צרת רבים כותבת
בשנת 1979 ראה אור בהוצאת י.מרכוס ועכשיו הספר "נפילה חופשית" – קובץ השירה השני של כלת פרס ביאליק לשירה, רחל חלפי, שכלל בתוכו מחזור שירי מכשפות (שאף פורסם לפני כן בכתב העת "פרוזה"). 30 שנה מאוחר יותר, ולאחר צאת המהדורה המורחבת של ששת קובצי שיריה "מקלעת השמש" (ב-2002, ועם אחרית דבר של דן מירון ב-2005), רואה אור הספר הנפלא "מכשפות". למחזור ההוא של 79' נוספו מכשפות לרוב, ונוסף לו אף נדבך חדש ומופלא בפני עצמו בצורת דיסק, שבו מקריאה כלת פרס ישראל, השחקנית חנה מרון, את המכשפות הללו בקולה, אחת-אחת.
אלא שבספר "מכשפות" של רחל חלפי אין אפילו מכשפה אחת. תחת השם "מכשפה", המתפצל בקובץ השירה הזה לאינספור זהויות – "מכשפה שלא ריפדה את חייה", "מכשפה מובסת", "מכשפה מתלוננת ליד חלון", "מכשפה שמוכרחה לרפא", ועוד – מסתתרים שמות רבים אחרים, הקשורים כולם, באופן ישיר ועקיף, לקיום אפרורי, חסר, נאנק, אך גם מלא עוצמה ככזה.
אז למה בכל זאת "מכשפות"?
דווקא. השנים עושות דבר, מוחקות את החלקים הבלתי-אמצעיים של הזהות. אדם לומד להשתמש במה שהוא פונקציונאלי, ולהשתמש בזה בלבד. בתוכו הולך ונפער בור, כל צעד/מעשה אל עבר הפונקציונאלי פוער עוד מרחב בבור הלא-פונקציונאלי שבקיומו. באה חלפי, וממפה את הלא-פונקציונאלי הזה, נותנת לו קול ושמות רבים, המתכסים כולם תחת מטריית השם הרב-שימושית "מכשפה". והמכשפה, מתוקף היווצרה תמיד כ"תוספת" למערך הקיום האנושי, מביאה עימה, כמי שיש לה שהות והתנהלות אחרות בזמן ובמרחב, את כל הלא-פונקציונאלי הזה, אך היא עושה את זה באמצעות הפונקציונאלי: אם בדרך כלל תפקידה להאיר על החלקים המופשטים, האפלים, הנוצצים והמודחקים בנפש, באה חלפי ומנערת את האבק מעל המכשפה דווקא על ידי הוספת מעבה חדש של אבק לדמותה, משום שהמכשפה של חלפי אינה נוצצת מכישוף, אינה בוהקת ממזימה, להפך – היא נציגות הביורוקרטיה, כאבי הרגליים, העבודה הסיזיפית שיש לעשות (לכבס, לנקות וכדו'), המרמור על אי-המימוש העצמי והרבמטיזם. כל אלה, ושאר תקוות שווא ווידויים קשים, אוחזים ידיים, וברגישות הלשונית הנדירה של חלפי, שטבולה תמיד בהומור עמוק, מתחולל בהם ה"פוּ" הזה, והם מצליחים לעוף, חרף האבק הליטראלי והמטפורי המלווה אותם.
אבל איזה מן מעוף זה? רחיפה בגובה נמוך: רחיפה טרוטה, כזו שיכולה להישמט ואף נשמטת כל רגע מטה, לא בגלל אסונות גדולים, לא בגלל עונשים כבדים, פשוט בגלל עייפות גדולה, לעיתים אפילו עצבות. כי במכשפות האלה יש יושר מכמיר לב:
אתם שומעים 'מכשפה' / ורואים גלימה שחורה מתנפנפת / מטאטא מטאטא את רוחות השמים / תעופה בניע הזרת הקטנה / רצון היכול להזיז יבשות // אין לכם מושג. / הגלימה נקרעת ברוחות וצריך לתפור כל יום. / הרגליים חולות קישיון. / מטאטא הקסם מנקה כל היום / טינופת. ובלילה צריך לכבס אותו / ולתלות לייבוש. / הרצון הנחוש אין בו שמץ נחושת. / הוא יצוק עייפות ועיסת נייר שהתקשתה. / נבון הוא חזק אבל נשבר בקלות. / ההחלטות שלי הן מחול שדים / של כן חבוק בלא כן מוכה בלא / כן מובס בלא לא מובס ב- כן. / הכוונות הטובות מתנפחות, וילון ברוח, / אבל הווילון הדק בלוי מחורר. / ו- כן, אני עצמי מחוררת למדי. / ויש לי גם רבמטיזם
(מכשפה למעשה)
שירת המכשפות של חלפי היא שירה של התפכחות. היא שירה של עמידה על סף התהום והתבוננות מטה. אם לדמיין את הרגע הזה, מבחינה פיזית ממש, הרי שסופו של כל שיר היא תחילתו של הצעד הבא אצל המכשפה של חלפי: על פניו, אם מכשפה עומדת על סף תהום – היא יכולה לעוף מעליו, אבל לנוכח הטרוניות, והפיכחון והאפרוריות הקיומית עולה השאלה האם המכשפה של חלפי יודעת בכלל לעוף? האם היא יודעת בכלל להשתמש במטאטא שימוש "קלאסי", לא-פונקציונאלי, מלא רהב וקסם? קשה להשיב. אולי ידעה פעם. בינתיים שכחה. נדמה שכל כוחות הכישוף שניחנה בהן נדדו אל הלשון, וכעת הם רובצים בין הרצון הנחוש לשמץ הנחושת:
מילים שאיבדו בי את כוח הנביטה / את צליל המעיין / את ביישנות הבתולין / את רם הר-הגעש / את בושם התינוק המופלא – / נשברות לי בפה בשיניים / ואם הן לא נשברות / אני שוברת אותן / להוציא לעולם לשון // להוציא מתוך כאב ההריסות / ניחוח נשימה
(מכשפה שוברת)
לעומת המצופה, המכשפות של חלפי, העומדות על סף תהום, צוללות בדרך כלל מטה, קורסות אל תוך עצמן, במעין "בחירת אין-ברירה" שכזו. כל שיר הוא בעצם האפשרות להביט במכשפות ברגע הזה של הנפילה החופשית, של הצלילה מטה. ובדרך כלל – במעין טכניקת מטריקס לירית – הן נותרות באוויר, והופכות דווקא ברגע הזה לפנינה ביד. ולפעמים, כשהן קורסות אל הקרקע – אם יש שם קרקע – נדמה שהן מסתובבות עם המטאטא הלא-פונקציונאלי מבחינה מכשפית וחוזרות הביתה. משום שעוד מפגש מקורי ומפתיע ומתקבל מיד על הדעת בכוח השירה וקורע לב לכן הוא המפגש בין המכשפה לבית. זו השירה הדומסטית של המכשפות – שירת השיבה המובסת הביתה. המכשפה רוצה לצאת מהבית, כל שירתה מבקשת את זה, היא מתלוננת על הבית, שהפך אותה חסרת מעוף, אך אט-אט מסתבר כי התלונה והייסורים הם הדרך היחידה לצאת ממנו, המעוף היחיד שנותר לה. הטרוניה היא-היא המעוף, ואיזה מעוף מופלא הוא.
"מה אני יודעת על חיי? / אני מנסה לעוף כלומר / להעמיק / אבל אין לזה סוף. ראייתי/ חוזרת על עצמה במעגלות מכתרת אותי. / אני מעניינת את עצמי פחות מתקרבת אל / חומרי-יסוד מטאטא חדש מדי שנה – / זכרונות עפים כואבים. / השערותיי נופלות אחור. מה טעם / בהשערות?"
(מתוך "א. מכשפה רוצה לומר מילה", משירי שלישיית המכשפות השותקות)
למקרא כל שורה כמעט רוצים לומר "נכון", "נכון מאד", "את צודקת". וכששומעים את חנה מרון מקריאה את השירים הללו מקשיבים לנס, הנס של הקול החומק של השיר הפוגש בקול הבשל, הצרוב מכאב ומחוכמה ומחריפות ומתוקפנות ומחמלה ומשנים ומעוד כל כך הרבה דברים של מרון, והוא מהמפגשים היפים שידעו המשורר והשחקן ושתועדו. כל אחת כל כך צלולה בכלי העבודה שלה עד שמתקיים במפגש הזה היפוך: חלפי הופכת לשחקנית ומרון למשוררת. וכששומעים את מרון מקריאה רוצים לומר אפילו יותר מפעם אחת "את צודקת". רוצים לומר "את צודקת, את צודקת. את צודקת". מתי לאחרונה אפשר היה להסכים ככה, ועוד לאור יום, עם מכשפה?
מכשפות | רחל חלפי | הוצאת קשב לשירה | הקראה: חנה מרון | 57 עמ'
ספר יפה מאד והקריאה של חנה מרון היא התגשמות חלומו של כל משורר
היי עינת (איזה יופי יצא מוני…)
מאוד יפה כתבת, התרגשתי מפרשנותך לגבי החלקים הלא פונקציונליים של הקיום.