פרשת שבתאי, סיפור של עמי בארי מתוך הקובץ: ארץ חדשה

 

עמי בארי

 

פרשת שבתאי

(הומאז לסאטירות של בנימין גל)

 

לפני שנים חי בקיבוץ שלנו, ששוכן במישור החוף הטחוב, חבר אחד ושמו שבתאי. כוכבו של שבתאי זרח אצלנו כשהגיע מקרבות הדמים במלחמת העצמאות, שבה לחם על פריצת הדרך לירושלים ושחרורה מהמצור והרעב. מכיוון שחווה בעצמו את אימֵי הרעב ההוא, נשבע שאם ייצא בשלום מהמלחמה  ישקוד בראשית אזרחותו להמציא זן חדש של תפוחי אדמה, שאפשר יהיה לגדלו בתוך עציצי מרפסות וכלי סרק. המחשבה שליוותה את חזונו הייתה שאם יצליח להנביט שתילים רק מקליפת התפוח, ניתן יהיה להשיג שני הישגים, לאכול את התפוח ולשתול מהקליפה שתיל חדש.

מכיוון שאצלנו בגן הירק גידלו תפוחי אדמה, בא והצטרף לצוות ולקיבוץ. שבתאי היה שקדן וחרוץ. מדי בוקר היה משכים קום, נועל נעלי עבודה כבדות, מכפתר חולצה ומכנסיים, מצליב תרמיל צד על שכמו וממהר לעבור דרך המטבח. לוקח עגבנייה, מלפפון, שתי פרוסות לחם שחור, ביצה קשה ותפוז, מניחם בתרמיל  ויוצא לשדה.

בהפסקת הבוקר היה מתיישב בפינה מוצלת, מוציא מתרמילו עגבנייה, מלפפון שתי פרוסות לחם שחור וביצה קשה, אוכל, מקנח בתפוז עסיסי וחוזר אל עבודתו. בצהריים היה מגיע לחדר האוכל, יושב במקום קבוע, מעיין בחליפות מכתבים שהגיעו מארצות רחוקות ממומחים יידועי שם, בענייני תפוחי אדמה, מתרכז בעיקר, לא שת ליבו לטָפל ואינו מקדיש יותר מדי תשומת לב למנה כזו או אחרת שבאה אל פיו. לבסוף היה מקושש תוספת כלשהי, אוטם את אוזניו מלטאות הרכילויות שזחלו על פני השולחנות וממהר לשוב אל עבודתו בשדה.

בתום יום העבודה היה אורז בתרמילו כמה תפוחי אדמה ובערב, בחדרו הדל, מוציא אולר חד ודק, שהיה מצוי בכיסו תמיד, ומנסה שיטות חיתוך שונות ומשונות שיצמיחו לו את החזון שהסעיר את מוחו. מכיוון שהיה איש חרוץ מאוד הייתה, עד מהרה, עייפותו משתלטת עליו והוא היה צונח ונרדם בבגדי העבודה, כשחיתוכי התפוחים וקליפותיהם גודשים את מיטתו ואף גולשים תחתיה.

כך יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע וחודש אחרי חודש. מעולם לא נרשם, כמו שאר החברים לנסוע להצגה או לסרט, מעולם לא דאג לקחת שי לחג או ליום טוב, ומעולם לא פקד את הקופּה הקטנה ליטול את מעט המעות שנצברו לזכותו.

 

כאן מתבקשת הפסקה קטנה כדי להפנות כמה מבטים לעברה של נורה. נורה הגיעה אלינו עם הגרעין הצ'יליאני. היא הייתה גבוהה, חסונה, בעלת שיער אדמדם ונמשים על פניה, נמשים שבשעת התרגשות רבה היו נוטים להאדים בשוליהם וגורמים לפניה להראות כדולקים באש להבה. היא הייתה בת יחידה לזוג דוקטורים באוניברסיטת סנטיאגו, חכמה, נבונה, מנהיגה אמיתית וכמובן חניכת השומר הצעיר. בנוסף לכל אלו שמה הלך לפניה כתלמידה מצטיינת בבית הספר היהודי.

בניגוד לרוב חבריה היא לא נתנה לליבה ללכת אחרי קשרי בוסר רומנטיים, ה"זעיר-בורגניים" כדבריה. "אני אמצא אהבה חלוצית רק בישראל," אמרה להוריה והבטיחה להם לשלוח במהרה תמונה של תינוק צבר, חסון וג'ינג'י.

בקיבוץ עברה בין כמה ענפים ולבסוף מצאה את מקומה בחדר האוכל וכרכּזת ועדת התרבות המקומית, תפקידים שהלמו בהחלט את מִרצהּ ויעדיה.

לכן אין להתפלא שעד מהרה הבחינה בשבתאי ומנהגיו. היא, שהייתה ישרה וחרוצה כמוהו, הבינה מיד מה הוא מתכנן ואילו רעיונות ממלאים את ימיו. היא לא נתנה לחבריה ולאוכלים אחרים, בשולחנות המלגלגים, לבקר את מנהגיו, היא זעפה והתרחקה מקהלים של יושבי קרנות, שלגלגו על חזונו והופעתו.

לא ארכו הימים והיא הרגישה שבליבה נובט שתיל חדש, שתיל האהבה. מובן שהיא שמרה את שתילה לעצמה בלבד אבל פניה, שהיו מאדימים מאוד כשהיה נכנס בבוקר עם תרמילו הריק, רמזו למביני סוד על צפונות ליבה.

ליבו של שבתאי היה כמובן גס בכל הדיבורים סביבו. בוקר בוקר היה יוצא לשדה ובתרמילו אותו תפריט מדויק, וערב ערב היה חוזר אל חדרו עם תרמיל  ניסיונותיו, חולץ את אולרו ולא שם לב שתחת מיטתו כבר הצטברה ערמה גבוהה של קורבנותיו התפוחיים וקליפותיהם.

שבת אחת קם שבתאי בבוקר והחליט ללכת לרחוץ בים. חוף הים אינו רחוק מקיבוצנו וברגל קלה גומעים את הדרך אליו. הוא ארז בתרמילו עגבנייה, מלפפון, ביצה קשה, שתי פרוסות לחם שחור, תפוז וכמובן את פנקס הרישומים שלו ופיסת עיפרון וצעד בנחת אל החוף.

בהגיעו מצא לעצמו מקום שקט ושומם. פשט את בגדיו, הניחם מקופלים על פני תרמילו ולפני שיאכל את ארוחתו מיהר לקפוץ אל המים המלוחים. קרירות נעימה ורעננה פשטה בכל גופו והוא, שהיה עוד לפנים שחיין מעולה, הרגיש שיש בכוחו להעמיק חתוֹר עד קצה הים.

לאחר זמן מה התהפך ושחה על גבו וכך הרחיק עוד יותר מהחוף. לפתע שמע קריאות וכשהסתובב ראה סירה קטנה ועליה כמה בחורים, ביניהם זיהה במהרה חבר טוב מהקרבות לשחרור ירושלים. זה מיהר גם הוא להכיר את חברו, הושיט יד שרירית, אמיצה והרימו אל הסירה. אחרי שמחת הפגישה הקצרה הציע החבר לשבתאי להצטרף למשט קצר שערכו אל אונייתם שעגנה בסמוך.

מכאן התרחשו הדברים כפי שהתרחשו: הלבישו עליו בגד או שניים, הזמינו אותו לאכול איתם ארוחת צהריים וכדרכם של מלחים ותיקים מזגו לו כוסית של משקה, אליה התווספו עוד כמה כוסיות. עד מהרה כבדו עפעפּיו של שבתאי והוא נרדם על ספסל האוכל, כשהתעורר שמע את תקתוק מנוע האונייה וכשרצה לרדת התברר לו שהאונייה הרימה עוגן וכבר היא מיטלטלת מערבה בדרכה אל האי השכן קפריסין. הוא ניסה לעצור את האונייה, הסביר שהשאיר את כל רכושו על החוף, אמר שוודאי ידאגו לו בקיבוץ. "אין דבר," ניחמו אותו חבריו החדשים, "כמה ימי הפלגה לא הזיקו לאיש וגם תפוחי האדמה שתחת מיטתך לא יינזקו והעיקר, סיבוב קצר בים יכול לנקות את הראש לכל אדם".

מאוחר בלילה הגיעו לקפריסין ושם התברר שחלק מהמטען אמור להיפרק רק בנאפולי. בנאפולי העמיסו מטען חדש  לספרד דווקא. "עוד כמה ימים ואנו כבר חוזרים," ניסו לפתות את שבתאי ולהרגיעו, משום שחריצותו חיבבה אותו על  כולם.

בספרד פרקו מטען והעמיסו חדש ואיתו יצאו אל האוקיינוסים הגדולים של אמריקה, אוסטרליה וניו-זילנד. שבתאי למד מהי ספנות, למד מהו ארנק עם מזומנים, ובנמלים רחוקים גילה , בעזרת חבריו,  מהי דרכו של גבר בעלמה.

 

בינתיים, בביתנו הקיבוצי עברו יומיים וכששבתאי לא הגיע בבוקר אל חדר האוכל נזעקה נורה ודרשה במפגיע מחברי הצוות שלו לגשת לחדרו ולראות מה קרה לו. אלה מצאו מיטה מכוסה בעשרות פקעות של תפוחי אדמה, נעלי עבודה, כובע טמבל ושום רמז נוסף. הם חזרו ומיהרו להרגיע את נורה ששבתאי הוא איש מסור ואחראי וּודאי שלא קרה לו שום דבר ומשם מיהרו אל ערוגות גן ירק.

עברו כמה ימים ובשעות הצהריים, הגיעה ניידת משטרה לקיבוץ. מתוכה ירד קצין משטרה ובידו תרמיל צד ובו ארוחת בוקר, שלא נאכלה, אולר דק וחד, פנקס ומעט בגדים. הם מיהרו לחדר המזכיר וסיפרו שאלה נמצאו על חוף בודד ושקט ואיש לא בא לחפשם. לפי סימנים שונים, הם חושדים שהדברים שייכים לחבר קיבוץ בשם שבתאי. מזכיר הקיבוץ שהיה בעל עיניים חדות וידע לחבר אחד ועוד אחד ולהופכם לשניים, מיהר לקרוא לנורה והיא לא התקשתה לזהות את התרמיל, תכולתו  ובגדיו של שבתאי.

"אנו חוששים" אמרו אנשי המשטרה, "שהאיש נכנס לשחות בים ועקבותיו נעלמו. באנו לומר לכם שהאיש, ששמו שבתאי, נסחף כנראה במים הגדולים ואם לא חזר, צר לנו להודיע על טביעתו."

 

עצב גדול ירד על הקיבוץ. הגם ששבתאי לא היה איש רֵעים להתרועע, חריצותו, דבקותו במטרה, הרעיונות שהגה בהם ומסירותו הרבה, כל אלו לא נעלמו מעיני החברים והוא זכה תמיד להערכה רבה. מי שהתאבלה עליו יותר מכולם הייתה נורה. ימים רבים היו הנמשים שעל פניה נדלקים ברגעים כאלו ואחרים ומעידים על סערת נפשה.

אחרי חודש פונתה הדירה מקליפות תפוחי האדמה. מעט הבגדים, שהיו בחדר, המזרן והמצעים, כל אלה נשלחו לניקוי יסודי והועברו לנזקקים אחרים, במחסן הבגדים המקומי.

אחרי שלושה חודשים הוחלט בקיבוץ לערוך ערב לזכרו של שבתאי. את הרעיון יזמה כמובן נורה, והיא גם זאת שריכזה את המשימה. ברוב מרץ ובכל מאודה נרתמה לפרידה הסופית משבתאי, להנציח את זכרו ולהפיק, כפי שנהוג אצלנו, חוברת לזכרו. רבים נזעקו והוזעקו לעשות את המצווה וכתבו בנפש חפצה מאוד איזה אדם היה, כמה חרוץ, כמה ישר והגון בכל הליכותיו, חכם, עניו, אוהב ונאהב.

לערב הזיכרון ארגנה נורה הרכב מוזיקאלי שהיו בו כינור ושתי חליליות. שלושה קריינים, מבין עובדי גן הירק, נבחרו להקריא את שיריהם של שלונסקי, מאיאקובסקי וטשרניחובסקי. חברים נוספים קיבלו עליהם להקריא הגיגים מהחוברת המהודרת שהוצאה לזכרו. כתפאורה נתלה במרכז הבמה תרמיל הצד של שבתאי וזר קוצים עוטר לו סביב. חדר האוכל היה צר מלהכיל את כל החברים שבאו לחלוק לשבתאי כבוד אחרון. בגמר הערב המרשים עבר התרמיל אל חלון תצוגה בחדר הקריאה שלנו, ובתוכו הונחה, אחר כבוד, חוברת הזיכרון.

 

בינתיים סיימה אניית המשאות את הפלגותיה על גלי האוקיינוסים והגיעה אל נמל הבית בחיפה. כאן פרקו את סחורתה ומיד החלו להעמיס סחורה חדשה להפלגה הבאה. רבים מהמלחים, ובראשם רב החובל, הפצירו בשבתאי להישאר עִמם, כשאין הם שוכחים להזכיר לו את ארנקו שתפח ואת אותן עלמות חן שחיכו בנמלים שכוחי אל ואוקיאנוסים. אבל שבתאי התגעגע לתפוחיו, לשדות המלבלבים ולעבודת האדמה. הוא נפרד מכול צוות המלחים, זכה לחיבוק חם ולבבי מזרועות רב החובל ויצא בדרכו דרומה, אל קיבוצנו.

בצהריים ירד בצומת הרוא"ה, עליז וקל נפש וגעגועים עשה את דרכו רגלית עד לקיבוץ. בשעה 12 בצהריים, כשהשולחנות עמוסים כולם ולהג קל גודש את האוויר, נכנס בדלת הראשית.

למותר לציין את הדממה האדירה שאחזה בחדר האוכל כולו. בתחילה קפאה התמונה, היושבים יושבים, ושבתאי עומד מולם, כאילו במאי פנטזיונר עצר רגע את המחזה, בשיא המתח הדרמטי. אבל אחרי רגע התנפצה הדממה בעשרות קריאות ועשרות ידיים וזרועות שמיהרו לחבק את החבר, הבן האובד. עשרות שאלות נשאלו, עשרות אמירות נאמרו וחיוכי אין קץ מילאו את חדר האוכל הקטן מקיר אל קיר.

רק אחת לא נתנה לרגשותיה לגבור על תבונתה ומחשבותיה, אמנם נמשיה זהרו והאדימו באור יקרות, אבל היא ידעה שצריך לסדר חדר חדש, מיטה חדשה, מצעים, בגדים, כובע טמבל ונעליים. היא גייסה את רכז הדירות שיצא בהול על אופניו, הקימה ממקומה את מחסנאית הבגדים שמיהרה להכין חבילת בגדים נקיים, מגבת וזוג מצעים, ועד שיתפנה מקום ויסודרו הדברים, חיכתה שתישכח מעט ההמולה ואז הציעה לשבתאי להמתין בינתיים בחדר הקריאה של הקיבוץ ושם גילה את תרמילו ובתוכו החוברת…

 

מאז עברו ימים רבים. הניסוי בתפוחי האדמה לא צלח. תחת מיטתו של שבתאי נבטו זנים חדשים של ירקות אחרים. שוב ראינו אותו בוקר בוקר כותף על שכמו את תרמיל הצד שלו ובתוכו עגבנייה, מלפפון, שתי פרוסות לחם שחור, ביצה קשה ותפוז, שוב ראינו אותו פוסע נמרצות אל גן הירק, שוב לא לקח את התקציב המגיע לו, שוב נמנע משי לחג, מנסיעות להצגות או סרטים ומיני מתנות אחרות שחולקו לחברים. ואם היה מישהו מנסה להוציא את דיבתו רעה על מדרכות הקיבוץ, היה מחייך חיוך רחב וטוב לב, ממהר לפתוח את החוברת שהייתה ספונה תמיד בתחתית תרמילו ומצטט מתוכה שורה או שתיים.