רן יגיל סופר ועורך
אל תשאל כי ממילא לא תגלה
על הרומן החדש של אלי (חתולי) שרייבר "לא הכול צריך לדעת"
רן יגיל
הגיבורים ברומן הזה הנקלעים למצבים לעִתים אקראיים, לעתים סתמיים, לעתים קרתניים, לעתים דרמטיים, לא מגלים הכול, על אף שיש בהם הרצון האנושי האבסורדי לדעת הכול, את כל הפרטים איך הדבר בדיוק קרה, באיזו שעה ובאיזו תנוחה, כאילו אם רק יידעו יוכלו לשנות את העבר הרנדומלי ולתקן אותו, אבל לא הכול צריך לדעת. אפילו שמות הגיבורים לא כל כך חשובים. מה שחשוב הוא שהקורא יידע כי מדובר בבן, באבא באימא, באחות, בתא המשפחתי הישראלי הקרתני. יתרה מזאת, אפילו המספר עצמו לעִתים לא מסיים את המשפטים, כאילו ביקש מן הקורא: יאללה חביבי, תשלים את זה לבד כרצונך, או תרד מזה, כי לא הכול צריך לדעת. אפשר לומר כי שלוש הנקודות המסמנות המשך בלתי כתוב ביצירה, הן גיבורות ראשיות בעלילת הרומן הזה. אין תוכנית ברורה. חיים שלוש נקודות.
אלי (חתולי) שרייבר (1942) הוא בשבילי החנוך לוין שלנו בפרוזה. הגיבורים שלו, גם ברומן הזה, נקלעים למצבים אבּסורדיים, קרתניים, ישראליים, מקריים, אבל פעמים רבות מפליגים וחולמים רחוק אל ארצות וערים מעבר לים, שם, כך נדמה להם, כביכול הרבה יותר טוב לפרט ולחברה, למשל ברומן "תייר בלגי". הם חשים מיחושים קדימה ואחורה כל הזמן לועגים לרופאים ונתלים בהם, חשים תמיד שהם אכזבת ההורים, מתרוצצים רצוא ושוב על פני העלילה אחוזי תזזית כשהם רבים עם קרוביהם ושכניהם ריבים אקראיים, מידרדרים לעתים בסצנת שיא לאלימות, מתגנדרים באופן מגוחך כשמדובר בנשים בבתי קפה עלובים, נלחמים על רגש ותשומת לב בפרוטה, ומגלים על עצמם ועל חייהם לפתע דברים קרובים ומפתיעים. את ההוויה הקרתנית הזאת, מרומן הביכורים שלו "בקרוב בעל מום" ועד "מטיאס" וכן הלאה, יודע שרייבר לא אחת לשבור בלב הרומן באופן ניסיוני אל מחוזות אחרים באמצעות כתיבה אחרת הנוגעת בהיסטורי "השדה והמערה אשר בו", ברומן המתח הקלאסי "ייאוש מדעת" ואפילו בפנטסטי "הס פן תעיר" וכמובן כמו ברומן הזה האחרון עד כה.
הציטוט שהוא מוטו בפתח הרומן הזה מובן באופן עוד יותר אירוני אחרי שסיימת לקרוא את הרומן: "גלה לי הכול. גם מה שלא צריך". אומר המפקח מגרה לז'אן לואי בפטיסט, החשוד העיקרי בשוד בנק אגריקול, מתוך ספרו של ז'ורז' סימנון, סופר שאני מעריך כי שרייבר עצמו מעריך ואוהב כיוצר וכפרסונה, אחת הדמויות בספר אכן קוראת רומן מתח משל סימנון. עלילת הרומן הזה של שרייבר, בקווים כלליים, היא כזו: רווק נצחי הנוהג להתעלל במלצריות וחי חיים בודדים ביותר עם אביו המזקין מגלה יום אחד, בדרך לא דרך, שיש לו אחות נסתרת במרחקים וגם לבסוף מוצא אהבה וזוגיות אצל בת זוג. שרייבר מגחיך עלילה שיש בה מן היסוד הפתטי כאן עד האבסורד המלודרמטי, ובכך בעצם מגיע אל הלשד, אל המח האותנטי יותר, של המרקם העלילתי.
שרייבר גם יודע לכתוב דיאלוגים קצרים שנונים קולעים בין הגיבורים ולשבור לעבר הדיאלוג הזה בתוך העלילה בזמן הנכון. יותר מזה, המספר שלו הטרים במידה רבה את הטון המפוכח והציני ששלט בספרות הרזה בשנות התשעים, למשל, בפרוזה של אורלי קסטל-בלום המפרקת תדיר אידיומים, צירופים שחוקים כדי לרענן את השפה ולא לשקוע לתוך בנאליזמים וסופרלטיבים צבועים ומוכרים. שרייבר עשה זאת כבר בשנות השבעים של המאה העשרים. אך בל נטעה בו, מתוך הפרוזה המפוכחת והחסכנית שלו, הנושאת לא אחת טון ציני, צץ ועולה באופן דק וזרזיפי גם הצד האנושי והרגשי, ההומניסטי, ובגלל המינון הדק מן הדק הוא נראה הרבה יותר אותנטי. ברומן הזה זה קורה בסוף בסוף, אבל קורה.
הנה מתוך הרומן, קטע אחד חזק המדגים את דבריי, שבו הגיבור, הבן נצחי, רוחץ את אביו הזקן, ההורה האחד שנותר, באמבט: "במערבולת האדים המתפוגגת נראה אביו פחות שעיר ממה שנראה דקות קודם. למעשה, הוא היה נטול שיער לחלוטין בחזה ובכתפיים, והראש, דווקא הראש, שהיה קירח לחלוטין ונותר קירח עד חפיפת הראש, דווקא הוא צימח שיער. לא רעמה סבוכה. לא מחלפות, אבל יותר מפלומת שיער דלילה. שניות מספר הביט הבן משתאה בקרקפת שצימחה שיער. כשהאדים נמוגו והאוויר החזיר לעצמו מידת מה של שקיפות, נוכח לראות שמי שיושב מולו באמבטיה אינו אביו אלא אמו. את החזה הוא לא ראה. מעקה האמבטיה הסתיר. אבל כשהאדים נעלמו כליל, התפוגגו הספקות האחרונים.
'אימא?'
'כן.'
'זאת את?'
'למי ציפית'
'חשבתי שאת…'
'שאני מה?'
'שאת…'
'תפסיק לגמגם.'
'כבר שבועיים אני טועה לחשוב שאת הוא.'
'מי זה הוא?'
'את יודעת.'
'אבא שלך? על אבא לא אומרים הוא.'".
ואם מתוך דבריי והציטוט, לא עלתה ופרחה לעיניכם העלילה כולה, לא נורא. תפתחו את הספר הזה ותקראו לא הכול צריך לדעת.
לא הכול צריך לדעת, אלי (חתולי) שרייבר, איור העטיפה: דני קרמן, עיצוב העטיפה: דורית שרפשטיין, שלמי תודה למו"ל ולאיש הספרות יואב ברש, עמדה, 211 עמודים, 82 שקלים
עטיפת הספר בהוצאת עמדה