נולדתי בסופיה. עליתי ליפו עם העליה הבולגרית.
התחלת לכתוב בגיל 9 במערה מול הים התיכון, אליה נמלטתי מריב בבית. חוויית ההדדיות וההרגעה שהשפיע עלי הים הסוער וחוויית כתיבת השיר הראשון
—יגרמו לי לחפש כל חיי מקומות בהם יש סיכוי להגיע ליחסי אני/ אתה עם הסביבה הגאו-פיזית. כתוצאה מחיפוש של שנים רבות מצאתי לאחרונה את 'ארמון רב תפארת' שלי – בית צנוע על שפת הכנרת.
ספרי שירה למבוגרים:
מושב
1984 הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן ת"א
הבית במגדל
1987 הקבוץ המאוחד
והים הזה ים כנרת
1994 הקבוץ המאוחד
ימי מנזר
1992 שוקן 1991
כליל
אבן חושן 2003
מן הספרים לילדים החתומים בשם העט
עדולה
שני הטריים ביותר הם:
צעצועים הוצאת עם עובד
שאלות לא קלות הוצאת א"ח
אוהב אותך נורא!
יוסי
אוי, איזו ילדות היתה לנו שם… את הסרט מאדאם איקס למשל ראיתי איזה שלושים פעמים… בכל ערב עם שכנה או מכרה אחרת, שלקחה אותי איתה ככרטיס כניסה אנושי (בחינם כמובן)… ושלא לדבר על הצגות ביידיש עם פסחק'ה בורשטיין וילילאן לוקס, ודז'יגן ושומאכער, ולוס פראגואיוס שביקרו כאן בשנות השישים, ואריס סאן, ועדנה פלידל בתור עליזה מזרחי, ולהקת ביריוזקה הרוסית, וסרטים הודיים, ומאצ'יסטה המפחיד מכולם…
לקולנוע קראו גל רון, וסיפורו מעניין מאוד – המדינה העניקה לקבוצה של נכי צה"ל אדמה בקצה עג'מי, לבנות עליה בית קולנוע קייצי וחורפי. העירייה אף תיכננה שבקולנוע הקייצי הפתוח לשמים תנגן התזמורת הפילהרמונית בימות הקיץ… חלומות קרמו מסכים ובמות, ובתחילת הדרך הצליח מאוד… אלא שבראשית שנות השישים כולם ברחו לבת ים ולחולון, והקולנוע הידרדר ואף נמכר לאיזה יזם, שהפך אותו – כמה נורא – לבית חולים גריאטרי…
אבל עד היום, כשאני חולף שם, אני שומע את ג'ולי אנדרוז שרה לילדי פון-טראפ…
יוסי, אני עשיתי לי יום-כתיבה בגבעת-עליה לפני כמה הימים. את רובו ביליתי במסעדת באבאי המשקיפה על מה שהיה "חוף הברזלים", בו היינו שוחים בקייטנות בית-הספר ובו פעם כמעט טבעתי כשהשווצתי שאני יכולה לתפוש גלים כמו הבנים. אבל לקראת ערב טיילתי אל המרכז הגריאטרי וישבתי בחצר מקשיבה לנאקות כאב… וחושבת דוקא על "דיתה בת אדם"– אני זוכרת את הילדה שהייתי חוזרת מבית הספר ומתעכבת ליד התמונות בקולוע… ואיזה מסתורין היה בשם הזה, כאילו היה כלול בו כל הפוטנצייאל המפחיד/מושך של חיי המבוגרים.
אוהב אותך נורא!
יוסי
אוי, איזו ילדות היתה לנו שם… את הסרט מאדאם איקס למשל ראיתי איזה שלושים פעמים… בכל ערב עם שכנה או מכרה אחרת, שלקחה אותי איתה ככרטיס כניסה אנושי (בחינם כמובן)… ושלא לדבר על הצגות ביידיש עם פסחק'ה בורשטיין וילילאן לוקס, ודז'יגן ושומאכער, ולוס פראגואיוס שביקרו כאן בשנות השישים, ואריס סאן, ועדנה פלידל בתור עליזה מזרחי, ולהקת ביריוזקה הרוסית, וסרטים הודיים, ומאצ'יסטה המפחיד מכולם…
לקולנוע קראו גל רון, וסיפורו מעניין מאוד – המדינה העניקה לקבוצה של נכי צה"ל אדמה בקצה עג'מי, לבנות עליה בית קולנוע קייצי וחורפי. העירייה אף תיכננה שבקולנוע הקייצי הפתוח לשמים תנגן התזמורת הפילהרמונית בימות הקיץ… חלומות קרמו מסכים ובמות, ובתחילת הדרך הצליח מאוד… אלא שבראשית שנות השישים כולם ברחו לבת ים ולחולון, והקולנוע הידרדר ואף נמכר לאיזה יזם, שהפך אותו – כמה נורא – לבית חולים גריאטרי…
אבל עד היום, כשאני חולף שם, אני שומע את ג'ולי אנדרוז שרה לילדי פון-טראפ…
יוסי, אני עשיתי לי יום-כתיבה בגבעת-עליה לפני כמה הימים. את רובו ביליתי במסעדת באבאי המשקיפה על מה שהיה "חוף הברזלים", בו היינו שוחים בקייטנות בית-הספר ובו פעם כמעט טבעתי כשהשווצתי שאני יכולה לתפוש גלים כמו הבנים. אבל לקראת ערב טיילתי אל המרכז הגריאטרי וישבתי בחצר מקשיבה לנאקות כאב… וחושבת דוקא על "דיתה בת אדם"– אני זוכרת את הילדה שהייתי חוזרת מבית הספר ומתעכבת ליד התמונות בקולוע… ואיזה מסתורין היה בשם הזה, כאילו היה כלול בו כל הפוטנצייאל המפחיד/מושך של חיי המבוגרים.
חכם.
איזו אירוניה, סבינה, מנסיקה לנחיתה…
שדה התעופה של הקולנוע, צרוף שיש בו מעוף ונחיתה קשה
נכון, חני, תודה, שבת שלום ושנה טובה!!!
עוֹד תְּעוּפָה
וְעוֹד תְּנוּפָה
וְעַד לַשָּׁדֶה
שְׁבּוֹ אֵין שֵׁדִים
בְּלֵילוֹת אַרֻכִּים
לִנְסוֹק לַגְּבָהִים
וְלִצְלוֹל לְחָלוֹם
עַל הַסֶּרֶט שְׁבּוֹ
אֵינִי חָיָה.
יפה, ביחוד הסוף, לא לחיות בסרט.