כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבִּיוֹגְרַפִיָה שֶׁלּוֹ מסתבר שאני משוררת, סופרת ומתרגמת
הקבצן
בַּלַּיְלָה הוּא קוֹלֵעַ אֶת יָדָיו לְקֵן
ומִתְכַּנֵּס בּוֹ, עֵינַיִם-מֵצַח קֹדֶם,
וְאָז, בְּעִקְּבוֹתֵיהֶם, הַכֹּל –
צַוָּאר, כְּתֵפַיִם, קְעָרָה, הַלֵּב,
עַד אַחֲרוֹן הָאֵיבָרִים
נִדְחקִים לְפְּנִימָה דִּמְיוֹנִי,
בְּמִין רִכּוּז שֶׁל מִי שֶׁמִּתְחַבֵּא
בְּמָקוֹם חָשׂוּף
אַתָּה רוֹאֶה דָּבָר פָּצוּעַ,
אִישׁ שׁוֹכֵב עַל הַפָּנִים –
אֲבָל כָּרֶגַע הוּא אָסוּף
לִנְקֻדָּה אַחַת שֶׁל שֶׁקֶט:
בּוֹנֶה כָּל עֶרֶב אֶת הַבַּיִת,
הוּא גָּר בְּתוֹךְ יָדָיו,
יָשֵׁן בִּזְרוֹעוֹתָיו שֶׁלּוֹ.
* בעקבות רישומי הקבצנים של ליאופולד קרקאוור
יעל כל כך מרגש. אבחנה כל כך דקה של עולמו המסוגר בחלל הפתוח של מי שמקבץ אהבה בגרוש ומתכוץ אל עצמו בכוח סוגר חרכים.ככה מציירים תחושה . של המתבוננת הרגישה ושל האיש הנסגר בין ידיו. עכשיו אני מבינה איך שיר יכול להיות כלי ביטוי יותר מציור כבחירת דרך חיים.סיפרת פעם יעל שפעם ציירת ותהיתי אם זה לא חסר לך . השיר הזה לי נתן תחושה מלאה . למרות שנכתב בעקבות ציורים.
כן, לפעמים אני רוצה לצייר ורושמת קצת. אבל עזבתי את זה כל כך מזמן…שזה כבר רצון מנותק מהדחף ליצור. זה אף פעם לא היה ה"ליצור" אצלי, תמיד כתיבה. רק שידעתי לרשום טוב, ולפעמים גם נסחפתי בזה… בעל אופן, עכשיו הכל הולך למקום של כתיבה, כל דחף וכל רעיון.
למעשה גם פה לא ניסיתי "לצייר" אלא לראות. כתבתי את השיר במהלך כתיבת מסה שהזמינו ממני לקטלוג תערוכת רישומי קרקאוור במוזיאון חיפה. כתבתי בכלל על קבצנוּת, איך הקבצן נתפס בשירה ובאמנות… ואז תפס אותי חזק הענייו הזה של מרחבים — חיים במרחב הכללי, בלי שאתה סוגר סביבך מרחב קטן משלךָ, הכל פתוח, זה נראה לי יותר נורא אולי מרעב. איפה פה החוּץ והפְּנים? אין קירות ואין דלת, אין פינות, אין פרטי. ואז חשבתי שזה לא נכון, ודאי שיש לו "פרטי", הוא רק יוצר את זה בצורה אחרת.
ואז היה שיר .
יפה, יעל. הבית הראשון ממש מושלם, הקערה מוציאה את השורות משלוותן – או, במלים יותר פרוזאיות – הכללת הקערה כאיבר (ואולי הוא אחרון האיברים) עושה את התמונה מאוד לא צפויה ומדויקת ומיוחדת. מקסים. על הבתים האחרים כדאי אולי עוד לעבוד קצת פה ושם. ההערה בסוף השיר "מבהירה" את הטיפול השיר בקבצן כמו באובייקט של ציור. שמחתי, תמר
טוב, קצת מאוחר, השיר כבר נדפס בספר ואפילו תורגם קצת, אבל מה היית משנה?
"מי שמתחבא" קצת מסורבל באוזני, הייתי מנסה לשנות קצת את הניסוח.
את הבית האחרון הייתי קצת "משייפת" כך:
"בונה כל ערב את ביתו,
הוא גר בתוך ידיו,
ישן בזרועותיו".
אבל שוב, שיר יפה מאוד. הבוקר צד את עיני הביטוי "דבר פצוע", כמה הוא נכון, כמה משקף את ההתייחסות של הבריות אל הקבצנים כאל חפצים. ומבטך חומל. יפה. תודה על ההקשבה, תמר
תודה 🙂
"קולע את ידיו לקן" – איזה ביטוי יפה. והכל סובב סביב הבית שהוא יוצר לעצמו. ומעורר מחשבות על צבים ועל חלזונות שנושאים את ביתם על גבם, ועל ארגז הקרטון שראיתי במשך חודשים ליד רכבת ארלוזורוב בתל אביב, (ומישהו גר שם בפנים, כנראה), עד שסילקו משם את הארגז. עכשיו האיש ההוא מן הסתם נאלץ לקלוע את ידיו לקן.
יש לך קישור לרישומים ההם?
אין לי קישור לצערי. אני חושבת שאילו הייתי הומלסית הייתי הולכת על ארגזים, גם כן — לפחות משהו סוגר עליך מהרחוב
הקבצן שכתבתי עליו טומן פנים בידים ונרדם, רואים את התמונה הזאת? רציתי שהכל יתקפל לתוך הזרועות והידים, בהרגשה שלו הוא לא נראה. שיחקת פעם כילדה מחבואים והסתתרת ככה, באמצע החצר או השדרה — אני לא רואה ואז פשוט לא רואים אותי?
אני לא זוכרת ששיחקתי ככה, אבל היכרתי ילד קטן שדווקא כן: הוא עצם עיניים ברווח שבין הארון לקיר, והיה משוכנע שלא רואים אותו… ודווקא ראו, וצילמו, והתמונה נשארה. 🙂
אני עדיין עושה את זה לפעמים
🙂
אני עושה את זה המון. פשוט לא מסתכלת על האנשים ומאמינה שאם אני לא רואה אותם ,גם הם לא רואים אותי. והשיר…פשוט חם כמו בית שהייתי רוצה להעניק לקבצן לו יכולתי, ואת הענקת לו שיר, ולקוראים עיניים.
אני דווקא לא מצליחה לא-לראות, רק לפעמים לחשוב שלא רואים אותי…
חושבת שזה בדיוק כמו שכתבת, פשוט נדחקים לפנימה דמיוני.
שיר רגיש עם התבוננות מאד חומלת על האיש חסר הבית ,שכל הבית שלו זה הוא עצמו, אהבתי מאד
זה ודאי ציור מינימליסטי.
את מרגישה את התנוחה העוברית שלו, כאילו יש בעובר הכל ואין עדין דבר.
אחר-כך האיש הזה ודאי נולד וגדל רצה דברים, ואחר כך רצה פחות ונלחם פחות, אז הלך וכבה עם הזמן, נדחק ומסתדר עם פחות, נשחק עד הסוף ונטחן לאבק דק, מצטמצם והולך.
ידיים חופנות את שנתו העוברית ולא רקיע רחב.
הוא הולך ואוזל עם הזמן וכמו הזמן וכמונו שלא רוצים לזכור את זה.
מכאן אתה יכול להיות גם אפס וגם מאה. הרי אתה יכול לחיות כבר על אויר ולא זקוק למעשה לכתובת אחרת פרט לעצמך. אתה מקבץ, אתה בשיא ההשפלה, אתה מורגל לאפס כי המזון שלך גם הוא לא שלך. אתה על אויר.
בכל מקרה, אתה מעבר לעל בית, בין אם שאין לך דבר ובין אם שהפכת מסוגל להיות ללא דבר.
כמו האלילה בהשפלתה שאולי מתנשאת יותר למראית עין, כי היא חווה את השפלתה, אבל היא גם מעבר, לא רואה פנים, מעל לכל זה ומתחת לזה אבל לא "איתנו ליד השולחן".
גם כשאתה באפס אתה איך שהוא יותר במאה מאשר כשאתה בחמישים.
יש רגעים פרטיים של אין לכל אחד? או אולי לכל אחד שיודע להקשיב לדעת בשקט שהוא באפס כל?
כמעט שהוא לא מרשה שיגעו בו, שהוא לא מרשה לך לאהוב אותו, זה נראה זול מדי עבור הקבצן שפה.
משהו מכל זה קשור לשיר שלך?
יפה, חזק, מיוחד, מזדהה, כואב.
לא נגמר. מרגש.
תודה 🙂
והכי נשאר אתי ה"לא נגמר" שלך
יעל
אנא כתבי לי למייל את הטלפון שלך. רוצים להזמינך
יעל,
מדויק להפליא, תיאור של קבצן במינימליזם לשוני עשיר. המילים יצאו מתיבתן וציירו דמות
מקווה שערבבתי צבעים
היי יעל
ישן בזרעותיו
זה משפט מפתח, כל כך הרבה פעמים הייתי במקום הזנוח הזה
להתראות טובה
איתך
הבחנה מרגשת.
סבינה 🙂
יעל, שיר הקבצן שמכנס את כל מטלטליו/גופו ושם את ראשו/נפשו בכפו.
גם אני הייתי רוצה להיות קבצן במובן שזה לא רע לו יכולתי להיות אסופה
"לִנְקֻדָּה אַחַת שֶׁל שֶׁקֶט".. לבנות כל ערב את הבית הפנימי מחדש, ….
זה אני החלטתי שהוא מצליח, בעצם – שמנסֶה
אל תמכרי את הדירה, עדיין לא 🙂
שיר יפה. "מתחבא במקום חשוף" , כולנו קבצנים.
גמדי קט פיוטי מקסים
בְּמַבָּטִי אִבַּדְתִּי הַכּל.
כָּל כָּךְ רָחוֹק לְבַקֵּש. כָּל כָּךְ קָרוֹב לָדַעַת שֶאֵין.
אלחנדרה פיסארניק בתרגום טל ניצן
זה אולי מאוד לא קשור.
אלו היו ימים בהם עברתי כמעט יום יום במרכזית הישנה של מטה, לפני שנים. נבנה בי אושר וידעתי שאדם אחר נהיה מאושר דרכי. זו היתה תחנה חשובה בחיי ולשם כך היה עלי לעבור באוטובוסים והמרכזית בדרך, על גדודי קבצניה שרועים על הרצפה. היה שם קבצן מחוק לחלוטין שהשארתי לו כל פעם, כנראה מאיזו אמונה סרת טעם, מזעזעת אולי בחוסר הטעם, והסכומים גדלו והתחלתי לשים לב יותר. יום אחד בשיא החום העזתי גם לקנות עוגת שמרים סטנדרט עם בקבוק שתיה ולהגיש.
זו חצית גבול שנראה שאסור לבצע.
חשתי בכך ולכן כמובן זה בא עם שטר די יפה.
הוא כעס.
היד הנותנת אוכל ומשקה היא יד של בית, יד של המצב החברתי. כאילו ניסיתי לפגוע במשהו מאוד יקר.
הוא היה כבר מחוץ למצב החברתי, ללא כלום וזה היה הדבר שהיה לו.
כמו בסוף של הזר של קמי, לא עוד בשוליים חברתיים כי אם בעזיבת העולם.
נגעתי באין לי דבר שלו. הוא סרב ועשה נכון. יד מגישה אוכל הופכת אותו קשור לעולם. אם הוא קשור לעולם הוא עני מרוד בשפל של השפל. הוא לא רצה לאבד את היותו מחוק מפני העולם תמורת עוני מחפיר. כאילו במחוק אתה מעבר, בעוני אתה במידרג בלתי נסבל. לא היה לי אושר שיכולתי לתת והבנתי שמה שהיה יקר לי וסגדתי לו בכל מאודי יהיה, אבל כנראה עם קוצים, כי אי אפשר אחרת. הוא עזר לי מאוד.
עוזר לי כרגע להיזכר בזה, ואני חייבת למעשה זכור את זה,
כמה טוב יעל למצוא אותך כאן.
אוף, אם הוא עוד קיים הוא לבטח לא מקליד את עצמו למוות.
זו באמת תחושה של חציית קווים, להגיע למגע "אחר" עם קבצן, למשהו יותר אישי — שמתי לב לזה. לטובה או לרעה — כי לפעמים אתה רוצה לשבור את המרחק הקבוּע, הבלתי-משתנֶה הזה. אבל כשאתה לא רק "עובר ושב" , לא רק "נותן" ואז ממשיך ללכת ועובר על פניו, אלא מגיע לאיזה סוג של מגע שהוא לא חד-צדדי, סוג של מפגש, יש רגשות כמעט קמאים שעולים בך ואני יודעת שזו מילה מוזרה אם לא אסביר אותה (אם אתה בוחר להיות ער לזה ולא פשוט לטבוע ב"חמלה". שגם זו תופעה לא טהורה מאֵימָה ועוזרת לא רק להתקרב אלא גם לשמור מרחק או לפחות לשמור על הגדרת המרחק בינו לבינך.)
אולי אביא כאן את המסה שכתבתי, אקרא שוב ונראה אם היא שווה פוסט 🙂
יפה מאוד. קרה לי דבר מוזר בקריאה: קראתי את השיר כאילו נושאו הוא הירח,
והיה לי קשה להשתחרר מזה.
הירח? או הקבצן שבירח
?
הוא נתן לי משהו. שק מטונף זרוק על הריצפה שדרכו עליו. חפשתי אותו כל פעם. אבל זה לא קשר בגלל מחסום קיר רביעי, דוקא בלי המחסום זה נהיה בלוף. כמו הקיר שחוצץ בין הקהל לבמה.
על הבמה מתנהלת פיקציה אבל היא מה שקורה "באמת". הקהל לא יכול להשתלב בפיקציה. יש שלושה קירות אבל הקיר הרביעי ברור. במחזות ששוברים את הקיר הרביעי יש קריסה של משהו ומה שנוצר לא נכון.
השיר הזה כאילו נותן לי דרך אליו.
הירח. נסי לקרוא את זה כשיר שכותרתו הירח.
הירח עצמוֹ? מוזר לי לראות אותו ככה
כנראה רוצָה לחשוב עליו כגרם שמים מבוגר שמתנהג בצורה… מקצועית, לא יודעת למה (כמעט כתבתי "מדוע," שזה כבר נותן רמז לתשובה אפשרית ל"למה" שלי) או כנוסע שכותב רשימות בפנקס
שיר חזק. האין בית מזעזע אותי באופן אישי. חיפשתי מידע על לאופולד קרקואר וריתק אותי לגלות שהיה אדריכל. לא ראיתי את רישומיו, יש מהם ברשת?
פעולת ההתכנסות של הקבצן נפלאה, מאוד ויזואלית, חומרית, הוא בעיני נוזלי, פרוק, דחוס. עולם ומלואו מכילה נקודת השקט הזו. עוד אהרהר בכך.