שקרים

היא אמרה, האמא, שיש שקר ויש שקר. ל"ויש שקר" היתה לה נימת קול מיוחדת, לא ממש אירונית אבל מודגשת, כמו הטעמה מוגזמת של תנועות שפתיים בפני חירשים אילמים: ו' החיבור בהגבהת קול ולאחריה השתפלות חדה של ה"יש." ל"ויש שקר" קראה "שקר לבן". "אבל למה הוא לבן, מה לבן בו?" תהתה קורין. אצלה, גם מנעד האפשרויות של המוסר, נרתם לענייני אופנה, למה לבשו, איך ובאיזה צבע. מלבד זה, היתה כמעט בלתי מסוגלת לאותה התנהלות על צידי כפות הרגליים של האסטרטגיות היומיומיות: דחפיה הפנימיים, כמו גם תשוקת הביטוי התיאטרלית שלה, היו עזים וחריפים כל כך, שהכריעו כל שיקול של טובת עצמה. היא אמרה, קורין, "לאנשים בפנים" מה היא "חושבת עליהם."

 הניגוד בין התחרה  הרקומה בחוטי אוויר של קלסתרה, לבין יכולתה המוכחת "לפתוח פה," ואיזה פה, היה ניגוד שערורייתי כמעט. בקריזות של האמא, כשלא התמוטטה מהן על הריצפה ובעיקר- כשלא נגעו אליה, היתה אחותי לא פעם הקהל המשולהב המריע מהיציע באיצטדיון לגלדיאטור שלו.

"תגידי להם אם יבואו עוד פעם, שאין אף אחד בבית," אמרה לי האמא. קורין נברה בתיבת העץ הגדולה שבה החזיקה את עשרות זוגות העגילים שניקנו לפי משקל בתחנה מרכזית: "אל תגידי כלום, אל תעני להם בכלל," הוסיפה. "אבל הם שואלים," ניסיתי שוב. "מה הם שואלים, מה יש להם אלה לשאול," התרתחה קורין: "תגידי שהוא מת. מת. את מבינה? מת."

חזרתי לעמדתי למחרת, על גבעת הקוצים, מול תחנת האוטובוס, מחכה: לא להם, למישהו. ישבתי על קרחת החול, בקצה הגבעה, אוסרת על עצמי לזוז, במכנסיים בוציים, רטובים משתן.  סביבי, טמונים באדמה, היו הקברים שלי, ארבעה או חמישה. עבדתי עליהם מהצהריים, כל יום מחדש, ערה לחלוטין למה שמתרחש בתחנת האוטובוס אבל לא בשתי עיני הרגילות שהיו כבושות בחול, אלא באיזו עין אחרת, שלישית. קודם אספתי וערמתי לצידי את תחתיות הבקבוקים השבורים ואת הפרחים שמהם תלשתי את עלי הכותרת. אחר כך היו החפירות. חפרתי נקיק עמוק באדמה שהשקיתי קודם במים, ועל קרקעיתו סידרתי את עלי הכותרת של הפרחים בספירלה צבעונית. עליהם הנחתי את התחתית השבורה של הבקבוק: המצבה השקופה שדרכה נגלתה התמונה. כיסיתי בחול את הקברים בזה אחר זה. עכשיו רק התחיל הכל, כל המהלך המפותל, המסתורי והמענג של הגילוי והכיסוי, העמדת הפנים הפנימית: חפרתי שוב באדמה, כאילו באקראי, כאילו בלי צל של ידיעה על מה שטמון בשבילי שם, מגלה פתאום את התחתית הצוננת והחלקלקה של הזכוכית, מפזרת לאט-לאט את החול מעליה וחושפת עד שהפרחים ניגלים לעיני, מבייימת את הגילוי ואת הפתעת הגילוי שוב ושוב, עם כל קבר.

באור הדמדומים של אחר הצהריים עצר האוטובוס הנכון, ירדו האנשים הנכונים: הוא גבר צעיר, משופם ונמוך קומה והיא בחודשי הריונה האחרונים, אוחזת במרפקו, נושאת את גופה הענק בקושי על הרגליים הלבנבנות, תפוחות מבצקת. עבר זמן עד שהגיעו, מדדים באיטיות יוצאת מן הכלל מתחנת האוטובוס לכיוון ביתנו. למרגלות הגבעה עצרו, השתהו, כרגיל נמלכו רגע בדעתם. "אבא בבית?" שאל הגבר לבסוף. הנדתי לשלילה. "איפה הוא?" המשיך ושאל. "לא יודעת," השבתי. "ואמא?" שאלה האשה: "אמא בבית?" כיסיתי את הנקיק הרביעי או החמישי בחול, לא עניתי.הצצתי בהם מזווית העין: האשה הזיעה, נטפה זיעה. מיפתח השמלה שלה, שממנו הזדקר שובל בד מכווץ שהזכיר צווארון ליצנים, היה ספוג, נדבק למעלה החזה. החרדה פעפעה ביננו, באוויר הלח, העומד, כמו אדים של אקונומיקה.   התרפקתי שוב על הזרימה החמימה בתוך מכנסיי שהגיעה עד לאחורי הברכיים. הם הלכו בסוף: שוב נטלה האשה את מרפקו, שוב דידתה, נותנת בידו את נרתיק היד שלה. המתנתי דקה או שתיים, צופה בגבים המתרחקים, ואז קמתי על רגליי, חולפת על פניהם וטסה לכיוון הצריף. עמדתי בקצה השביל, חבויה מאחורי חבית הפסולת והמתנתי. הם הגיעו, נכנסו משום מה דרך חצר השכנים הפעם, עמדו סמוך לגדר העץ הנמוכה, המפרידה בין שתי החצרות.          

"מוריס, מוריס," קראו בקול, ביחד, הגבר בבריטון עמוק והאשה מלווה בקולה המעט צייצני, עם "מוריס" במילרע. קורין יצאה מהמקלחת, עטופה בחלוק רחצה צהוב, ידיה חופרות עמוק בכיסי החלוק, עוד מעט ינקבו חור. גם האמא יצאה: "למה אתם באים, הוא לא כאן, אמרתי לכם שהוא לא כאן," אמרה בהנמכת קול, כמעט מסתודדת. "אמרו לנו שהוא כאן, שראו אותו מסתובב אצלכם," התעקש הגבר. "מי אמר?" נזעקה קורין, "מי השקרן שאמר לכם? לכו תחפשו במקום אחר. כשתמצאו אותו תגידו לנו, גם אנחנו רוצים לדעת." האשה ההרה פרצה בבכי, מחתה את פניה האדומות  בשרוול השמלה: "כל הכסף לקח לנו כל הכסף. אמר ואמר ואמר, ובעלי שם אצלו כל הכסף בשביל העסק. מיטה לילד אין לי לקנות, מיטה לילד," טפחה על כרסה, מצלצלת בשורת הצמידים המוזהבים על מיפרק היד. הגבר התקרב, כמעט הדביק את פרצופו לפניה של האמא: "אני אלך למשטרה, שיקחו אתכם למישטרה, גנבים." ראיתי את קורין מנתרת: היא ניתרה בפנים מעוותות, חלוקה נפתח מעט מלפנים, חושף את יריכיה, טסה לקצה המרפסת, אחזה במטאטא, והחלה לחבוט בגבר, באשה המיבבת מאחוריו, שוב בגבר, באמא שהתיצבה ביניהם, להפריד, בכלב השוטה של השכנים, שחג סביבם בנביחות בלתי פוסקות. הגבר אחז בשערותיה של קורין ובצווארה בעוד האשה המיבבת רוכנת פתאום לעבר אמת ידה, נועצת את שיניה בזרועה של אחותי. האמא עוקרת מידיה של קורין את המטאטא חובטת בהם בעצמה, עד הכביש דולקת אחריהם בזעקות, עם המטאטא: "הוא איננו, איננו, איננו."   
 

מתוך הרומן "קול צעדינו"