עולם מלון

סביב בית מלון בצפון בריטניה נאספים חמישה מונולוגים. שרה ווילבי, חדרנית ושחיינית מוכשרת שנהרגה במלון בתאונה משונה; אֶלס, הומלסית המקבצת נדבות ממול למלון; ליז, פקידת קבלה במלון; פֶּנִי, עיתונאית השוהה במלון לצורך הכנת כתבה עליו; וקלייר, אחותה הצעירה של שרה, שאינה משלימה עם מותה. זוהי התשתית לספרה הנפלא של אלי סמית, "עולם מלון" (מהמועמדים הסופיים לפרס ה-Booker  לשנת 2001). חמישה קולות זרים, שמפגשם לעיתים זה בזה, יש בו אותה ארעיות מטפורית שמביא איתו מלון "גלובל" – אחד מרשת מלונות גלובל הפזורים בכל העולם.

הקול השישי והלא מוצהר בספר הזה הוא קולו של המלון. מותה של שרה ווילבי, המסופר על ידה לאחר מעשה, הופך אותה עצמה לנוכחות הנעדרת המופשטת השורה מעל הרומן, למעין קול-מוות המרחף מבין המונולוגים האחרים. מנגד, מלון גלובל הוא הנוכחות הנעדרת הממשית של הרומן הזה, כמעין הד הפוך לקולה של שרה. ככל שגוברים ומתעבים הקולות היפים, העשירים, הרגישים והמובחנים כל כך שאלי סמית מצליחה לעצב, כן גוברת שתיקת המלון כגוף אשר בד בבד, מדומם-מהדהד קולות אלה. המלון הוא גוף מעכל-מקיא, מוליד-מעקר, מחייה-ממית. התנודות הללו חולפות בו למן הרגע הראשון: במקום הזה נהרגה שרה בתאונה מסתורית כשנפלה דרך פיר מעלית שירות, אך במקום הזה גם ייוולדו יחסים בין קלייר לפֶּנִי; בין פֶּנִי לאלס; בין אלס לליז, ועוד ועוד. מה שיְכַלֶּה אפשרות קיום אחת – יפתח אינסוף אפשרויות אחרות. נראה אפילו כי הקול הצלול והמסתורי החותם את הספר ואינו מזוהה עם מוליך כלשהו – הוא קולו של המלון עצמו, המשתלב בתוך סביבה רחבה יותר.

הסופרת הסקוטית אלי סמית (מבין ספריה ראו אור בעברית הספרים "כמו" ו"בת פוגשת בן") יוצאת מתוך הניכור שיצר הגלובליזם, מתוך עולם שבו האנונימיות היא אבן יסוד. אלא שמבטה על מצב זה הוא מבט אינטימי, מרובד ומחלץ. כן – הניכור, והניצול, והעליבות, והדלות, והזרות, והבדידות, והנישול, והעבדות, וכן – הם כולם תוצר מבוהק של המאה ה-21 בעידן הקפיטליזם הציני והגלובליזציה האכזרית, המריקה, הבולעת, המזייפת, ולראיה דבריה של קלייר, המקוננת על כך שהמלון הזה הולך להשתנות שוב ושוב, ובכך למחוק את זיכרון מות אחותה בו: "ואם ככה אם אי פעם יהרסו את הבניין הזה או אפילו רק את תוכו נגיד אם יהפכו אותו לבניין אחר אבל ישאירו את החוץ שלו הם אוהבים לעשות את זה להשאיר את הקליפה של הבניין ולשנות את כל הפְּנים כמו שהם עשו עם הבית קולנוע הזה ברחוב מֶרֶט". הסימנים נמחקים אל עצמם, החזות ההיסטורית מטעה – היא משתעשעת בתחלופה אינסופית המרוקנת ממשמעות, היא מוחקת.

ועם זאת – כוחה של סמית הוא בזיהוי תחומי הביניים העשירים, האינסופיים, דווקא בתוך גבולותיו הנוקשים והעקרים לכאורה של העולם-מלון. בתוך השעתוק (רשת מלונות גלובל) מתגלה הפירוק. כך למשל מתוארת סופה של הגנאולוגיה הארוכה שמריצה במוחה פני העיתונאית שעה שהיא שוכבת במיטת המלון: "הפרפרים המרפרפים יום אחד בלבד, ופרפרי העש שצפתה בהם מתפחמים על מנורות דולקות, וזבובי-פגרים מחוצים, צהובים ומבוקעים. כל היתושים הקטנים שהתחככו בחייה בנתיבי התעופה העקלקלים שלהם, החיפושיות הזערוריות והנוקשות שהתגוררו בין קורות הגג, שמצאה לעתים במיטתה ומעכה בין אצבע לאגודל, אפילו החיידקים הנישאים באוויר שחיו ומתו, וחלפו במיליארדים בלתי נראים דרך הגוף שלה בלבד. כל אלה, כל אלה, כל אלה, מכים על הקיר שהיא לא יכולה לראות באגרופים וכפות ופרסות ומחושים גבעוליים אמביים בלתי נראים, מייללים וצווחים בכל שפותיהם השתוקות, נובחים וצורחים את זה, נוחרים ומייללים את זה, גועים ונוערים וזועקים ומצייצים ומנהמים ושורקים את זה, הי את! אנחנו לא מתים! אל תקראי לנו מתים!". בתוך הפירוק מתגלה הפגם: "המים שיצאו מתוך הברזים נראו חלודים, צבעם היה צהוב. תקרת החדר היתה זקוקה לשיפוץ. הכל נועד להיראות יוקרתי אבל היה קצת מרופט", מבחינה פני כשהיא מתבוננת בחדר שלה במלון. הפגם הוא תחום החיים, והוא המיקרוב, והוא מאבק הקיום.

"עולם מלון" מצטרף למסורת רומן הקולות המפואר שמיטב הספרות לקחה בה חלק. ייחודה של סמית הוא בהצבת קול פוליטי-אידיאולוגי אלים, בדמות המלון, הפועל כנגד אפשרות הריבוד, ובהצבתה שכנגד את סיפור כישלונו המפואר. אלפי התרחשויות מתקיימות בו בזמן באתרי המלון: דלפק הקבלה, הרחוב שממול, חדר, מסדרון, מחסן, ואפילו הפיר המוליך אלי תהום. ההתרחשויות המיקרוביות מרכיבות את תמונת המפלצת של המלון ומפרקות אותה בה בעת. מהו מלון-עולם? מה מרכיב אותו? המתים? המתים בו? החיים המתארחים בו לשעה? הזרים בו/לו? העובדים בו? התשובה היא תשובת חלקיקים שלא תעובד עד תום. בסופו של חשבון, החלקיקים עולים על סכום השלם היצוק.

בעבור סמית, הניכור הראשוני של השלם היצוק אינו אלא מצע לאינטימיות. ומנגד, הוא מאפשר לכל אחד מהקולות המדברים להיות גם קול מת. ככזה, מתגלה כל קול בכנותו הלא מלוטשת, בפנימיותו הלירית, בעושרו התודעתי. במובן זה, כל קול הוא הד לקולה של שרה ווילבי המתה. ייחוסה של סמית לכל אחד מהמונולוגים זמן מסוים (עבר-שרה; הווה היסטורי-אלס; עתיד אפשרי – ליזה; צורת השלם – פני; עתיד היה – קלייר; הווה – ?), מעשה שהוא חתרני לכשעצמו, טורף את הקלפים פעם שנייה דווקא על ידי יצירת זהות נשית המועצמת מתוך הד המוות שהיא מייצרת, וההד הזה מעובה בדמויות הנשים המופיעות ברקע הרומן – הנסיכה דיאנה, דסטי ספרינגפילד ואפילו אליס בארץ הפלאות (עם הצלילה מטה). כולן רוחות רפאים נשיות הנעות על קו המתח של חולשה-עוצמה. בה בעת, סמית מצליחה ליצור הבחנה עשירה ומפעימה בין הקולות על עולמותיהם. בין משפטי סטקטו חריפים לזרם תודעה שוטף וחסר פיסוק, בין גוף ראשון לגוף שלישי צמוד תודעה. וכאן ניכרת עבודת התרגום הרגישה והמופלאה של דפנה רוזנבליט, שמעמידה לא אחת רגעי ליריות צרופה – "היינו נערה, מתנו צעירה, ההפך מזקֵנה, ככה מתנו. היה לנו שֵם ותשעה-עשר קיצים, כך מספרת האבן. שלה/שלי היא/אני. טוק טוק. מי שאאאא" – רגעים המצטרפים לאותה רחיפה בגובה נמוך-צלילה לגובה שהספר היפה הזה כמדומה מבקש.

עולם מלון | אלי סמית | מאנגלית: דפנה רוזנבליט | הוצאת בבל | 220 עמ" | 88 ₪

 פורסם במגזין טיים-אאוט