בננות - בלוגים / / שירה אקו-פואטית לכבוד שבועות
סבינה מסג
  • סבינה מסג

            נולדתי בסופיה. עליתי ליפו עם העליה הבולגרית. התחלת לכתוב בגיל 9 במערה מול הים התיכון, אליה נמלטתי מריב בבית. חוויית ההדדיות וההרגעה שהשפיע עלי הים הסוער וחוויית כתיבת השיר הראשון —יגרמו לי לחפש כל חיי מקומות בהם יש סיכוי להגיע ליחסי אני/ אתה עם הסביבה הגאו-פיזית. כתוצאה מחיפוש של שנים רבות מצאתי לאחרונה את 'ארמון רב תפארת' שלי – בית צנוע על שפת הכנרת.   ספרי שירה למבוגרים:   מושב 1984 הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן ת"א הבית במגדל 1987 הקבוץ המאוחד והים הזה ים כנרת 1994 הקבוץ המאוחד ימי מנזר 1992 שוקן 1991 כליל אבן חושן 2003   מן הספרים לילדים החתומים בשם העט עדולה שני הטריים ביותר הם: צעצועים הוצאת עם עובד   שאלות לא קלות הוצאת א"ח                

שירה אקו-פואטית לכבוד שבועות

 
רציתי להעלות את הרשימה הזאת מהארץ עם הציור היפה והחגיגי, אך משום מה שהציור לא עולה

סביבה | אנתולוגיה אקו-פואטית זעירה לכבוד שבועות

מאת סבינה מסג

תגיות: שירים, חג שבועות, אנתולוגיה

 


מיכל שמיר, ללא כותרת, 2008, סריקות של פרחים מיובשים וחרקים, רישום בצבעי מים | מתוך תערוכת היחיד של מיכל שמיר 'נאסף' במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, באדיבות גלריה שלוש

בשנת 1963 פירסמה העיתונאית האמריקאית רייצ'ל קרסון את ספרה "אביב דומם". הספר, שהתבסס על כתבות שכתבה לשבועון "ניו יורקר", חשף לראשונה את הנזק שנגרם לאדמה ולאדם מן הריסוסים והדשנים הכימיים, ומסמל עד היום את לידתה של התנועה האקולוגית. עם הזמן נחשף מלוא הנזק הנגרם לעולם בשם הקידמה המדעית והטכנולוגית, והתבררה הסכנה של שואה אקולוגית הולכת וקרבה. אז עוד נדמה היה כי כולנו נתפוש את חומרת המצב ונשנה את אורחות חיינו באופן מיידי, אך לא כך קרה. את המאמץ להבריא את הסביבה ולמנוע נזק נוסף הובילו מתנדבים נואשים.

בעוד שאלה עוררו שערוריות בניסיון למנוע בגופם כריתת עצים וזיהום, התנדבו כמה מוחות לבדוק את הסוגייה לעומקה. כך נולדה "האקולוגיה המעמיקה", שהיא שיטה פילוסופית הנשענת על תורתו של ברוך שפינוזה. המסקנה שהתקבלה היא, כי ראשית חוכמה יש לשקם את הקשר הנפשי של האדם לסביבה: רק מי שאוהב פיסת ארץ מסוימת יהיה מוכן להגן עליה מניצול ומהרס, ולאחר שיבין כי הכדור כולו הוא מערכת אורגנית אחת, יזדעק גם כשהנזק נעשה במקום מרוחק יותר.

הצורך לפנות אל הנשמה ולהפעיל רגשות של אהבה (במקום נבואות זעם) הפך את השירה לאחד הכלים היעילים ביותר של האקולוגיה המעמיקה: זו ה"אקו-פואטיקה". וכך קרה ששירת הטבע, שהיתה כמעט מוקצה מחמת מיאוס במשך כל העידן המודרני והפוסט-מודרני, החלה להיתפש כמין אוונגרד חדש. לצד שירת הטבע החדשה קמה הביקורת החדשה, ואולי הסדר היה הפוך, הקוראת מחדש את הקאנון הספרותי כדי לגלות אילו טקסטים "אשמים" בניכור שחל ביחסים בין האדם לבין הטבע, ואילו טקסטים מחוללים את ההיפך, כלומר מסייעים לקוראים לכלול בתודעתם העצמית גם את החי, הצומח והדומם שמסביבם. לא עוד תיאורי טבע כרקע או כסמל לעלילות אנוש, כי אם העמדת הטבע במרכז, כשוות ערך במערכת יחסים עמוקה ומורכבת, רחוקה מן הרומנטיקה כרחוק מזרח ממערב. בישראל טרם נערכה קריאה מחדש של הקאנון הספרותי בעקבות התפישה הזאת. יש מקראות של מכונים ירוקים ובתי ספר ובהן החל כבר החיפוש אחר טקסטים מתאימים. גם בספרות ובאמנות ניכר עניין בנושאי ה"בית" וה"מקום", אך השדה החדש עדיין מצפה לחוקר הנחשוני.

בבואי לבחור את השירים לאנתולוגיה זעירה זו, לכבוד חג שבועות, עמד לנגד עיני העיקרון של שירה המעוגנת במקום ספציפי שאותו היא מכירה לעומק מבחינה אקולוגית, היסטורית, חברתית ומיתית, או כזו המייצגת את חוויית הפליאה מן הטבע. כאמור, אין זה מחקר, זהו גישוש ראשוני.

 

שאול טשרנחובסקי/  הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא

 

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ,

רַק מַה-שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָה רַעֲנַנָּה,

רַק מַה-שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,

כָּל אֲשֶׁר פָּגַע בְּמִשְׁעוֹלֵי-טְלָלִים יֶלֶד

מִתְלַבֵּט, נִכְשַׁל עַל כָּל גּוּשׁ וְעִי-אֲדָמָה,

בְּעוֹד בְּסֵתֶר  נַפְשׁוֹ וּבְלֹא-דֵעַ עָרוּך

מִזְבֵּחַ, עָלָיו יַקְטִיר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ

 לִמְלֶכֶת-הַשָּׁמַיִם, לְכוֹכָב וּמַזָּלוֹת.

וְאַךְ בִּרְבוֹת  הַיָּמִים וּבְמִלְחֶמֶת-יֵשׁוּת,

וּמְגִלַּת סֵפֶר חַיָּיו הוֹלְכָה  מִתְפָּרֶשֶׂת,–

וּבָאוּ אֶחָד אֶחָד, וְיִגָּלֶה  פֵּשֶׁר

כָּל אוֹת וָאוֹת וְסֵמֶל סֵמֶל כָּל הַבָּאוֹת,

שֶׁחָקְקוּ עָלֶיהָ בְּרֵאשִׁית בְּרִיָּתהּ, —

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית-נוֹף מוֹלַדְתּו.ֹ

 

 

 

 

אסתר ראב /  לִבִּי עִם טְלָלַיִך , מוֹלֶדֶת

 

 

לִבִּי עִם טְלָלַיִך, מוֹלֶדֶת,
בַּלַּיְלָה עַל שְׂדוֹת חֲרֻלִּים,
וּלְרֵיחוֹת בְּרוֹשִׁים וְקִמּוֹשׂ לַח
כָּנָף חֲבוּיָה אֲנִי אֶפְרֹשׂ.
עֲרִיסוֹת-חוֹל רַכּוֹת דְּרָכַיִך
בֵּין גִּדְרוֹת הַשִּׁטָּה שְׁטוּחוֹת,
כְּעַל פְּנֵי מֶשִׁי צַח
לְעוֹלָם בָּם אָנוּעַ
אֲחוּזַת קֶסֶם לֹא-נִפְתָּר,
וּרְקִיעִים שְׁקוּפִים רוֹחֲשִׁים
עַל מַחֲשַׁכֵּי יָם עֵצִים שֶׁקָּפָא.

 

רחל /  כָּאן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

 

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –

עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;

לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל

הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

 

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,

הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:

לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,

עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

 

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!

מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר

שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת.  הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל

אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

 

 

  אמיר גלבוע/  כָּל מָקוֹם

 

 

עָבַרְתִּי עַל פְּנֵי עֵץ אֶחָד וְדִּמִּיתִי  כִּי הוּא עָבַר עַל פָּנַי

וּמֵרִגְשָׁה שַׂמְתִּי  בּוֹ מִבְטָחִי

וּמִגֹּדֶל  הַשִּׂמְחָה לֹא יָדַעְתִּי קָרְאֵהוּ בִּשְׁמוֹ

וְלֹא יָדַעְתִּי אִם מֵאָבִי נִשְׁלַח אֵלַי אִם מֵאָחִי.

 

אִם כָּךְ אִם כָּךְ שָׂמַחְתִּי בּוֹ מָלֵא

וְחִבַּקְתִּיו לְעֵינֵי הָרְחוֹב כֻּלּוֹ  וְהַבָּתִּים.

וּכְבָר שְׂפָתַי  חוֹתְרוֹת לְחֹם  דָּמָיו בְּעַד לְעוֹרוֹ

וּכְבָר נְשִׁימָתוֹ מֵחִבּוּקַי הוּא כּוֹלֵא – וְנִצְמְדוּ לְעָרְפִּי  הַמַּבָּטִים

שֶׁל זֶכֶר אָבִי וְאָחִי מֵעֵבֶר  לָרְחוֹב וְהַשְּׁטָחִים.

 

הַבְּרוּכִים! הֵם בְּכָל מָקוֹם. הֵם בְּכָל הַיָּמִים.

רַק הֶרֶף קָט נִתָּן  לִי לְחַבְּקָם. לִפְעָמִים.

 

 

 

 

 

לאה גולדברג / גַּבֵּנוּ לַבְּרוֹשִׁים

 

גַּבֵּנוּ לַבְּרוֹשִׁים

אֲנַחְנוּ מַסְתִּירִים אֶת הֶהָרִים מֵאֲחוֹרֵי בָּתֵּינוּ.

אֲנַחְנוּ מִתְבַּיְּשִׁים לִרְאוֹת אֶת הַכּוֹכָב

חָשִׁים אֶל הָרְחוֹבוֹת הָרוֹחֲשִׁים

בַּל יִסְתַּבֵּךְ לִבֵּנוּ בַּמֶּרְחָב.

 

 וְכָךְ חַיִּים, עִם חַלּוֹנוֹת סְגוּרִים,

וּבָרְחוֹבוֹת הַחֲגוּרִים חוּטִים

שֶׁל טֶלֶפוֹן וְטֶלֶגְרָף.

הַרְחֵק מִכָּל אֲשֶׁר  אָהַבְנוּ לְתֻמֵּנוּ,

בְּתוֹךְ הַזְּמַן

מֵעֵבֶר לְעַצְמֵנוּ.

 

 

 

 אברהם שלונסקי /  כִּי תָּשׁוּב

 

כִּי הַסַּעַר יָקוּם לִדְמָמָה, כְּמַכְאוֹב .

וְתַחְזֹר גַּם אַתָּה כְּחוֹזֵר מִן הַנֶכֶר.

הַלֵּילוֹת , כְּמוֹ אָז, יְשַׁטְּחוּ לְעֵינֶיךָ

נְתִיבוֹת שֶׁלִּמְּדוּךָ רָהוֹב וְאָהוֹב.

 

  הֵם יִהְיוּ מִקֹּדֶם גְּלוּיִים וּרְחָבִים,

 יוֹבִילוּךָ הַרְחֵק אֶל שָׂדוֹת, וְשָׁמַעְתָּ

  לִבְלוּבוֹ שֶׁל עוֹלַם, רַחַשׁ דֶּשֶׁא מִלְּמַטָּה ,

וּמִלְּמַעְלָה שְׁתִיקָה שֶׁל הַרְבֵּה כּוֹכָבִים.

 

 וְנִדְמֶה : אִם  תִּקְרָא אֵיזֶה פֶּרַח בִּשְׁמוֹ,

 וְהֶחְזִיר אֶת פָּנָיו וְאָמַר לָךְ:  הִנְנִי !

וְקָרָאתָ לַלַּיְלָה עֲנֵנִי, עֲנֵנִי!

כִּי זָכַרְתָּ, כְּקֹּדֶם ,חֻמּוֹ וְנִשְמוֹ .

 

וְהַנּוֹף הַקַּדְמוֹן הַשָּׁפוּי —  כְּחוֹתָם

יְשִׂימְךָ עַל לִבּוֹ בְּיָדוֹ הַלּוֹפֶתֶת.

 הִיא אַבְהִית  כַּאֲשֶׁר לֹא הָיְתָה עוֹד!  וּלְפֶתַע

כָּל רָזֵי הַדְּבָרִים יִתְגַּלּוּ כִּפְשׁוּטָם.

 

 

 

נתן זך / אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם

 

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת

אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי

הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל

אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל

וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.

 

וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר  לִיפִי

הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי, אֲנִי אֲוַתֵּר

עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא  אֹמַר  דַּי

לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי

וְשֶׁבּוֹ יָדַי  מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת

וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ , וְלֹא פָּחוֹת

מִכֶּן, בְּסַבְלָנוּת, בְּסַבְלָנוּת בְּלִי דַּי .

 

וְלֹא  אֶחְדַּל  מֵהַלֵּל, כֵּן, לְהַלֵּל  לֹא  אֶחְדַּל.

וּכְשֶׁאֶפֹּל  עוֹד  אָקוּם , וְלוּ רַק לְרֶגַע , שֶׁלֹּא  יֹאמְרוּ

הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל

בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת

אֶת  שֶׁלְהַלֵּל  לֹא  יֶחְדַּל.

 

 

 

 

 

סבינה מסג/ כִּנֶּרֶת

 

 

אִם  נָכוֹן  שֶׁאֲגַמִּים   מִיזְדַּקּנִים  

לֹא רוֹאִים  עָלַיִךְ ,

שָׁמַיִם נְמוּכִים שֶׁלִּי , אֵינְסוֹף קָטָן ,

עַיִן צְלוּלָה  שֶׁל   צַד-שֵׁנִי-שֶׁל-הָעוֹלָם ,

הַבֹּץ הַשָּׁחֹר

  בּוֹ  יָשֵׁן  הַבּוּרִי .

 

אִם נָכוֹן שֶׁאֲגַמִּים מִיזְדַּקּנִים

וְאַתְּ "תּוֹפָעָה צְעִירָה יַחֲסִית

עִם תַּהֲלִיךְ בְּלִיָּה מוּאָץ"

כְּמוֹ שֶׁקָּרָאתִי

                בְּ"כָל אֶרֶץ נַפְתָּלִי " —

 

אֲנִי  אֶחְפֹּר לָךְ מֵחָדָשׁ אֶת   יָם הַחוּלָה  !

(שֶׁיְּסַנֵּן שׁוּב אֶת הַמַּיִם כְּמוֹ  כִּלְיָה)

 אֲנִי אֶסְתֹּם אֶת הַמּוֹבִיל !

אֶפְתַּח אֶת הַנְּבִיעוֹת!

 

 אָשִׁיב   לָךְ  אֶת   מֶלַח הַמַּיִם.

 

 

*הכוונה לנביעות המלוחות המוצאות מהכנרת ומתועלות היישר אל ים המלח.

 

 

 

 

 

 

 

 

9 תגובות

  1. אמיר אור

    קראתי גם ב"הארץ". תענוג.
    כל הכבוד שהבאת, סבינה.

  2. אויר הרים צלול עולה מן הפוסט שלך
    קראתי והתרחב הלב
    "שירה ירוקה" על משקל "שירה צעירה"
    רעיון נחמד יהיה להוסיף לאנתולוגית ה"טבע במרכז" שהבאת שירים של הבננות

  3. יפה מה שכתבת ויפים השירים שהבאת. פועלך הוא "מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר".

    • גם על דעתי עלה שהשורה הזאתיכולה לשמש את המהפכה הירוקה

      מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר".

  4. מעורר מחשבה והשראה, ומעודד.
    איזו הקלה היא לנוח מעולמו של האדם.
    יופי, זו היתה מתת חג נהדרת!

  5. רונית בר-לביא

    רעיון נהדר האקו-פואטיקה הזו.

    נדמה לי שאת עושה את זה עם שירי הכנרת שלך, לא ?

    אני מאד רגישה לענייני ים המלח, שמצבו חמור ביותר !!
    הוא המחדל אחד הגדולים במדינה,
    משאב ייחודי כל כך בעולם, שבקצב הנוכחי ייעלם תוך כ 20-30 שנה מהיום.

    אולי אכתוב עליו שירים ?
    יש מישהו שבא לו להרים את הכפפה ?

    • רונית, מה שאני עושה זה אכן אקופואטיקה. למרות, שכמו האיש שלא ידע כי כל חייו הוא מדבר פרוזה, גם אני לא ידעתי שיש לזה שם. רק הרגשתי שהשירים קצת משונים. לא שירי טבע רגילים. כי לפני הכנרת כתבתי על מזבלת חיריה שהיתה לי מול העינים.

      זה רעיון נפלא לכתוב על ים המלח. עשי לך חווייה, עשי שם תקופה, וכתבי מהשטח!

  6. יפה מאוד. אוסף שירים מצוין. עושה חשק לצאת לטבע, לפתוח חלונות.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לסבינה מסג