הפוסט של ענת העציב אותי. אני זקוקה להרגשה שיש לנו ארץ. מכוון שאני כותבת על שולחנו של יגאל אלון – אני לא יכולה שלא להרגיש בחריפות כי מה שבאמת חסר לנו הוא החזון.
קִבּוּץ
בַּחֲזִית
חָזוֹן בִּלְתִּי נִפְרַץ :
מִפְלָס עוֹלֶה
מַמָּשׁ מוּל הָעֵינַיִם!
חֲצִי הָאִי שֶׁצִּמֵּחַ עֵשֶׂב
נִהְיָה אִי
וְעוֹד מְעַט יִהְיוּ לוֹ מַיִם עַל הָרֹאשׁ
וּשְׂפַמְנוּנִים בַּשְּׂעָרוֹת!
בָּעֹרֶף
שְׁבִילֵי בֶּטוֹן צָרִים
כְּמוֹ מָבוֹךְ בְּמִשְׂחֲקי קֻפְסָה שֶׁל יְלָדִים
וּבֵּינֵיהֶם עָלֵי חָצַב בַּשְׂרָנִיִּים
וּבֵּינֵיהֶם : מָנְטוּר , טוּרְמוּס, כַּלָּנִית,
פְרֶזְיָה, גֶּרַנְיוּם אַרְגְּמָנִי
וְכוֹבַע הַנָּזִיר כָּתֹם כָּתֹם
הַכֹּל 'שָׁתַלְתִּי בְּעַצְמִי' —
גַּן מִתְּקוּפַת הַתֹּם.
וְהֶחָזוֹן שֶׁלֹּא הוּמַת
שֶׁרַק הֻזְנַח, הֻרְחַק, הֻחְרַם, הֻגְלָה
אֶל הַר 24 שֶׁאֵינוֹ עוֹנֶה,
יֵשׁ וְיָבוֹא בַּשְּׁבִיל
הַלַּח מִגֶּשֶׁם,
יִדְפֹּק בַּדֶּלֶת,
יְבַקֵּשׁ מְעִיל
לְהֶמְשֵׁךְ הַדֶּרֶךְ
אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.
עצוב.
החזון נמצא, הוא רק יותר נתבא…
אני מזדהה עם מילות השיר הזה ובעבר התרגשתי כששמעתי אותו. אבל השיר הזה עבר שחיקה ובאנליזציה במשך השנים וההשמעות המרובות מדי, חרות הכיסוי והממלכתיות , מה גם שהזמרת המזוהה אתו השתתפה בתוכנית הטלויזיה המטופשת, וגם זה לצערי עוד דבק בו.
ועדיין כאן הוא ביתי – הנוף, שירי הזמר, העברית, היצירה בה, זהאנשים…
אני מצטערת שהעצבתי, סבינה.
הייתי מאד רוצה להרגיש ביטחון בחיי הפרטיים ובחיי הכלל, אבל ביטחון כזה אין לי.
מפסוקי התנ"ך קרוב ללבי במיוחד בראשית ח, פסוק ט: "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה" שנראה לי תמיד כמתייחס אליי אישית וגם לעמנו בכלל.
ובכל אופן אני מאד אוהבת את הנוכחות המוחשית כל כך של נוף הארץ בשירייך, שכמעט אפשר למשש בהם את העשב ולהריח את הפרחים.
ענת, תחושת אי- ההתמקמות היא מאפיין של החיים המודרנים בכללותם. תארי לעצמך שאפילו משורר נורבגי שחי דורות על דורות באותה חוה אומר באחד משיריו שהוא לא מצא מנוחה.
סבסינה,
רק עבורי – ועבורך מפלס הכנרת עולה!!!
כל החורף – השחון – חשבתי: מה יהיה כבר? עד שהתחיל לרדת גשם. אז איויתי בלבי שהכנרת יעלה ממינוס 5.5 (נדמה לי, בערך: או היה פחות? ז. א. המינוס יותר?) ל-4.5. אולי יעזרו לי לבקש – מהחרמון, מהחורף שלא רצה למזלנו להיגמר, אך עכשיו מראה בהחלט סימנים מוחלטים של גסיסה ומות קליני עליז, – ואני הייתי רוצה שהכנרת יעלה מ-4.55 יתמלא לפחות עוד 5 ס"מ, כמו שתכננתי וביקשתי לי מלכתחילה…
בברכות של גשם גשם גשם
משה
נ. ב. – תמיד יש תקווה. אולי נציע לבחור לישראל מלך, ואז יירדו גשמי זעף כבתקופתו ועל פי בקשתו של שמואל הרואה? אז היה גשם בעת הקציר, בקיץ.. – גם לנו מגיע, לפחות עוד 5 ס"מ! (ככתוב בספר שמואל א פרק יב
יז)… הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל יְהֹוָה וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטר!!! לאמור, סוף החורף בארץ איננו מסמן סוף תקווה לגשם… אז שיירד עוד.
האמונה עוזרת, כמדומה.
כן, קורה. בתקופת הבריטים היה שבר ענן מעל הרי פוריה שגרם לשטפון נורא בטבריה– כל זה בחדש מאי!