכל לומר את השם שלי? בבחינות בעל פה נכשלתי{"לא מאמין לגמגום," אמר הפרופסור קרייטלר המפורסם,שברעד התוודיתי לפניו, {הרי הוא פסיכולוג ידוע הוא בטח יבין וירפא..} "פשוט לא למדת"} במשך הזמן התגברתי חלקית, יכולתי לדבר בפני קבוצה קטנה, כשאנשים יושבים בעיגול, בשום אופן לא לקרוא מהכתוב משהו, התחלתי לפרסם ספורים ושירים, בכתיבה לא ראו את הגמגום. וספרים שלי יצאו לאור. כשקבלתי את פרס "זאב" לספרות ילדים רציתי לוותר עליו כשהבנתי שאצטרך לדבר לפני קהל, כל הערב היה סיוט, העליתי את ביתי אתי והיא קראה מהספר, ולא דברתי עם אף אחד על הגמגום, רק לחברי לחיים ספרתי. עד שיום אחד כשהתגברתי על פחד הגבהים שלי וירדתי בסנפלינג מצוק מנרה אמרתי לעצמי תוך כדי ירידה, זהו, את חייבת להתגבר גם על הפחד הזה, הרי ויתרתי על כך כך הרבה .
כשחזרנו מהסנפלינג נרשמתי ל"פורום" אני יודעת שזה שנוי במחלוקת, אבל אותי זה הציל, בקורס המתקדמים התגברתי על הפחד, דברתי מול קהל,החלטתי להגשים את כל מה שחלמתי עליו, התקבלתי לסדנת משוררים של "הליקון", ביליתי סופי שבוע במלון הר ציון בירושלים, הפחדים חזרו כשעירית סלע אמרה לנו לקרוא משירינו.. גמגמתי, אבל היא לא ויתרה, וקראתי משירי בתיאטרון ה"חאן". הצלחתי גם להרצות, אבל הפחד נשאר בשולי הבטן מדי פעם מבצבץ. השבוע הופעתי בהצגה שלי, עמדתי על הבמה מול הקהל, לא גמגמתי אפילו פעם אחת. חיבקתי בתוכי את הילדה ההיא המגמגמת שהפסידה כל כך הרבה, אבל אולי לא, אולי למדה דברים אחרים.