הנעליִם האדוּמות / אן סקסטון
אֲנִי עוֹמֶדֶת בְּרַחֲבַת הַזִּירָה
בַּעִיר הַמֵּתָה
וְנוֹעֶלֶת לְרַגְלַי אֶת הַנַּעֲלַיִם הָאֲדֻמּוֹת.
כּל מַה שֶׁהָיָה שָׁלֵו
שֶׁלִּי: הַשָּׁעוֹן עִם הַנְּמָלָה הַרָצָה,
הַבְּהוֹנוֹת, מְסֻדּרוֹת בְּשוּרָה כְּמוֹ כְּלָבִים,
הַכִּירַיִם, הַרְבֶּה לִפְנֵי שֶׁבִּשְׁלוּ קַרְפָּדוֹת,
הַסָּלוֹן, לָבָן בַּחֹרֶף, הַרְבֶּה לִפְנֵי הַזְּבוּבִים,
הַיּוֹנָה הַמֻּטֶלֶת בַּטְּחָב, הַרְבֶּה לִפְנֵי הַכַּדּוּר.
אֲנִי נוֹעֶלֶת לְרַגְלַי אֶת הַנַּעֲלַיִם הָאֲדֻמּוֹת.
הֵן לֹא שֶׁלִּי.
הֵן שֶׁל אִמִּי.
שֶׁל אִמָּהּ לְפָנֶיהָ.
מֻעֲבָרוֹת הָלְאָה כְּמוֹ יְרֻשָּׁה
אַךְ מֻחְבָּאוֹת כְּמִכְתּבֵי קָלוֹן.
הַבַּיִת וְהָרְחוֹב שֶׁהֵן מִשְׁתַּיְּכוֹת אלֵיהֶם
חֲבוּיִים, וְכָל הַנָּשִׁים
חֲבוּיוֹת גַּם הֵן.
כָּל אַחַת מֵאוֹתָן נַעֲרוֹת
שֶׁנָּעֲלוּ אֶת הַנַּעֲלַיִם הָאֲדֻמּוֹת,
עָלְתָה עַל רַכֶּבֶת שֶׁלֹא יָכְלָה לַעֲצֹר.
הֵן כֻּלָּן רקְדוּ כְּמוֹ דְּגֵּי אִלְתִית עַל הַקֶּרֶס.
שִׂחקוּ בָּהֵן.
הֵן קָרְעוּ אֶת אָזְנֵיהֶן מֵעלֵיהֶן כּמוֹ הָיוּ סִכּוֹת בִּטחוֹן.
זְרוֹעוֹתֵיהֶן נשְׁרוּ וְהפְכוּ לְכוֹבעִים.
רָאשֵׁיהֶן הִתְגַלְגְלוּ וְשָׁרוּ בְּמוֹרד הַרְחוֹב.
וְכַפּוֹת רַגְלֵיהֶן – אֱלֹהִים, רַגְלֵיהֶן בְּכִכר הַשּוּק –
כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶן, שְׁתֵּי הַחִפּוּשִֹיוֹת הָאֵלֶּה, רצוּ לְפִּנַּת הָרְחוֹב
וְאָז רקְדוּ הָלְאָה כְּאִלּוּ היוּ גֵּאוֹת.
וַדָּאי, אֲנָשִׁים קָרְאוּ,
וַדָּאי שֶׁהֵן אוֹטוֹמָטִיוֹת. אַחֶרֶת…
אֲבָל הָרַגְלַיִם המְשִׁיכוּ לְחוֹלֵל.
הָרַגְלַיִם לֹא יָכְלוּ לַחֲדֹל.
הֵן הָיוּ מכֻוְּנָנוֹת כְּמוֹ קוֹבְּרָה שֶׁרוֹאָה אוֹתְךָ.
הֵן הָיוּ רְצוּעַת גּוּמִי שֶׁנִּמְתחָה לִשְֹנַיִם.
הֵן הָיוּ אִיִּים בְּמַהֲלָךְ רְעִידַת אֲדָמָה.
הֵן הָיוּ סְפִינוֹת מִתְנגשוֹת וְשׁוֹקְעוֹת.
לֹא חשׁוּב אַתְּ וָאֲנִי.
הֵן לֹא יָכְלוּ לְהַקְשִׁיב.
הֵן לֹא יָכְלוּ לַעֲצֹר.
מַה שֶׁבִּצְעוּ הָיָה מְחוֹל הַמָוֶת.
מַה שֶׁעֲשׂוּ יְחַסֵּל אוֹתָן.
מאנגלית: יעל גלוברמן
The Book of Folly, 1972
* על אובססיה ויצירה, על נשים ואובססיה, על יצירה ואשה זו ואחרת, על האשה האחרת, על אגדת הילדים הנעלים האדומות, על הסרט שאת שמו אני לא זוכרת עם נעלי הריקוד, על אן סקסטון, על גיל חמשעשרה שלי ושבעשרה שלך, על קתרין האטפול שנעלמה לי באבניו A, פחות או יותר בריקודעל על אנשים שמשהו שבור בהם ללא תקנה, על גברים ונשים שנפשם עשוייה חומרים מתלקחים ואסור להם להדליק גפרור, על אלה שאין להם ברירה, כי מחלתם פושה גם ללא האש והיא רק אפֵלה- ומוסברת פחות, ואז בסופו של דבר הם רוקדים עם הנפש הדלִיקה שלהם וגפרור בידם, על אנשים שנדמה שמוטלת עליהם הברירה לבחור בין לרקוד או לחיות, לא על כולם, ובשום פנים ואופן לא על כולן, רק עליהם או בעצם – בעיקר עליהם
על אנשים שהִתמסרות בולעת אותם אל תוכה, על תשוקה ועל התמסרות שהופכת טוטאלית, על מַעבָר פנימי ואז חיצוני מעולם לעולם, על הבגד מאֵש של דליה רביקוביץ", על אן סקסטון, בת 44, שנתים לפני ששאפה את הגז והאש בתוכה, שסופסוף התפרצה לַשריפה הסופית הגדולה.
היי יעלי, תרגום מצוין לשיר מצוין.
🙂
היי יעל זה מהשירים שצריך לתלות על המקרר יש בו עומק, אפשר כל פעם להרגיש נקודת כובד אחרת בשיר, יש לו סוד שעובר מדור לדור
התרגום שלך מזרים את השיר
להתראות טובה
מתה לראות את המקרר שלך פעם 🙂
יעל,
The Red Shoes
תודה על התרגום ועל הריקוד.
הזכיר לי את החוט הלבן שמחפש את החרוזים האדומים של שולמית, מסיפור הילדים "חרוזים אדומים" של פניה ברגנשטין…
הצורך לאסוף את מה שהתפזר, את מה שכבר עבר- לשחרר.
כל פעם מחדש לעצור להקשיב כדי שזה לא יקרה:
"מַה שֶׁבִּצְעוּ הָיָה מְחול הַמָוֶת.
מַה שֶׁעֲשׂוּ יְחַסֵּל אוֹתָן. "
למה הפוסטיות של הפמינין נשמעת כל כל פוסט אנושית ולא רק פוסט נשית?
האם בכלל מדברים כאן?
או אם,
ואכן זה כך כנראה,
אם החיים החיים הם מחלה סופנית,
העיסוק הנשי בעצמו,
אינו גם סוף תחילי.
בבקשה עני לי בכנות.
אוסי יקרה, אני לא בטוחה שאני מבינה פמינינית. לא את העגה של המחוז הזה, בחיי.
בכל זאת ניסיתי לענות לך בצורה מסויימת בכמה שורות שהוספתי הבוקר לפוסט, מתחת לשיר
החלק האמצעי, בעיקר
כי זה על נשים, כן (השיר)
אבל גם על גברים, בעיני. גברים כמו נגיד רַמבו (המלרעי) או… ג"ק לונדון או זִ"יד.
יו דיג?
מקוה שעניתי על משהו כאן, יש הרבה מה לומר בעניין.
ורק עוד מילה: אן סקסטון היתה אן סקסטון. חיים מאוד לא פמיניסטיים היו לה, בעיקר משום שהיתה חולה. סופר-תלותית, גם.
כו, רק שאם "זה לא יקרה," כדבריך, יש אנשים שגם הריקוד לא יקרה אצלם. סקסטון, למשל, היתה חולה הרבה לפני שהתחילה לכתוב. אני לא בטוחה שהכתיבה היא שסחררה אותה עד לַמוות. לי נדמה שדווקא המחול הזה של הכתיבה נתן לה הארכה. ונתן יופי והגיון בסחרור שאצלה היה אולי בלתי נמנע. ולנו את השירים. מוטי, מה אתה אומר? התעבור? מוטי, עבור
וואוו, נעליים אש ממש, לא על כל האנשים אבל על די הרבה.
תודה על תרגום יפיפה לשיר לא קל.
מנסה לכבות אש באש
תודה.
אני מבינה את הכאב.
טוב ששמת את האקצנט על רמבו, זה אכן יכול להיות מבלבל. את עושה את בהרבה רגישות. וכן, לא נראה שפה יש רגע של שכחה שזה לא רק אדם אלא אדם-אשה. זה מובע כחלק בסיסי בהוויה. אני סובל בתור מה או אני סובל בגלל שאני סובל. בקונטקסט זה שונה.
ודאי, [בו פובה שואזיר], זה חלק מסך מצב האדם. את מבינה היכן הבעיה שלי. כאילו, הצלוב אכן סבל כאדם ולכן סבל במשתמע כל כאב אנושי, אבל את לא יכולה להגיד שהוא היה במעון לנשים מוכות.
הבעיה שלי פה היא במישור מוסרי, לא של המשוררת עצמה או באסטטיקה של הכאב.
מה שאת מביאה כאן מהדהד בכל לב. אני חושבת. הכותרת בננות לא מיטיבה לו.
אבל אין ברירה, עדיין, סלחי, בעידן הפוסט פאם.
טוב, כמובן שהיא אשה. ושהשיר הוא על נשים, היא אומרת את זה אפילו, במפורש. אני רק לא אוהבת את הגריפה האוטומטית הזאת לפמיניזם. אני פמיניסטית באבּוּה, אבל יצירה היא יצירה ונא לתת לה לדבר בכל הקולות שלה לפני שממסמרים אותה על כרזה של הפגנה, בעד או נגד.
ועדיין, מה שכתבתי נכון: השיר הוא על אנשים שההתמסרות ליצירה הופך להתמכרות שהולכת ומתגברת, משאירה את הבולרו של רוול הרבה למטה ומאחור, ובשלב מסויים מתלקחת ושורפת בכל, או כמעט הכל. לא חסרים יוצרים אלה, למרות שגם זו תפיסה רומנטית, האמן המקולל, הבוער. היו כאלה לא מעט, ישנם. אבל לא רק אמנים. אפשר לקרוא את השיר הזה כמדבר על כל התמסרות קיצונית, אולי לאהבה הרסנית. אני אתן פה קישור יפהפה מיוטיוב, אינטרפטציה אחת מיני רבות לסיפור הנעליים האדומות. שי לפצות על שקפצתי קודם ככה (שונאת שמגייסים אותי בלי החתימה שלי…)
קייט בוש
http://www.youtube.com/watch?v=N9W9XTxbnWI&feature=related
יעל תודה
חומרים דליקים את מתרגמת באומץ.
עכשיו בזכותך אני מתחילה להפנים את המילים של ההרגשות שאין להן ביטוי מילולי אלא ויזואלי אצלי. אני לא בטוחה שאין פה זעקה על מצבה של האשה כסמל ואם כך פמיניזם מן הסוג שמראה את העבדות במילים מדממות. היא חיה חיים לא פמיניסטיים אבל היכולת לראות ולתאר אין לוחמני ממנה. לדעתי.
וחוץ מזה הי.
אי הבנה קטנה, בפמינין התכוונתי נשי, לא פמיניסטי. אנטיפמינין, אני חושבת שסמנטית זה פשוט מיסוג"ני (שזה גם בקשת הרגשות האנושיים שאפשר להרגיש).
כל זה כבר קבל אצלי משקע שונה עם הקריאה מחדש והקריאה שלך ומחשבה על הדברים. אין כנראה כאב אישי בניטרום.
מה שקרה זה שחזרתי לקרוא שירה. אני לא מסוגלת לקרוא יותר ממשורר אחד במשך שנה וגם זה לא תמיד. אז כגרע זה כבר לא אן סקסטון. אני חושבת שהבנת.