סבינה
נוֹצוֹת
בְּטִּיּוּלִים עִם נְכָדַי
לְפִנּוֹת-חַי
שֶׁל קִבּוּצִים מֵתִים
אֲנִי מְאִיצָה בִּיְדִידַי הצְנוּמִים
לְהִזְדַּחֵל מִתַּחַת לַכְּלוּבִים
וְלֶאֱסֹף לִי
נוֹצוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת
שֶׁלֹּא הִתְלַכְלְכוּ מִדַּי
שֶׁאֲנִי נוֹצֶרֶת בֵּין דַּפֵּי סִפְרִי
כְּדֵי שֶׁיָּעִיפוּ אוֹתִי
כָּל אֵימַת
שֶׁהֻבְהַל אֶל שִׁיר-מִקְלָט!
כְּדֵי שֶׁיְּסַפְּקוּ לִי כֹּחַ -עִלּוּי
כֹּשֶׁר צִיפָה
בֶּצַע צֶבַע —
לַשָּׁעוֹת הַנוֹצָתיוֹת
שֶׁל הַקִּיּוּם.
בוקר טוב סבינה
שיר יפה ועצוב אך יש בסופו משהו על הכוח המנחם של האומנות.
שאלה:
שֶׁאֲנִי נוֹצֶרֶת בֵּין דַּפֵּי סִפְרִי
האם האות ר" במילה ספרי צריכה להיות מנוקדת בחיריק? האם מדובר בספר בודד או שמא את אוספת את הנוצות כדי לשים אותן בספרים שונים.
גיורא
גיורא, זה בחיריק, כי זה מתכתב עם לאה גולדברג. כנראה. אני מבחינה בזה לאחר ששאלת.
מדובר
בשיר המולחן ואני אוהבת לשיר.
מן הזכרון :
ולא היה בינינו אלא זהר
זהר ענו של השכמה ברחוב כפרי
– – — — —
ואשמרנו בין דפי ספרי
נוצות ילטפו אותך סבינה
אני בדיוק מכינה טקסט קצר שעומד להתכתב איתך באיזשהו אופן.
🙂
תודה, איריס. ד"ש מן הכנרת הנוצצת בחלון…
אפשר לבוא לסופשבוע?
(ברצינות..)
סבינה, לא רק את נוהה אל הנוצות אלא גם אחותך לשירה – לא, לא רחל – אלזה לסקר שילר. הרבה מכתביה כתבה בעט נוצה.
לבסוף, הייתה משקיעה את התרומות שקבלה למחייתה במזון לציפורים. היא האכילה ציפורים בירושליים כשהיא מדברת אתם ציפורית מוזרה.
מוטי, תודה על האילנות הגבוהים אליהם העפת את הנוצות שלי!
מדובר באביגייל?
כן. לגויים הייתה יוסוף מתבי. ליהודים
אביגיל. כך מעיד עליה אצ"ג
סבינה, הנוצה היא סמל עתיק אבל דווקא הקונקרטיזציה שלו אצלך מצביעה על התפרים המוזרים שבין האמנות והחיים.
אמיר, לא ידעתי על היותה של הנוצה סמל חוץ מאשר לקולמוס. הייתי שמחה לשמוע יותר.
נפש יקרה שכמוך
שמחה שזכיתי לקרוא שיר זה ואחרים
מזכיר לי את בדידותי
בחיפוש אחר אמצעי תעופה מן החיים
שיר זה מזכיר לי – שאני לא לבד.
קיבוצים נטושים
נוצות צבעוניות שנותרו מאחור
משהו לעוף איתו,
משהם לזכור.
מירי, שמחה על השיתוף.
הבן שלי שחי בספרד נמצא כאן בבקור. הוא הפך רוחני מאד בעקבות משבר אהבה. והוא מדבר על הצמא הצמא הגדול שהכל שאלה איך להרוות אותו?!
אבל הוא צעיר והצמא שלו קצת אחר משה שמתגבר עם הגיל
סבינה יקרה
מנסה להסביר את סיבות הבדידות שציינתי פה – בדידותו של האמן , זה שרואה את היופי במקום אפרורי ונטוש , זה שמלקט אותו כמעט מן הריק ואין לו את מי לשתף. בילדותי הרגשתי בדידות זו בצורה מועצמת . עם השנים מצאתי רעים ורעות לנטייה הזו ובדידותי כמעט נמוגה. הקשרים הוירטואליים עם אנשים דומים לי ממלאים אותי שמחה למרות שאילו הייתי מתייחסת לספרים כבר מזמן הייתי יכולה להירגע. אכן זה מה שניחם בילדות בנעורים ובבגרות אבל עכשיו בשנות האינטרנט האחרונות , ממש רווה. ולא אני לא בונה על סגירת המרחק הוירטואלי, על ידי חברתיות יתר , פשוט לפגוש אחים ואחיות לסוג הנפש. כמוך סבינה יקרה. וסליחה על ההתארכות של דברי.
מירי איזה יופי שהארכת ותארת לעומק. רק עכשו ראיתי.
כל מה שאת אומרת נכון. אני חושבת שהתכוונתי כי הצמא מתגבר עם הגיל… הרצון להשאיר משהו להספיק משהו לפני הסוף! אבל איך אומרים: אין אדם מת וחצי תאוותו בידו.
שיר יפה.
תודה, אומי. בסוף הנכדים עשו מהנוצות כתר של צ"יף אינדיאני לפורים!
רואה בעיני פינות חי מוזנחות, קבוצים מתים וילדים תרים זוחלים,אחרי הנוצה, אחרי היופי הזה שהוא חלק מצפור, יש בו את המוות וגם את המעוף, יפה כתבת.
חני, וזה היה בבית-זרע!
כָּל אֵימַת
שֶׁהֻבְהַל
לא אמור להיות
כָּל אֵימַת
שֶׁאבְהַל???
לא כל כך מבינה את השאלה.
סבינה
נגעת הנוציות של העינין האם הנוצות מאפשרות לנו לעוף או המחשבות
כל כך פיוטי
להתראות טובה
טובה, אצלי תמיד צריך להיות משהו קונקרטי! באמת אספתי נוצות. אבל מה שהן מסמלות יחד עם יופיין זה מה שמעיף.
סבינה, נוצות אינן רק מלטפות אלא גם עוקצות. וכל הצ" האלה שיש בשיר רק רומזים שהשעות הנוצתיות של הקיום אינן בהכרח רכות ושאחרי ככלות הכל גם קיבוצים מתים.
במלים אחרות, קראתי פה גם את הדיאלוג שלך עם השיר "קיבוץ" שפרסמת, ועם הכאב.
תודה על מימד העומק שאת מוסיפה כאן. בדרך כלל אני מרגישה שהשיר מספיק עשיר כדי לאשר אותו ולא יודעת בדיוק מה עושה את זה– את מכריחה אותי לחשוב.
תודה לך. השיר עשיר (חרוז) והדיאלוג שיש בו עם חומרים אחרים נעשה לפעמים באופן בלתי מודע, אבל הוא קיים בתוכו, הוא חלק מהעושר שלו.
וחייבת לספר לך משהו בעקבות ה"את מכריחה אותי לחשוב". פעם שמעתי סטודנטית שלי קובלת על כך שהעבודות אצלי קשות, "כי צריך לחשוב"…
אם שמת לב, גם אמיר אור, פה מכריח את כלם לחשוב ולהבין מה הם עושים. זה טוב.
אקבל את זה כמחמאה:)
יאאאו השיר יפה עד כדי כך
שהייתי חייבת לקום מהכיסא של המחשב
כדי להרים נוצה שמצאה את פינתה באמבטיה, שהצבעים שעליה אפור, ולבן,וכסף.
צבעים חזקים בדיוק כמוך
תודה, גוגו!
סבינה השורות האלה: בְּטִּיּוּלִים עִם נְכָדַי
לְפִנּוֹת-חַי
שֶׁל קִבּוּצִים מֵתִים
חזקות וחריפות, הן קשות לי ומעוררות עצב רב, רגשות אשם ומה לא. ובתוך העצב יש קרן של תקווה – הנכדים ופינות החי.
גם לי היה עצוב כשהן נכתבו. ועצוב בכל פעם שבא אורח מחו"ל נלהב לראות קבוץ ואין כבר הרבה מה. אני עדיין מקווה שמשהו ישמר ואולי יתחדש.
תודה סבינה : השיר הבהיר לי למה אני מתלהבת מכל נוצה שרואה בדרך, כשלל. אספתי ושמרתי כמה כי זה יפה, וזהו.לפעמים אני חושבת על הציפור שאבדה אותה.עכשיו יש לי עוד מחשבה.
אחת גדולה במיוחד הפכתי לקולמוס, מאוד לא נוח, אבל שחקתי זמנים אחרים…