עודד פלד משורר, מתרגם ועורך
לואיז גליק / דַּיִּשׁ
אוֹר הָרָקִיעַ מֵאֲחוֹרֵי הָהָר
אַף שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הִסְתַּלֵּק – אוֹר זֶה
הוּא כְּצֵל שֶׁמֶשׁ, הַחוֹלֵף עַל פְּנֵי הָאָרֶץ.
לִפְנֵי כֵן, כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ גָּבוֹהַּ הָיָה,
לֹא יָכֹלְתָּ לְהִתְבּוֹנֵן בָּרָקִיעַ בְּלִי לְהִתְעַוֵּר.
בִּשְׁעַת יוֹם זוֹ הַגְּבָרִים אֵינָם עוֹבְדִים.
הֵם שׁוֹכְבִים בַּצֵּל, מְחַכִּים, נָחִים;
תַּחְתּוֹנֵיהֶם מֻכְתָּמִים בְּזֵעָה.
אַךְ מִתַּחַת לָעֵצִים קָרִיר,
כְּמוֹ בַּקְבּוּק הַמַּיִם הָעוֹבֵר בֵּינֵיהֶם.
סְכָכָה יְרֻקָּה מֵעַל רֹאשָׁם, חוֹסֶמֶת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ.
לֹא דִּבּוּרִים, רַק הֶעָלִים הַמְרַשְׁרְשִׁים בַּחֹם,
צְלִיל הַמַּיִם הָעוֹבְרִים מִיָּד לְיָד.
שָׁעָה אוֹ שְׁעָתַיִם אֵלֶּה הֵן הַחֵלֶק הַטּוֹב שֶׁל הַיּוֹם.
לֹא יְשֵׁנִים, לֹא עֵרִים, לֹא שִׁכּוֹרִים.
וְהַנָּשִׁים הַרְחֵק מִשָּׁם
כָּךְ שֶׁהַיּוֹם הוֹפֵךְ פִּתְאוֹם שָׁלֵו, שָׁקֵט, פָּתוּחַ,
לְלֹא מְהוּמַת הַנָּשִׁים.
הַגְּבָרִים שׁוֹכְבִים מִתַּחַת לַחֻפָּה, מְרֻחָקִים מֵהַחֹם,
כְּמוֹ נִסְתַּיְּמָה הָעֲבוֹדָה.
מֵעֵבֶר לַשָּׂדוֹת הַנָּהָר אִלֵּם, חֲסַר תְּנוּעָה –
פְּנֵי הַשֶּׁטַח מְנֻמָּרִים זֻהֲמָה.
כָּל אֶחָד מֵהַגְּבָרִים יוֹדֵעַ מָתַי חָלְפָה הַשָּׁעָה.
מַנִּיחִים אֶת הַבַּקְבּוּק בַּצַּד, אֶת הַלֶּחֶם, אִם יֵשׁ לֶחֶם.
הֶעָלִים מִתְכַּהִים מְעַט, הַצְּלָלִים מִשְׁתַּנִּים.
הַשֶּׁמֶשׁ נָע שׁוּב, לוֹקֵחַ אִתּוֹ אֶת הַגְּבָרִים,
אֵינוֹ שׁוֹאֵל מַה הֵם מַעֲדִיפִים.
מֵעַל הַשָּׂדוֹת הַחֹם עַז עֲדַיִן, גַּם לְעֵת שְׁקִיעָה.
הַמְּכוֹנוֹת עוֹמְדוֹת בַּמָּקוֹם בּוֹ הֻשְׁאָרוּ,
סַבְלָנִיּוֹת, מַמְתִּינוֹת לְשׁוּב הַגְּבָרִים.
הָרָקִיעַ זוֹהֵר, אַךְ שְׁעַת דִּמְדּוּמִים קְרֵבָה.
צָרִיךְ לָדוּשׁ אֶת הַחִטָּה; שָׁעוֹת רַבּוֹת נוֹתְרוּ
עַד תֹּם הַעֲבוֹדָה.
וְאַחַר כָּךְ הֲלִיכָה הַבַּיְתָה דֶּרֶךְ הַשָּׂדוֹת,
מַשָּׂא וּמַתָּן עִם הָעֶרֶב.
זְמַן רַב כָּל כָּךְ שֶׁמּוּטָב לִשְׁכֹּחַ.
מָתוּחַ, מִתְקַשֶּׁה לִישֹׁן, גּוּפָה הָרַךְ שֶׁל הָאִשָּׁה
נָע וּמִתְקָרֵב בְּהַתְמָדָה –
הַשָּׁעָה הַהִיא בַּחֻרְשָׁה: זוֹ הָיְתָה מְצִיאוּת.
זֶהוּ חֲלוֹם.
שלג
שִׁלְהֵי דֵּצֶמְבֵּר: אָבִי וַאֲנִי
נוֹסְעִים לִנְיוּ-יוֹרְק, לַקִּרְקָס.
הוּא אוֹחֵז בִּי
עַל כְּתֵפָיו בָּרוּחַ הַצּוֹרֶבֶת:
פִּסּוֹת נְיָר לָבָן
מְעוֹפְפוֹת מֵעַל אַדְנֵי הַמְּסִלָּה.
אָבִי אָהַב
לַעֲמֹד כָּךְ, לֶאֱחֹז בִּי
מִבְּלִי לִרְאוֹת אוֹתִי.
אֲנִי זוֹכֶרֶת
שֶׁהֵישַׁרְתִּי מַבָּט לְפָנִים
לְתוֹךְ הָעוֹלָם שֶׁאָבִי רָאָה;
לָמַדְתִּי לִסְפֹּג אֶת רֵיקָנוּתוֹ,
אֶת הַשֶּׁלֶג הַכָּבֵד שֶׁלֹּא
יָרַד אַרְצָה, מִסְתַּחְרֵר סְבִיבֵנוּ.
פנטזיה
אוֹמַר לָכֶם מַשֶּׁהוּ: יוֹם-יוֹם
מֵתִים אֲנָשִׁים. וְזוֹ רַק הַהַתְחָלָה.
יוֹם-יוֹם, בְּבָתֵּי-לְוָיוֹת, אַלְמָנוֹת חֲדָשׁוֹת נוֹלָדוֹת,
יְתוֹמִים חֲדָשִׁים. הֵם יוֹשְׁבִים בְּיָדַיִם שְׁלוּבוֹת,
מְנַסִּים לְהַחְלִיט עַל חַיִּים חֲדָשִׁים.
אַחַר כָּךְ הֵם בְּבֵית-הַקְּבָרוֹת, חֶלְקָם
בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. הֵם חוֹשְׁשִים לִבְכּוֹת,
אוֹ לֹא לִבְכּוֹת. מִישֶׁהוּ גּוֹחֵן אֲלֵיהֶם,
מַסְבִּיר מַה עוֹשִׂים עַכְשָׁו, וּפֵרוּשׁוֹ שֶׁל דָּבָר
לוֹמַר כַּמָּה מִלִּים, אוֹ לְהַשְׁלִיךְ
עָפָר אֶל הַקֶּבֶר הַפָּתוּחַ.
אַחַר כָּךְ חוֹזְרִים לַבַּיִת,
הַנִּמְלָא פִּתְאוֹם מְבַקְּרִים.
הָאַלְמָנָה יוֹשֶׁבֶת עַל הַסַּפָּה, כֻּלָּהּ אוֹמֶרֶת כָּבוֹד,
וַאֲנָשִׁים עוֹמְדִים בְּשׁוּרָה לָגֶשֶׁת אֵלֶּיהָ,
לִלְחֹץ אֶת יָדָהּ, אוֹ לְחַבֵּק אוֹתָהּ.
הִיא מוֹצֵאת מִלִּים לוֹמַר לְכֻלָּם,
מוֹדָה לָהֶם, מוֹדָה עַל בּוֹאָם.
בְּלִבָּהּ הִיא רוֹצָה שֶׁיֵּלְכוּ מִשָּׁם.
רוֹצָה לָשׁוּב לְבֵית-הַקְּבָרוֹת,לָשׁוּב
לַחֲדַר הַחוֹלֶה, לְבֵית-הַחוֹלִים. הִיא יוֹדַעַת
שֶׁזֶּה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי. אַךְ זוֹ תִּקְוָתָהּ הַיְחִידָה,
הַמִּשְׁאָלָה לָנוּעַ אָחוֹרָה בַּזְּמַן. לֹא הַרְחֵק,
לֹא עַד לַחֲתוּנָה, לֹא עַד הַנְּשִׁיקָה הָרִאשׁוֹנָה.
תרגום: עודד פלד
לואיז גליק, ילידת 1947, נמנית עם הדמויות הבולטות והמוערכות ביותר בשירה האמריקנית במחצית השנייה של המאה ה-20 ובתחילת המאה הזו. גליק, בת למשפחה יהודית ממוצא הונגרי, נולדה בעיר ניו-יורק וגדלה בלונג איילנד. היא למדה במכללת שרה לורנס ובאוניברסיטת קולומביה, מתגוררת בקיימברידג', מסצ'וסטס, ומלמדת באוניברסיטאות ייל ובוסטון. בספרה הראשון, "בכורה", המבטא עוצמה יוצאת דופן של זעם ואכזבה, ניכרות השפעות של משוררות וידוי, ובייחוד של סילביה פלאת. גליק מרבה לטפל בכתיבתה בנושאי האובדן, הבידוד והדחייה, והיא עושה זאת בשפה פשוטה, ישירה, בוטה לעתים, ודייקנית מאוד. עם השנים היא השתחררה מן הקדרות המאפיינת את רוב שיריה, וניתן למצוא בכתיבתה התבוננות מרתקת במרכיבי יופי נדירים של עולם שוקע. גליק פרסמה 11 ספרי שירה, ביניהם: "בכורה" [1968], שזכה בפרס אקדמיית המשוררים האמריקנים; "הגן" [1976]; "ניצחון אכילס" [1985], שזכה בפרס הלאומי של חוג מבקרי הספרים; "אררט [1990]; "אירוס בר"
[1992], שזכה בפרס פוליצר; "ויטה נובה" [1999]; "שבעת העידנים" [2001]; היא פרסמה גם ספר מסות חשוב, "הוכחות ותיאוריות – מסות על שירה" [1994]. בשנים 2003-2004 שימשה גליק כשָׂרַת השירה של ארצות הברית.
שירים יפים מאד וכך גם התרגום.
האם אני זוכר נכון שאת השיר הראשון כבר פגשנו פה?
תודה
גיורא
תודה לך, גיורא. אמת. את השיר הראשון העליתי כבר קודם לכן
היי עודד
ניגנסת לעצמות לואיז
השיר שלג, היה מפתה לקרא לו אבא…
הוא פשוט מערבב את האבא והשלג…
להתראות טובה
תודה על תגובתך, טובה. שמח שהשירים נכנסו לך לעצמות 🙂
יש משהו מרשים מאוד בישירות של לואיז גליק, בתמונות הברורות וביכולת להעביר רעיון ורגש.
זוכרת את השיר הראשון.
והתרגום שלך, עודד, זורם בטבעיות.
מסכים איתך, תלמה. חן-חן
אין כאן טיפת נלמדות.התחושה{במיוחד לגבי השיר הראשון}של מהות שירית. מתחת למעשים ולארועים, פועם דופק שירי.
תודה, עליזה. למה את מתכוונת בדיוק ב'נלמדות'?
הרי זה ברור, עודד
גליק משוררת מפעימות בטנה
זו המנגינה המהדהדת מתוך שיריה
כך אני מבינה את ליזה קיי
עודד,
מסכימה עם שולמית.וכן, מרחב שירי פנימי, לא מאולץ, ללא הפגנת יכולות
{על אף העובדה שהיא מלמדת באוניברסיטה}.
מסכים עם שתיכן במאה אחוז. היא משוררת של בטן ולא של אינטלקט
תודה, שולמית, שהארת את עיני
גם אני זוכרת את השיר הראשון ואת האסוציאציה הואן גוכית שעלתה בי שוב.
השיר השלישי כל כך "יהודי"
והנה היא באמת ממוצא יהודי כפי שכתבת
תודה גם על התרגום גם על האינפורמציה
מסקרן מאד לקרוא עוד משלה
תודה ושבוע טוב עודד
תודה מקרב-לב, ריקי