עליך לא הייתי מאמינה, סיפור מאת כנרת רובינשטיין

עליך לא הייתי מאמינה

 

 

1. 1. הנייד שלי רוטט. "בארבע במרכז" כותב לי חזן. אני לא עונה לו רק נוגע בשקית הכחולה. עוד רטט: "ואל תשכח להביא אתך את החומר". גם מהתזכורת הזאת אני מתעלם אבל מכניס את השקית לתרמיל הגב שלי. אני קורא בקול "אני יוצא" ובתגובה אימא שואלת מחדרה בטון מטורטר, לאן אני הולך ומתי אני חוזר. אולי המאהב שלה העליב אותה. הציב בפניה אולטימטום. כתב לה שכך אי אפשר להמשיך. שהיא חייבת כבר לעזוב את הבית ולעבור לגור אתו. למרות שהוא בוודאי מבין שיש לזה מחיר, אי אפשר להתעלם מהמחיר. והיא תכתוב לו חזרה שהוא חייב להבין שגם ילדים מעורבים בסיפור הזה. נכון, החיילת כבר פחות בבית, אבל מה עם הילד המתבגר? דווקא הם, ששניהם אנשי טיפול, מוכרחים להביא בחשבון את ההשלכות הנפשיות על הילד המתבגר. ואז בגנבה תוסיף שורה, שאותה תמחק מיד בסיום ההתכתבות לסל האשפה: גם ככה, הוא לא כל כך בסדר לאחרונה.

והמאהב ישיב, אבל מה אתך, יערה? מתי אַת תחיי אָת החיים שלך? אתה צודק, היא תענה ופניה יקבלו ארשת מכורכּמת של קדושה מעונה, אתה צודק. אבל הם כל כך פגיעים בגיל הזה. אתה יודע איך זה, כלפי חוץ הם חזקים כמו אריות, אבל מבפנים הם עדיין ילדים שזקוקים להגנה שלנו. והיא לא תכתוב, ולא תספר למאהב על מלכודת האהבה שרקח לה אבא שלי. ליפף אותה ברשת קורים דביקה וסִנדל אותה לעד, כי איך אפשר להשתחרר מאהבה כזאת המומטרת עליך בנדיבות גשמים, בלי חשבון ובלי פרופורציה?

חזן מחכה לי במרכז המסחרי, יושב על ספסל העץ המנוקד בלשלשת יונים ירוקה. שום ניע בגוף שלו ובפנים המרוכזות שלו לא מעיד על בואי. יש לו דרכים משלו להנציח את אפסותי. הוא שקוע עמוק בהתכתבות עם ע. מחיפה ששולחת לו תמונות מגרות ומכווצות שפתיים שלה בביקיני מבכל מיני פוזות מטיילת בת גלים ומחוף הים. אני גוהר לעברו ומציץ לאייפון הכלוא בין שתי ידיו כדי לזכות בקצת ציצי, אבל הוא הודף אותי ומדפדף את התמונה. פתאום הוא חושק בדיסקרטיות, וזאת אחרי כל הפעמים בעבר שהשתמש בי להלהטת יצריו והשתומם, "תראה את הזונה הזאת, אתה שם לב שהרגליים שלה בתמונה קצת מפושקות? ובתמונה הזאת איך היא מבליטה את התחת. אתה רואה את זה? איך היא לא מתביישת הזונה הזאת?"

הוא חותך אותי במבטו. "איפה החומר?"

אני מצביע על תרמיל הגב שלי. הוא נעמד ומסמן לי לקום. הוא גבוה ממני חזן, לפחות בראש וחצי. אני מטר שמונים אבל הוא אפילו יותר גבוה ממני, ויש לו פני חמור. פניו מוארכות ושעירות, שכבת זיפים מיוזעת נוצצת עליהן. העיניים שלו עגולות עד כדי טמטום, והשיניים בולטות וחזקות. הפנים שלו הופכות להיות חמוריות מרגע לרגע ואני כמעט מצפה שפיו הגדול ייפער בנערת "אי אה". מי האידיוט שהשאיר אותו ללמוד עד עכשיו בעירוני ה', מי המפגרת שחשבה שצריך לתת לו הזדמנות לסיים את בית ספר תיכון עם תעודת בגרות, מי הצדקנית שאמרה שנכון, אז הציונים שלו קצת נמוכים ויש לו בעיות התנהגות, אבל אל תשכחו, רבותיי, שבית ספר הוא בראש וראשונה מסגרת חינוכית ואנחנו צריכים לתת מענה לתלמידים המוחלשים. אי אפשר רק לחזק את החזקים כל הזמן.

ואולי באמת השאירו אותו מרחמים, כפי שהתעקשו השמועות. להקל קצת על אימא שלו שהפנים שלה מיום ליום קיבלו צורה של מהדק. השפתיים נדבקו זו לזו והשתרבבו, חישוקים כהים הקיפו את עיניה כמו הילה שחורה. כולם בשכונה ובבית הספר יודעים שאין לה דקה אחת של מנוחה. מהמרפאה שממנה היא עובדת כמזכירה רפואית היא נזעקת לבשל ולנקות בבית, כמו נמלה טרחנית שמשימותיה רק מתרבות. בפעלתנות הרצחנית שלה היא מנסה לחפות וגם לכפר על קיפאונו של בעלה, שמאז שפּוטר מחברת השיווק שעבד בה, לא מצא עבודה אחרת וגם לא חיפש. רק רבץ על הספה בסלון והעלה אבק. הפנים שלו נותרו חסרות חיים כמו טירה אפלולית ומרקיבה מימי הביניים.

"קניתָ משהו טוב, איכותי?"

"כן, בטח."

"בוא נלך ליער," מורה חזן, "נראה שם."

על פנינו חולפים חבורה של צופיפיניקים רעשניים בדרך לפעולה. את חלקם אני מכיר, למדו אתי ביסודי ואני עושה להם שלום ביד בפנים סגורות. הם לבושים מדי חאקי ונראים לי מגוחכים כמו ילדים שמשַחקים בצבא. כאילו הצבא הוא הצגה נחמדה כזו של מִסדרים ומורל. את המדים הם מקשטים בעניבות צבעוניות ובכל מיני סיכות מטופשות שמתנדנדות להם על החולצה. אחר כך עוברת מולנו השכנה הזקנה ניצולת השואה שמחזיקה חזק וצמוד למותנה את ידה של המטפלת הפיליפינית שלה, הדבר היקר ביותר שנותר לה בחיים.

מרחוב פרחי חן אנחנו יורדים ליער שקרקעיתו מכוסה במצע של מחטים ותולעי אורן, כך קראתי לפרחים האבקניים הכתומים שלהם מאז ילדותי. אני נזכר בפעם ההיא שיצאנו אבא ואני להליכות בימי שבת ביער, אבא נשען על הגזע המחוספס ואמר לי שעצי האורן הירושלמיים מפיצים את עצמם בעזרת שרפות. הוא הרצין וסיפר שברקמת העלים והענפים של האורן גדל שרף שמפרק לאט את מחטי העץ. מצע העלים מונע את גידולם של צמחים ממין אחר, אבל הוא דליק מאוד ולכן נשרף בקלות. אבא טפח על גזע העץ כאילו היה חבר שלו מהמילואים, ואמר שלאחר השרַפה העץ לא מתחדש. "אבל תראה איזה עץ חכם, תקלוט איזה מנגנונים מתוחכמים וערמומיים יש לטבע," הוסיף בהתפעלות, "השרֵפה גורמת לאצטרובלים להתחמם ולהיפתח וכך לשחרר את הזרעים הכלואים בהם. הזרעים מתפזרים לכל מקום ביער, וכך למעשה הוא מבטיח נביטה מהירה של הדור הבא, העצים דואגים לצאצאים שלהם ממש כמו הורים לילדים."

חזן מדביק בלשונו את נייר הגלגול, ואחרי העישון הלבן של העיניים שלו נצבע אדום, הראש שלי הופך לכבד ותולעי האורן שסביבי מתחילות לזחול. אני מוציא מהתיק את בקבוק הצבע וחזן חוטף אותו ממני ובוחן אותו מכל הצדדים. הוא קורא בקול רם: "'הרקולס, ספריי צבע אמריקאי – רב שימושי, ייבוש מהיר.'" גבותיו מתכווצות מרצינות והוא מזהיר אותי שמדובר במוצר מאוד דליק.

אני שונא אותו. לוּ היה לי גרזן, הייתי עורף את ראשו. מרגיש שאף פעם לא שנאתי מישהו כמו שאני שונא את היצור השעיר והמזיע הזה. ואני לא אעשה. אני לא אעשה מה שהוא רוצה שאני אעשה. אין סיכוי. אני לא חייב לעשות. סיגלית זאת נטו השנאה שלו. אני לא חייב להשתתף בקרב הנקמה שלו. הרי גם עם הכוסית מחיפה הוא הפסיק לשתף אותי. לא אעשה. אגיד שכן. ולא אלך. שיתפוצץ. שימות. אני לא אלך.

"אז קבענו היום בשעה תשע בערב? אתה זוכר שיש היום בערב אסֵפת מורים, אז חצי שעה איחור והמורים מתפזרים החוצה והכול מתפקשש."

לא היו אפשרויות רבות לבחירת הזמן המתאים. בכל ערב בבית ספר הייתה תכנית לסיום שנת הלימודים; הפקות של מגמת תיאטרון, תערוכות של מגמת אמנות ומסיבות סוף השנה, ולכל הלחץ הרגיל נוסף גם המבצע הצבאי בדרום שבינתיים שיתק רק את יישובי עוטף עזה וחבל אשכול, אך איים לגלוש בכל רגע גם למרכז ולירושלים ולטרפד הכול. ובתוך הימים הדחוסים האלו, לך תמצא יום שיהיה פנוי ונוח לרסס בחופשיות על הקיר של אולם הספורט.בכל ערב יכול להסתובב שם איזה שמיניסט מוּכּה מרץ, ובסוף החליט חזן שדווקא בערב של אסֵפת מורים, השטח יהיה הכי נקי והכי סטרילי כי המנהלת נאוה סוגרת אחריה את הדלת, ובזמן הישיבה אף אחד לא יוצא החוצה מחדר המורים.

הפה שלי יבש־יבש מהג'וינט ולפני שאנחנו מתפצלים חזן נצמד אליי עד שאני מריח את נשימתו המַדיפה סיגריות וחיים. הוא מניח את היד הכבדה שלו על כתפי, והגוף שלי שוב נרעד ממנו, משהו נזעם וניעור בי באותו הזמן, "שלא תעיז להבריז, אתה שומע ברודו?" הוא מדגיש את החיריק השגוי והוורידים מזדקרים מצווארו העבה וכמעט מתפוצצים. כמעט שבורח לי מהלשון שצריך להגיד שלא תעז ולא שלא תעיז, אבל הוא לא היה מקבל יפה את התיקון. "מה, אימָאשך יועצת לשון או משהו כזה?" הוא היה שונא את הדקדקנות המופרעת שלי וגם אני שונא אותה, מה אכפת לי איך צריך לדבר. אפילו אני, אלוף התיקונים, שונא שמתקנים אותי, ופעם כשהתארחתי אצל בני הדודים שלי מהקיבוץ, דודה שלי ניצה העירה לי שאני שואב מרק ולא שותה מרק. רעש הבליעה שלי הפריע לה, ומאז לא סבלתי אותה.

בדרך הביתה אני בועט בחצץ ויודע שהכול באשמת אימא, שכל הזמן ניסתה לתקן אותי, אפילו הכריחה אותי להרכיב משקפיים עוד לפני שהייתה לי בעיית ראייה. אחרי הכול, אני בנה של פסיכולוגית צבועה ויפת נפש, שלימדה אותי שיש לחלוק צעצועים עם אחרים ולחשוב תמיד איך מרגיש הצד השני, ובינתיים כבר שנתיים או שלוש מזדיינת מהצד. תחושת העבֵרה העמומה שהתפשטה אל הצוואר והכתפיים שלי התחילה מזמן. אימא לא השאירה סימנים גלויים אבל המחנק בבית הצטבר ונדחס והידיעה הברורה של הבגידה חצתה בפראות את פנים הגוף שלי לשניים. הייתה הפעם ההיא שחשבה שאני לא בבית, ודיברה אליו, אל המאהב שלה בהתחנחנות מתרפסת, בטון שלא השתמשה בו עם אף אחד. אחר כך איתרתי את המספר שלו והתקשרתי אליו. רציתי לאיים עליו שיעזוב את המשפחה שלי במנוחה, אך כשענה בקולו הנמוך ניתקתי כמו ילד עלוב, פחדן.

אבל ברגע האמת, הברזתי להם. אחרי שעברתי את כל מבחני הקבלה והקסמתי בריאיון האישי את רכזת השכבה שהתאהבה לגמרי במי שעתיד להיות לא רק תלמיד מצטיין, אלא גם מעורה חברתית, ובעתיד גם מנהיג ומוביל, וכן, אני לא מתביישת במילים הגבוהות האלו, מדינת ישראל חייבת כבר עכשיו לחשוב על מנהיגות דור העתיד. והנה, את כל חבילת ההצטיינות דחיתי. ברגע האחרון החלטתי לא להירשם לבית הספר היוקרתי שבוגריו הם מדעני המחר של מדינת ישראל ונרשמתי דווקא לבית הספר השכונתי, הציבורי, זה שחייב לקבל לחטיבת הביניים שלו כל תלמיד. אבא וגם אימא לא הבינו למה. למה ילד שכבר מגן חובה מאובחן כמחונן, ושמימי בית הספר היסודי הוריו העסוקים התפנו מעבודתם כדי להסיע אותו פעמיים בשבוע, פעם אחרי הצהריים ופעם בבוקר לבית ספר אופק למחוננים כדי שחס וחלילה לא ישתעמם בכיתה – ירצה להסתפק בבית ספר כל כך בינוני כמו עירוני ה' וללמוד עם חזן ושאר החברים הרגילים מהיסודי. התירוץ שלי היה שאני לא רוצה להילחץ, ושאני שונא מבחנים. לא סיפרתי להם שהנה, כמו ילד שיוצא מקווי המתאר של הציור, החלטתי אחת ולתמיד שאני מקשקש על המסגרת שהם קִווקווּ לי.

 

2. 2. כלום לא יֵצא ממך, חזן. אני רוצה לכתוב לו מהבית, כשנשארות לי עוד שעתיים לשרוף עד הערב וכל הגוף מגרד לי מעצבים. גם אם יתפסו אותי על חם, אותו יעיפו. אתי אף אחד לא יתעסק אם אספר ליועצת בטון נכמר שבמשך תקופה ארוכה חזן מפעיל עליי לחצים רגשיים. מי יעז להעיף דווקא אותי? אני שהתקבלתי ללמוד בבית ספר התיכון היוקרתי ביותר בעיר והחלטתי לבזבז את כל כשרוני ושכלי המחונן על בית ספר עירוני ממוצע, אני שגורף מאיות בכל המקצועות, וללא ספק מזניקים הציונים שלי את הממוצע הבית ספרי, והמנהלת כבר מתענגת על העלייה המשמעותית שתשיג בזכותי בדירוג ממוצע הבגרויות הארצי. והחזן הזה? חזן הוא גרוטאה במתמטיקה, זבל במחשבים. לא מבין כלום בפיזיקה. מה? מה? הוא מתבלבל בשיעורים ולפעמים כשהוא מתגבר על הבושה הוא שואל, המורה, לא הבנתי אַת יכולה לחזור? מזל שפתחו השנה מגמת תיאטרון ושם ניתנה לו ההזדמנות להשתמש בכישורי המשחק שלו ולנצל את השפעת הטסטוסטרון שלו על כמה בנות.

בהתחלה יקראו לאימא שלו ויספרו לה על התקרית, והיא תבכה. תליט את ראשה בכפה ותבכה מרה, ושגם זה לא יעזור, כי המנהלת תגיד שאת צריכה להבין גברת חזן שזאת לא תקרית המשמעת הראשונה שלו, אם זה היה כך אולי היה על מה לחשוב, אבל, הוא כל הזמן גברת, כל הזמן מתחכך עם המורים והמורות ומתחצף וגורר אחריו עוד ועוד תלמידים. וגברת חזן תגיד שהיא רוצה שגם בעלה פיני יבוא לפגוש אותה, והמנהלת תשיב שאין בעיה, כאילו שהיא פוחדת מהאבא המובטל, חצי העבריין שלו. חצי שעה היא תשב אתו, תספוג ממנו כמה איומים מרומזים ושנייה לאחר שיסתלק היא תאנפף למזכירה, האהבּל הזה חשב שיבוא לעשות פה קצת סדר. הוא יעוף, ואתה בן הטובים, המצטיין תישאר.

אני טורף בעמידה קציצות ואורז קר מהסירים שעל הכיריים, ואחר כך לוקח אתי לחדר ערֵמה של חטיפים ומדליק את הטלוויזיה. בכל הערוצים עדיין משודרת מהדורת חדשות המיוחדת לרגל המבצע הצבאי בדרום, ומגישת החדשות מהנהנת בגבותיה לכתב הצבאי שסוקר בחומרה את התקפותיו האחרונות של צה"ל ומסביר מדוע כניסה קרקעית לעזה היא מסוכנת ומיותרת, ואחר כך צוחקות גבותיה כשהיא מראיינת ילד מיישוב בדרום שמספר על בובות הליצנים שהוא מכין מסמרטוטי גרביים, התחביב החדש שפיתח בזמן הישיבה במקלטים.

אותן כתבות שודרו כבר בצהריים כשהלכתי אחרי הלימודים לקנות את הצבע השחור בחנות למוצרי בניין במרכז המסחרי. היה לי מזל שהמראה החְנוּני שלי, פנים לבנות ומנומשות, גוף רזה וגמיש לא עוררו חשד כשביקשתי מהמוכר תרסיס צבע עמיד לכל משטח. עדיין לא נראיתי גבר־גבר שבנות מתמזמזות אתו בשק השינה בטיול השנתי.

הטלוויזיה הייתה תלויה במרכז החנות, והמוכר וגם שלושת הלקוחות שהיו בחנות קפאו על מקומם ובהו במבזק החדשות ובעיקר בכותרות האדומות המתחלפות שבתחתית המסך: שלושה הרוגים בעזה, שנים־עשר נפגעי חרדה בצד הישראלי. ומפעם לפעם מישהו סינן: אלו אף פעם לא ילמדו שום דבר.

בקושי רב התיק המוכר את מבטו מהמסך והעביר את המְכל בקופה. 16.90 הוא אמר וחזר לתקוע עיניים במסך. ידו הושטה במאמץ לקחת את המטבעות, הוא נראה כאילו הכסף בכלל לא מעניין אותו ושאם זה היה תלוי בו, היה מגיף את תריסי החנות, נועל את הדלת, מגביר את הווליום ומתמכר כל כולו לכישוף החדשות הרעות. למזלי, אפילו לרגע לא הרהר מה אני זומם לעשות עם תרסיס הצבע.

היחידה שניחשה את האש הקרה בדם שלי הייתה אולי, אולי נוגה, המורה הצעירה להיסטוריה. העורף הגלוי שלה מתחת לתספורת המגולחת ריגש אותי בכל פעם כשהסתובבה לכתוב משהו על הלוח. בשיעור האחרון למדנו על הסכמי ורסאי. מלאת התלהבות סיפרה נוגה שמדינות ההסכמה הציגו את גרמניה בתור האשמה הבלעדית למלחמה והכריחו אותה לחתום על ההסכם המשפיל, ושיש כאלו שחושבים שכבר בחתימות על ההסכם הכפוי הזה נטמנו זרעי המלחמה הבאה. "מה דעתכם על זה?" ניסתה לעורר דיון ומבטה טייל בין העיניים החלולות, "אתם חושבים שהעובדה שגרמניה הושפלה ובוזתה וחויבה לשלם פיצויים על נזקי המלחמה, יכולה להיות הסיבה להתעוררות המפלגה הנאצית ושנים אחר כך לפרוץ מלחמת העולם השנייה?" אף תלמיד בכיתה לא חשב ובטח שלא הרים את ידו. הצבעתי לומר משהו ואז התחרטתי. העיניים שלה בערו לעזרה, "כן ערן, מה רצית להגיד?"

"לא משנה," משכתי בכתפיי. נהניתי לאכזב אותה.

 

3. 3. את המילים בחרנו מבעוד מועד. "סיגלית, יא מזדיינת בתחת." התגובה שלנו על העונש הקולקטיבי שהחליטה לתת המורה למתמטיקה לכל כיתה ט'6. כי כל אחד מכם בלי יוצא מן הכלל, יקבל השנה בתעודה חמש נקודות פחות בציון במתמטיקה, וזאת לנוכח ההתנהגות הבלתי מתקבלת על הדעת שלכם בזמן השיעורים. אני קונסת פה כל תלמיד באופן אישי אבל גם באופן קבוצתי, כי לכל תלמיד ותלמידה שישבו בשיעורים והעדיפו לטמון ראשם בחול ולעצום עין ולא להעיר, ולקרוא לסדר את המתפרעים – יש אחריות אישית לכישלון השיעורים. כשאמרה את המילה מתפרעים עיניה נעצרו באשמה בפניו של חזן כמו תקעו נעץ . הוא שלח לה בחזרה מבט מתעב.

בהפסקה קרא לי לעשן אתו, הפריח עננת נקמה ופקד, "אתה תכתוב: 'סיגלית, יא מזדיינת בתחת'. יותר מזה לא צריך."

"ולמה לא תבוא גם? למה רק אני?"

"כי אם יתפסו אותי, הלך עליי ברודו. אותי יעיפו, אתה תישאר."

דווקא בא לי טוב המזדיינת בתחת ויכולתי לדמיין את סיגלית מפשילה את מכנסי הבד שלה והתחת הלבן שלה רועד. שיכאב לה, כמו שלנו כואב, שִלהֵב אותי אז חזן בהפסקה. "לנו לא כואב שנקבל חמש נקודות פחות בתעודה וייהרס לנו כל הממוצע. אתה מבין שבשבילי זה עוד נכשל?"

חזן העביר לי את הג'וינט. "שיכאב לה." הוא מלמל ואז נפלט לי, "אתה מכיר מישהו שעשה בתחת?" חזן הרצין והשיב, "בת הדודה שלי קרן סיפרה לי שזה כואב נורא. היא עושה את זה כמו הומואים דפוקים."

הצטמררתי, "מה היא בדיוק אמרה?"

חזן התקרב אליי מאוד, עד שהרחתי את הבל נשימתו. הוא הציץ בי ובמבט טורף תהה, "ומה פתאום אתה כל כך מתעניין במי שמקבל בתחת?" חיוך של זימה הציף אותו, ממתין לפרוץ בצחוק. "לא סתם," גמגמתי והוא הניח את ידו הכבדה על שכמי והתחיל לעסות אותה. "יש משהו שאני צריך לדעת, ברודו?" ידו אחזה בי, המגע הגברי שלו הגעיל ועורר אותי בו־זמנית כי היה חזק והחלטי וניסיתי להעיף אותו מעליי. הוא הידק את אחיזתו, כאילו הרגיש את ההתעוררות שלי. דחפתי אותו ואז צחוקו התפוצץ כמו רעם. כמה שניות לאחר שנרגע, ייאוש ירוק כמו טחב התפשט בפניו והוא זרק, "אני לא יכול לעוף מבית הספר, אתה מבין את זה? חייב להמשיך ללמוד פה בתיכון. אני יכול לסמוך עליך, אח שלי?"

התחנונים מירקו את פניו, כאילו יצא ממקלחת. פניו נראו לרגע נקיות, כמעט יפות. עיני הענבר שלו נצצו. מבטו המבקש מילא אותי חולשה ונכות, ולרגע הרגשתי קרוב אליו, כמו בפעם ההיא שהלכנו לקנות סיגריה בקיוסק בשכונה סמוכה שבה מכרו לנו חפיסות בלי לשאול שאלות על הגיל, ופתאום הוא זרק לי בלי קשר לכלום, "אני שונא אותם," ולרגע לא הבנתי על מי הוא בכלל מדבר. ואז הוא המשיך ואמר שהוא שונא את ההורים שלו. את שניהם. שהרבה פעמים הוא חוזר הביתה בערב והדבר היחידי שמתחשק לו הוא לרסס את שניהם ביריות, ולראות את הדם שלהם נמרח ונוזל מהאריחים לרצפה. הוא אמר את זה בכאב, ואני אמרתי לו שגם אני. בלי לפרט.

הפתיע אותי לדעת שגם הוא שונא את הוריו, תמיד הוא היה נראה לי כמו אחד מהשבט; חלק מאותה משפחה עם אותה צורת דיבור שבלעה מילים ואותה הליכה טווסית. לא הצלחתי לראות אותו כשונה מהם ולשרטט את נבדלותו. והנה סיפר לי שגם הוא רוצה להיות אחר לגמרי מהם, ההפך הגמור. בדיוק כפי שאני לא רציתי לאכול את גבינת הקממבר המעודנת של ההורים שלי ולשתות את האספרסו קצר בלי הסוכר. לא לקחת את המכונית לשטיפת רכב ולבקש מהמנקה הערבי להעביר עוד קצת סמרטוט על השמשה הקדמית, כי אתה רואה, פה – נשאר סימן של הניגוב, ובפנים לאכול את הלב על ההתנשאות. ובערב, מלא התנצלויות לגמגם שמאז השטיפה עומד ברכב ריח של סחבה לחה משומשת, והוא לא יוצא. גם אחרי שהיא פותחת את כל החלונות עד הסוף, ונכנס אוויר פנימה, לא יוצא הריח. והיא לא יודעת מניין בא הריח, אולי מפני שהמנקה (היא לא תגיד הערבי, רק אחר כך) לא ייבּש את השטיחונים של הרגליים, ואז, היא תחתוך עוד פרוסה מהבגט ותגיד שאולי זה לא זמן טוב עכשיו לשטוף את הרכב בבית צפאפא, כי בכל זאת המצב המתוח בדרום מתסיס מאוד גם את ערביי ישראל וכל הזמן שהערבי ניקה לה את האוטו היא פחדה שאולי הוא ישבש לה בתור נקמה את מערכת החשמל של הרכב. הייתה לה הרגשה שהרבה זמן הוא מתעסק עם לוח המחוונים. בפעם הבאה אני לא אלך לשטוף את האוטו בתקופה כל כך מתוחה בין ערבים ליהודים, היא תסכם ותמצוץ זית קלמטה אחד.

ואז אבא בטון המתרפס שלו, זה שקובר אותה תחת שכבות האהבה שלו ישאל, אבל למה אַת לוקחת אֶת האוטו לשטיפה? אני יכול לשטוף לך אותו בפעם הבאה. באמת? היא תגמול לו בחיוך נפעם. מוקירה שהוא ממשיך לאהוב אותה אף על פי שהיא מזדיינת בקביעות מהצד, וכולם יודעים את זה, גם הוא יודע את זה, ואולי זה בכלל מגרה אותו לדעת שאשתו נדפקת מהצד? הוא ישטוף לה את האוטו אף שהוא עייף ועובד כל היום, הוא יקנה לה אוטו חדש כשתבקש, ואם האוטו יהיה במוסך, הוא גם יישא אותה על כתפיו לכל מקום שתחפוץ בו. כל כך הוא אוהב אותה.

והיא נושמת את אדי האהבה הרעילים סביבהּ ובינתיים מתכננת לפרטי פרטים את הפרידה ואת הרגע שבו תודיע לו שחיי הנישואים שלהם מיצו את עצמם, אין לה עוד מרחב לגדול בתוכם, מצניעה את להטהּ לברוח ואת שיעמומה שנקרש בזמן שכּילתה את השנים הכי יפות שלה עד שערן הקטן יגדל קצת כדי לא לשרוט אותו יותר ממה שכבר נשרט.

 

4. 4. בתשע בדיוק האייפון שלי רוטט. "יצאת?" אני שולח לו אגודל זקוף ויוצא לדרך. בחדר המורים המואר ניאון אני רואה שהמורים והמורות מכינים לעצמם קפה ומקשקשים את עצמם לדעת. אני מחכה שהמנהלת תנעל את דלת בית הספר, ואחרי הנעילה אני רץ לעבר אולם הספורט. אני נוגע בקיר המחוספס וכפור של בהלה עולה בי. רק 500 מטרים מכאן, חדר המורים. פנסים כתומים מפיצים הילת אור שחרקים מסתחררים סביבה בפראות, כמו בני שבט אפריקאי משולהבים בטקס לגירוש שדים. אני מנער את מְכל הצבע, מרסס את האותיות הענקיות וצועד אחורה. האותיות קצת עקומות, אבל מספיק גדולות וברורות. חוץ מהיוד של המזדינת שיצא קצר מדי.

רעשי גרירת כיסאות מחדר המורים מבריחים אותי משם. בדרך החוצה אני חושב שאולי לא יבינו מה כתוב. אם לא יבינו שהמזדנת הוא מזדינת, כל העוקץ של הגרפיטי יתמסמס. ככל שאני מתקרב הביתה, המחשבות שלי מסתחררות לכאב ראש טורדני. אני שונא את עצמי על ההקפדה המיותרת הזאת, ומחליט לחזור בכל זאת לתקן. רץ עד לקיר ומתנשף מוציא את הספריי מהתרמיל, מנער אותו ומאריך את היוד. אני בוחן שוב מרחוק לוודא שיצא ברור ומתעופף לכיוון שער היציאה, מְכל הצבע משתקשק ומתהפך בתרמילי. ואז, מרחוק, אני שומע קריאת הפתעה, "ערן?" נוגה המורה להיסטוריה מתקרבת אליי. יפה כל כך בחושך, צווארה ענוג, קווּצת שֵער שברחה מהסיכה שהיא נוהגת לנעוץ בצד ראשה נחה על מצחה.

"מה אתה עושה פה?"

השקר מחליק ממני בקלות. "הלכתי לקחת את ספר מדעים מהלוקר." עיניה מבזיקות בחשד, "אבל נאוה נעלה את בית הספר, לא?"

"נכנסתי מהכניסה האחורית."

היא נועצת מבט בידיים שלי הצבועות שחור ורוצה לשאול על זה משהו, אבל מוותרת. מספרת שהיא שכחה את הטלפון הנייד באוטו וקפצה להביא אותו. אנחנו יורדים ביחד במדרגות לחניה. "את שומעת?" אני אומר, "בקשר לשאלה ששאלת היום בכיתה על עליית הנאצים אז אני חושב שהסיבה לכך היא שבזמן הסכמי ורסאי היה נתק בין העם לבין ההנהגה. זמן קצר לאחר מכן הרי הייתה הפיכת שלטון בגרמניה."

"נכון," עיניה בוהקות בהוקרה, "ממש חודש אחר כך כבר הופר ההסכם וקמה רפובליקת ויימאר."

הקסם עובד ואני מלטף אותה בחיוך. לפני שהיא פונה למגרש החניה היא שואלת אותי איך אני יודע כל כך הרבה. האם קראתי על זה. אני אומר לה שכן, אני מתעניין בהיסטוריה. לפני שהיא נכנסת לרִכבּהּ היא זורקת לי, "להתראות ערן. ניפגש מחר בשיעור." אני מהנהן ומתחיל לרוץ במהירות הביתה, ובדרך מרגיש רענן כל כך כי אני יודע שאני אוהב אותה. ושגם היא בדרך מסוימת אוהבת אותי. מרגיש את האהבה שלה קורנת כשהיא מדברת אליי.

 

5. 5. אני משפשף כל אצבע בסבון ובמים חמים, וכתמי הצבע השחורים דוהים אך לא נעלמים. בלילה אני נתקף חרדה כי נוגה ללא ספק הבחינה בכתמי הצבע שעל ידיי, ועל הבוקר היא תדע בדיוק מי ריסס את הגרפיטי.

בהבלח הבנה אני קולט שהכול באשמתי, הכול נהרס כי חזרתי לתקן את היוד. אם לא הייתי חוזר, לא הייתי נתקל בנוגה והיא לא הייתה רואה את הצבע על הידיים שלי. היא תסגיר אותי. גם אם היא אוהבת אותי, גם אם היא מעדיפה אותי על פני כל התלמידים האחרים, הבורים, המרוכזים בעצמם, היא מורה ויש לה לויאליות למערכת והיא חלק מצוות בית הספר. לאיזו מלכודת מחורבנת הכנסתי את עצמי, אני נתקף חרדה ומתהפך מצד לצד, שטוף זיעה לחה. למה הייתי צריך לחזור? הכול הלך כל כך חלק ויכולתי להשאיר את השטח נקי אחריי. למה חזרתי, אלוהים למה חזרתי.

אני קם אחרי שלוש שעות שינה בלבד וכאב הראש שלי שמתחיל במצח וזורם לרקות חזק כל כך עד שאני בולע שני אופטלגין בעיניים עצומות. גיטרה חשמלית מהפלייליסט מנסרת לי באוזניות. סמוך לקיר אולם הספורט אני מבחין בהתגודדות של אנשים. הלב שלי הולם בפראות. כמעט כל מורי בית הספר מתקבצים סביב סיגלית, שראשה חפוי. כמה תלמידים ותלמידות נרגשים נאספים במרחק בטוח מהם, מצדדים מבט לגרפיטי. המנהלת מנסה לנצח על הסצנה הדרמתית שיצאה משליטתה בהנפות ידיים נמרצות.

זיעה נוטפת ממני, רעד לא רצוני רוחש בכל הגוף שלי ואני מחליט להתקרב קצת, הרוק הכבד צווח באוזניים שלי והכול מתרחש מולי כמו בסרט אילם. הכתובת הענקית מרטיטה את גופי בעונג. האותיות המרוחות רומסות את כל הפוליטי קורקט של העולם בתמונה המדומיינת של המורה המצטנעת כורעת על ארבע.

המורות מנסות לדבר אל לבה של סיגלית. היא מרימה את מבטה ומגלה עיניים אדומות ונפוחות מבכי. הן מסבירות לה שהכול משובת נעורים, ושחס וחלילה לא תיקח ללב. אם היא תיקח ללב, אין לה מה לחפש אפילו עוד יום אחד במקצוע ההוראה, כי מי שלא מפַתח עור של פיל, לא יכול להחזיק מעמד במערכת השוחקת הזאת. וסיגלית בקול שבור מאסון עונה למנחמות, שמה לא עשתה בשביל הכיתה הזאת, הכול עשתה בשבילם. נשארה עם תלמידים כשביקשו ממנה עוד תרגול פרטני אחרי שעות הלימודים, ונתנה להם עוד מועד ג' לבוחן אחרי שכולם נכשלו, הכול בשביל שיצליחו. אבל על ההעתקה ההמונית שלהם בבוחן האחרון, פתרון לשאלות שנשלחו בהודעה כיתתית לכולם, היא לא יכלה להבליג. ובכלל כמה שהיא מנסה ומנסה, שום דבר. פשוט שום דבר לא עוזר.

והיא שוב מביטה בכתובת המבישה המרוססת ומייבּבת כמו ילדה קטנה, מה עשיתי להם שהם שונאים אותי ככה? תמיד כיבדתי כל אחד ואחת מהם, והסברתי להם שכמו שאני מכבדת אותם, אני מצפה שיכבדו אותי בחזרה. שיותר חשובה לי דרך ארץ מכל מאה באלגברה. ואחת המורות רוכנת אליה ולוחשת לה שבטח זה תפוח רקוב אחד, שמדביק אחריו את כל הכיתה, וממתיקת סוד היא רומזת שהיא יודעת מי יכול לעשות דבר כזה.

והמנהלת מחליטה לתפוס פיקוד ואוספת לחיבוק את סיגלית ואומרת לה שהכול בסדר ממי, אין לך מה לדאוג. אני מבטיחה לך שעוד שעתיים שלומי אב הבית ינקה את זה, ולא יראו אחר כך כלום. זכר לא יהיה לזה. הקיר יהיה מסויד, מצוחצח ונקי. ובינתיים, סיגלית ממי, אני מציעה לך ללכת הביתה היום, גם כך את נסערת מדי בשביל ללמד. לכי הבייתה לנוח קצת, ומחר יום חדש. ובינתיים אני אעשה את הבירורים שלי, תהיי בטוחה שיש דרכים לתפוס את הפרחח שעשה את זה וגם ישלם על זה ביוקר. ואחר כך הנימה הסכרינית שלה מתחלפת בקול מצַווה והיא פוקדת על שלומי אב הבית, שעומד ביניהן בגבו הכפוף – ללכת לבדוק אם יש להם סיד בחדר שירות ואם אין סיד ומברשת צבע אז שיפית המזכירה תיתן לו כסף מהקופה הקטנה ושילך לקנות בחנות למוצרי בניין. ואז בתַקיפוּת היא מפזרת את חבורת התלמידים והתלמידות שעדיין מתמוגגים מקטיעתה הבלתי צפויה של שגרת יום הלימודים. והם נטועים במקומם, קשה לנתק אותם מהמילים המלוכלכות שמהפנטות אותם בקסם אפל ומסמרות אותם למקומם, והמורות מתקרבות ונוזפות בהם, יאללה לכיתות, הצלצול היה כבר מזמן ומוחאות כפיים כמו מגרשות עדר כבשים ומכריזות, ההצגה נגמרה.

אני נטמע בנחיל התלמידים ונכנס לכיתה, מתיישב במקומי מול המורה לאנגלית ולא מבין מילה ממה שהיא אומרת. מנסה לתפוס את מבטו של חזן שיושב במרחק שני טורים ממני, אבל הוא מתנער ממבטי.

הנייד שלי רוטט"The mission is done" . הוא כותב ומצרף אימוג'י של פרצוף קורץ. בהפסקה הוא מתחמק ממני, מתנהג כאילו אין בינינו שום קשר, כאילו באמת עשיתי את זה לבד. אני מאוכזב מהתעלמותו, הפה שלי רוקד מעלבון, וכשהוא סוף־סוף שם לב אליי, הוא משגר לי עוד הודעה. "לא טוב שייראו אותנו יחד." את הכול הוא מקבל כמובן מאליו החזן הזה, לא מעריך שום דבר שאני עושה למענו.

לפי המבטים היוקדים ורבי המשמעות שנוגה שולחת לי בשיעור היסטוריה, אני מבין שהיא תלשין עליי. אֵימה של פושע שנתפס מהפכת את בטני. אני שונא את חזן החמור. תמיד אוּכל להסגיר אותו. לומר שהוא היוזם, שהוא המוח הנכלולי שמאחורי זה. התפוח הרקוב איים עליי ולא הייתה לי ברֵרה. ואותו יעיפו מבית הספר ואותי לא. אני שמרופד בתדמית התלמיד המצטיין, בן הטובים אֶשָאר והוא יסולק מיד אחרי שיבינו שהוא המוח הזדוני שמאחורי הכתובת המבזה.

המנהלת נאוה תזמין את אמו לשיחה אישית דחופה. בארבע עיניים היא תסביר לה שבוועדת משמעת הוחלט סופית שחזן לא יכול להתחיל את התיכון בבית הספר. וזה לא רק בגלל תקרית המשמעת האחרונה. ממש לא. היו כמה תקריות משמעת שהבן שלה היה מעורב בהן, ועכשיו זאת – שבאמת חריגה ברמת האלימות שלה. ואי אפשר שהוא ימשיך לתיכון בבית הספר שלנו כי את צריכה להבין, גברת חזן, שהוא גורר אחריו שורה של תלמידים טובים מאוד ומסית אותם להתנהגות פרועה. אבל אין לך מה לדאוג גברת חזן.

אנחנו לא נזרוק אתכם לכלבים. לא ולא. אני מבטיחה לך שאתם תקבלו ליווּי חינוכי ומקצועי שידריך אתכם מה לעשות אתו ובאיזו מסגרת מתאים לו להמשיך, כי אין ספק שהוא ילד שמגיעה לו עזרה מקצועית. והאימא תבכה ותהנהן, תהנהן ותבכה. הנה עוד צרה נוספה לרשימה הארוכה שלה. הם יזרקו אותו, כי למי יהיה אכפת מהחמור המגודל הזה? הוא יעוף ואני אֶשָאר, אלו החוקים היבשים של החיים.

ובסוף השיעור אני נס על נפשי, נמלט מהכיתה כדי לחמוק מנוגה, אבל היא בכל זאת מדביקה אותי, עיניה נזעמות. "תַראה את הידיים שלך," היא דורשת. אני מראה לה את הידיים המוכתמות בכתמי צבע דהויים. "דווקא אתה, מכולם?" המילים בורחות לי ואני מרכין ראש לרצפה. "ודווקא עכשיו כשהמצב כל כך רגיש בארץ, חצי מלחמה מתנהלת בדרום הארץ," והפה שלי אומר, "אבל מה הקשר בכלל המורה."

היא מטיחה, "אתה יודע ערן, עליך לא הייתי מאמינה." ומסתלקת בצעדים נחושים, אולי לחדר המנהלת. אני מתבלבל ולא יודע מה עליי לעשות. אני רץ אחריה וקורא לה. היא מסתובבת אליי ואני מתנשף ופולט, "זה חזן, המורה."

 

 

"עליך לא הייתי מאמינה", כנרת רובינשטיין, עורכת: הגר ינאי, הוצאת עמדה, 74 שקלים, 192 עמודים

את הספר ניתן לרכוש בשלב זה בחנויות הספרים, דרך הוצאת עמדה, או באתר הסופרת