שמחת אהבת הנעורים וממשות ההעדר בשיר-סיפור של אורנה וייס. שני שירים והערה, ואירוע לכבוד ספר השירה

שמחת אהבת הנעורים וממשות ההעדר בשיר-סיפור של אורנה וייס. שני שירים והערה

 

רן יגיל

 

ברצוני לעמוד כאן על פן ייחודי בשירים של אורנה וייס, משהו הנחקק בך כאשר אתה קורא את שירתה והופך זכיר ביותר ככל שאתה מהרהר בה עוד ועוד, זאת היכולת הנרטיבית לספר סיפור בשיר, אפילו על פני כמה שירים, ולא, זאת לא פרוזה ולא סיפורת, זאת שירה חופשית בעלת קצב פנימי משלה השומרת על מסגרת נכונה של שבירת שורות, לשון פיגורטיבית שיש בה מטאפורות, דימויים והֶרמזים, ובכל זאת יש בה משום סיפור אחד ארוך המתמשך על פני השיר הלירי, או אם תרצו, כפי שאמרתי, לעיתים המתמשך על פני שירים אחדים בַּשער.

 

הנושאים חשובים בהחלט ואוטוביוגרפיים, אבל לא הם בהכרח העיקר, אלא העיקר הוא הדרך השירית הטובה שבה היא מגוללת ומספרת אותם, בין אם מדובר באובדן הנורא המוקדם שחוותה עם רצח בעלה האהוב, הנגן והמוסיקאי, ינאי, בפאב במייקס פלייס על הטיילת בתל אביב, על ידי מחבלים; או הטיפול אצל הפסיכולוגית; הדיאלוג עם אבא שלה; או המעבר אל החברתי-ההיסטורי דרך אירופה והשואה, תמיד האיך שלה הוא מרתק והוא שילוב מעניין של שירה חופשית רגשית מידתית ומאופקת המוכרת לנו מבית מדרשו של נתן זך צפונה עם טרובּדוֹריוּת א-לה מאיר אריאל, כמובן בלא חריזה, הבאה לספר לנו סיפור.

 

הנה שני שירים יפים שכאלה, אחד דיאלוגי סיטואטיבי אפילו הומוריסטי, שכמו נלקח מתוך סרט אהבה, סצינה של זוגיות מניצה המתרחשת בטבע הארצישראלי ונקרא "ביערות מנשה", והשני אחֵר, שמו "האֵין שקוף יותר" והוא עושה שימוש אמנותי בדיאלוג ללא מענה, זה שאחרי המוות, בעצם זה שימוש אמנותי בשאלה הרטורית שאין עונה לה והיא משאירה אותך חלול וריק למול האַיִן כי ההיעדר, כפי שלימד אותנו כבר ז'אן פול סארטר, הוא לעִתים חזק מן היש, מן הממשות, וקובע לא אחת את מסלול ומעגל חיינו. עוד יפה בשיר הזה ההרמז לינאי המשורר, הפייטן הקדום מן המאה השביעית לספירה שכתב את הפיוט "ובכן ויהי בחצי הלילה" המופיע בהגדה של פסח, שמו של הפייטן הוא כמובן כשמו של בן זוגה של אורנה שאבד לה.

 

ביערות מנשה

 

בְּיַעֲרוֹת מְנַשֶּׁה שְׁלוּבֵי יָדַיִם, נִמְלְאוּ רַגְלֵינוּ מַחֲטֵי אֳרָנִים,

מִסַּנְדָּלֵינוּ פָּקְעוּ צְלִילֵי אֵיקָלִיפְּטוּס יָבֵשׁ.

יָדְךָ עַל עָרְפִּי, יַעֲרוֹת דְּבַשׁ בְּגוּפִי.

פֹּה הָיְתָה הַנְּשִׁיקָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִּי, אָמַרְתָּ,

אֲנָפוֹת לְבָנוֹת נָסְקוּ מֵעָלֵינוּ.

נִזְכַּרְתִּי הֵיכָן הָיְתָה הַנְּשִׁיקָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִּי,

רֵיחַ חַד חָרִיף.

"טוֹב לָךְ פֹּה אִתִּי?" שָׁאַלְתָּ

"אוֹהֶבֶת אוֹהֶבֶת אוֹהֶבֶת", עָנִיתִי.

לְשׁוֹן הַפָּר חָרְצָה לְשׁוֹנוֹת סְגַלְגַּלּוֹת.

בּוֹאִי, נָרוּץ! מָשַׁכְתָּ בְּיָדִי וְרַצְנוּ עַד לְמַאֲגַר הַמַּיִם.

קֹדֶם קָטַפְנוּ תְּאֵנִים, חֲלֵב בְּשַׂר הֶעָלִים נִגַּר עַל יָדֵינוּ,

"זֶהוּ, דְּבוּקִים לָנֶצַח" אָמַרְתָּ וְכַפּוֹת יָדֵינוּ תְּאֵנִים.

"לְעוֹלָם אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּהְיִי שֶׁלִּי," אָמַרְתָּ וְחִיּוּךְ פָּרַץ מִנְּעוּרֶיךָ.

חִבַּקְתִּי אוֹתְךָ וְעַל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי, נָשַׁקְתִּי לְצַוָּארְךָ.

"אַתְּ יוֹדַעַת אֵיךְ קוֹרְאִים לְמַאֲגַר הַמַּיִם הַזֶּה?"

אָמַרְתִּי שֶׁאֲנִי מַכִּירָה רַק אֶת הָאֲגַם הַגּוֹוֵעַ שֶׁל פֶּטֶר מֵירוֹם.

"מָה, הַחוּלָה?" הִשְׁתּוֹמַמְתָּ. פָּרוֹת לִחֲכוּ עֵשֶׂב יָרֹק.

 

"תִּזְרְקִי שֵׁם לַמַּאֲגָר", חִיַּכְתָּ וְעֵינֶיךָ מְאוֹרוֹת

"מַאֲגַר עֵין הַשּׁוֹפֵט?" שָׁאַלְתִּי

"יוֹתֵר אֶקְזוֹטִי", הִקְשֵׁיתָ

"אֵין לִי מֻשָּׂג", מוֹלַלְתִּי עֲלֵה קִדָּה שְׂעִירָה.

"פִּישְׁחָר הוּא שְׁמוֹ שֶׁל הַמַּאֲגָר,

כֻּלּוֹ פִּישׁ וְחָר שֶׁל אַנְשֵׁי הַקִּבּוּץ".

"אִיכְס, אָז בּוֹא נִבְרַח", מָשַׁכְתִּי בְּיָדְךָ.

 

רַצְנוּ, נִמְלַטְנוּ עַד לָרֶפֶת שֶׁבְּרֹאשׁ הַגִּבְעָה.

"תַּעַצְמִי עֵינַיִם, אֲנִי מוֹבִיל. וְעַכְשָׁו, תִּפְקְחִי".

אֶת יָדִי יָנַק עֵגֶל בֶּן יוֹמוֹ, שֶׁבְּקֹשִׁי עָמַד עַל רַגְלָיו.

"גַּם לָנוּ יִהְיוּ תִּינוֹקוֹת", אָמַרְתָּ, "אַתְּ יוֹדַעַת, נָכוֹן?"

וְצָדַקְתָּ, וְנוֹלְדוּ לָנוּ שְׁנֵי בָּנִים,

אַךְ לֹא יָדַעְנוּ שֶׁתָּמוּת

רַק כִּי נִגַּנְתָּ

בַּמָּקוֹם הַלֹּא נָכוֹן.

 

 

האין שקוף יותר

 

וְיַנַּאי

שֶׁלֹּא בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה

וְלֹא בְּשׁוּם מָקוֹם

וְלֹא בְּשׁוּם עוֹלָם

וְלֹא בַּשִּׁירִים

וְלֹא בַּבְּגָדִים

אֲפִלּוּ לֹא אֵצֶל אַנָּה עַל כֻּרְסַת הָאָנָלִיזָה

אֲנִי מַזְמִינָה וְקוֹרֵאת לוֹ

אַךְ הַמָּוֶת עִקֵּשׁ.

אוֹתוֹ זָקָן

אוֹתוֹ הָרֵיחַ,

דֹּב אוֹהֲבִים מְחַבֵּק אוֹתִי כְּמוֹ כָּל הַדֻּבִּים

וְתָמִיד מַשְׁאִיר מֵהַדַּיְסָה שֶׁסָּבְתָא בִּשְּׁלָה,

מְחַלֵּץ אוֹתִי מִמַּלְכֹּדֶת וְטוֹוֶה בִּי קוּרִים

מֵשִׁיב אֲבוּדִים אֶל פְּקוּדֵיהֶם

וּמְחַיֶּה חַדְרֵי שִׁבְעָה נִצְחִיִּים.

 

מְנַגֵּן עִם ג'וֹפְּלִין וְצִ'יק קוֹרִיאָה

פּוֹרֵט מַאוַלִים מַרְעִיד אֶת תֵּל־אָבִיב

לִפְנֵי הַפִּיצוּץ, הַרְבֵּה לִפְנֵי הַפִּיצוּץ.

הוּא וְהַגִּיטָרָה.

תַּגִּיד יַנַּאי נִשְׁאָר לָךְ בַּכִּיס מַפְרֵט?

מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה מְשַׁוַּעַת לְמַפְרְטֶיךָ הַצִּבְעוֹנִיִּים,

הַאִם בַּמְּחוֹזוֹת הַמֵּתִים מְנַגְּנִים עַל פֶנְדֶּר סְטְרָטוֹקַסְטֶר?

הַאִם הַחֲמָשׁוֹת הֵן אוֹתָן חֲמָשׁוֹת?

 

הֲשׁוֹמְעִים שָׁם מַשֶּׁהוּ?

הַאִם הָאֵין שָׁקוּף יוֹתֵר?

מִתְאַפְּרִים שָׁם?

אֵין לִי כּוֹחַ

נִגְמַר בִּי הַכֹּוחַ לְהַמְצִיא אוֹתְךָ.

אוֹר הָעֲשָׁשִׁית הוֹלֵךְ וְאוֹזֵל.

מִישֶׁהוּ שׁוֹמֵעַ?

 

ביום שישי הקרוב, 28.6.24, יתקיים בשעות הצוהריים, 13:00, אירוע לכבוד הספר היפה הזה, "פעם בלעתי ציפור" (עורך: המשורר יקיר בן-משה, הוצאת עמדה) בחנות הספרים רידינג, אלנבי 43, תל אביב, מנחה: המשוררת ריקי דסקל, משתתפים: יקיר בן-משה, צדוק עלון, ידידה טורקניץ, מוסיקה: תומר חיים שקד ושיר קביליס, אורנה וייס ורן יגיל. כולם מוזמנים להשקה בשמחה. אנא בואו לנכוח באירוע היפה הזה ולקנות את הספר. חניונים קרובים: חניון מוגרבי, חניון מגדל אידלסון וחניון שוק בצלאל. אתם מוזמנים להגיב.