בֹקר
הַעֵץ בַּחַלוֹן מְנַסֶּה לִמְכֹּר תַּפּוּחִים.
אַתְּ מַכִּירָה אֶת הָרַעַל הַזֶּה, בֹּקֶר.
עַכְשָׁו הוּא מִתְדַּפֵּק חָזָק עַל הַזְּגוּגִית
כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ רוֹדֵף אַחֲרָיו, מְבַקֵּשׁ מִקְלָט.
סְתָו וַחֲלֻדָּה מִתְקַדְּמִים בְּשֶׁקֶט
בְּפְתִיתִים חוּמִים וַאֲדֻמִּים
מַכִּירִים זָהָב, מִתְכַּחֲשִׁים לָאֶבֶן,
מְסָרְבִים לִזְכֹּר, מְקַלְּפִים אֶת הַמַּבָּט עַד
לְמַה שֶׁמֵּכִיל הַצֵּל.
וְתָמִיד הַצִּפֳּרִים בָּאוֹת
עִם הַכְּנָפַיִם הָאֲפוֹרוֹת הַמִּינִימָלִיּוֹת
כְּמוֹ מֶדַלִיוֹת שֶׁזָּכוּ בָּהֶן בְּתַחֲרוּת אִפּוּק,
עִם הַמַּקּוֹר הַדַּק שֶׁמְּוַסֵּת אֶת הָרָעָב
בְּאַלִּימוּת, לְפַס צוֹרֵב אֶחָד.
* מתוך "אותו הנהר פעמיים", הליקון 2007
רעב וחלודה. יפה בעיניי, בליריות החתרנית והמכלה הגלומה בו.
זאת לא הפעם הראשונה שמייחסים לי חתרנות. מאיה בז"רנו בביקורת היפהפיה שלה בהארץ ספרים (על "אליבי") הלכה חזק בכיוון. שם היא דיברה לא על צירוף או שיר אלא במישרין על הכתיבה… טוב לדעת שמשהו נשאר. אוהבת את זה.
חתרנות זה טוב
יעל, – בלי ועם קשר לשיר, שמעתי אותך בשבת והיה נהדר. דרך מרתקת היא הדרך שעברת ועוברת. לא הספיק לי.
(רק חבל שאחרי שנגמר הראיון הם שמו את ריצ"ארד קליידרמן…)
עכשיו תורי לשמוע את הקול שלך
!
אני מקווה שלא ירחק היום 🙂
איזו מוזיקה היית שמה בזמן/אחרי הראיון?
"מלנכולי על הגג רוקד מול
חצי ירח מטורף
עץ או פלי מהמר לפוץ או להשאר".
(ארכדי דוכין ומאיר בנאי)
השיר מתנגן לי יחד עם השיר שלך-
"סְתָו וַחֲלֻדָּה מִתְקַדְּמִים בְּשֶׁקֶט"
אך איזה בקר…כדאי לחזור לישון עד לזריחה של מחר.
כתוב כל כך יפה…תודה!
כמובן, שורה שלישית – חסר ק= לקפוץ.
דווקא אהבתי את הפוץ.
כן, זה על בוקר רע
וכתבתי אותו בו בשבוע שנכתב "אור ראשון" המאושר (שפורסם פה לפני מספר פוסטים)
נחשי מה בא קודם…
הבנתי שזה מגוחך ומהר תיקנתי….:)
זה לא חשוב מי בא מתי. כל מצבי הרוח טובים, מתקבלים בברכה כי הם מגביהים שורת שירה…:)
הו מלנכוליה, את אהובתי, שתקומי לבקרים טובים כאלה ליצירה
מתי את כותבת יותר, כשטוב לך או כשרע לך?
(אם את יכולה לראות נטייה או כיוון)
כן, אני משערת שזה נכון, כעבור זמן.
רק שקשה להתנהל ככה — בוקר נורא, אבל אולי יֵצא לי שיר… קשה, וקצת מסוכן אפילו.
גם כך יש תקופות שבהן נראה שמרכז הכובד עבר לאט לאט לדף או למסךְ…
יעל, זה לא שאני יכולה לצפות למצב רוח כזה או אחר כי החיים לא שואלים אותי מה ב-menu של מצב הרוח שלי אלא הרגלתי את עצמי לכתוב כל יום.
לפעמים זה מכתב לרשויות על דו"ח חנייה ולפעמים זה שיר.
אני לא יכולה להגיד שמצב רוח רע/טוב מעורר בי רצון לכתוב כי כשאני שם אני מעדיפה או לעיתים בעל כורחי חייבת לחיות את עצמת החוויה במלואה. רק לאחר שאהיה מאוזנת אנסה לכתוב על מה הרגשתי באותם הרגעים.
אבל לכתוב שירה זה כבר משהו אחר. אצלי אלו משפטים שנוחתים לי בחשיבה, ממקור לא ידוע לי ואני , כביכול, חייבת לרשום אותם. אחר כך זה שיר. גם אצלך?
אני חושבת שכותבת במצבים שונים, אבל לא יכולה לומר שיש לי שירים אופטימיים.
נהדר נהדר.
אני אוהבת מאד את שתי השורות האחרונות, אך לא רק אותן כמובן- את הכל.
אליענה, תודה!
כמעט טועמים את המילים. קראתי כמה פעמים. כל כך הרבה בה. תודה.
אני רואה פה את שלגייה שכל העולם נגדה
העץ כמו האם החורגת מנסה למכור תפוחים ..מורעלים
ואפילו הציפורים המזמרות מהסרט של וולט דיסני אינן אלא האוייבות עצמן באיפוקן חומרתן ודיוקן עד כדי קו.
שיר עשיר
קסם
אוהבת את כל השיר, אבל הבית הזה דיבר אלי במיוחד:
וְתָמִיד הַצִּפֳּרִים בָּאוֹת
עִם הַכְּנָפַיִם הָאֲפוֹרוֹת הַמִּינִימָלִיּוֹת
כְּמוֹ מֶדַלִיוֹת שֶׁזָּכוּ בָּהֶן בְּתַחֲרוּת אִפּוּק,
עִם הַמַּקּוֹר הַדַּק שֶׁמְּוַסֵּת אֶת הָרָעָב
בְּאַלִּימוּת, לְפַס צוֹרֵב אֶחָד
כנפיים מינימליים מתחרות איפוק. איזה יופי וכמה נכון.
תמי, מירי, אורה, אומי ויעל — התנתקתי מהבלוג מסיבות שונות (טובות, אל דאגה)
תודה נפרדת ואחרת לכל אחת מכן
אני אוהבת את הרגישות הפואטית שלך, את היכולת המופלאה הזו לקחת מילים ובצירופי כימאית של השירה לברוא עולם חדש בעדינות נפש מדוייקת מדוייקת, ועל כל שורה חריפה כמו בתחילת השיר על העץ שבחלון המנסה למכור מתפוחיו, אני שואלת את עצמי, תמהה, איך לא חשבו על זה קודם?… השירים שלך מחלחלים לי אל הלב בכל פעם מחדש. יופי!
כמה חשוב לי מה שכתבת.