דגל לבן / איבון קוזלובסקי גולן / ביקורת ועוד איך תהיה…

חיי אישה כדף לבן

על ספר השירים החדש של איבון קוזלובסקי גולן

אין מוקדם ומאוחר בספרות. לפני עֶשרות שנים, כשרק התחלתי לכתוב ביקורות ספרות פֶּריודיות בעיתונות, כתבתי בעיתון "דבר" אללה ירחמו, כמו שדן בן אמוץ אהב לומר, את אחת הביקורות הראשונות שלי על ספר בשם "כְּאֵב העונג" של משוררת צעירה דאז, איבון קוזלובסקי גולן. זה היה בדיוק לפני שלושים שנה.

הספר יצא בהוצאת רשפים הקטנה והאהובה, שפעלה כאן בין שנות השישים לשנות התשעים במאה הקודמת וכבר אינה קיימת, שהמו"ל שלה היה חיים נחומי. רק כדי לסבר את האוזן, ספרו הראשון של השחקן ואיש התיאטרון, ומאסטר זֶן כיום, חברי, גיל אלון, בשם "צירופים", ספר שירים טוב, יצא גם הוא ברשפים.

ספרהּ של קוזלובסקי גולן ריגש אותי אז מאוד בנשיות הפוצעת שבו, בכך שהדוברת בשירים הראשוניים והחזקים של אז, בספר הביכורים, שמה את הלב הנא שלה על הדף. מצד אחד פמניניוּת ופמיניזם ברורים לחלוטין אפילו זעמניים, ואילו מן הצד האחֵר איזו פגיעוּת של רגש עד דֶּמע במגע עם העולם.

אבל לא הכול קודר כל כך ורציני. קוזלובסקי גולן ועבדכם הנאמן, באותן שנים ברפובליקה של המילים, היינו שייכים לחבורה ספרותית חביבה, פטפטנית ודעתנית, אבל גם מְכילה וקשובה, תחת שרביטו של המשורר, העורך והנקדן האולטימטיבי – פסח מֶילין שהיה עוד חלק מחבורת "לקראת" המיתולוגית בשנות החמישים, שבראשה עמד בשעתו נתן זך, ובשעתנו ערך מֶילין את מוסף הספרות של עיתון "דבר" שנקרא "משא". בחבורה שלנו שהתכנסה לא אחת בימי שישי בבתי קפה, למשל בקפה הספרייה בבית הסופר, או בקפה תמר בשינקין, קראנו לקוזלובסקי גולן, אק"ג, כמו אותה בדיקת לב, ראשי תיבות של איבון קוזלובסקי גולן.

מאז הלכה לה אק"ג אֶל תחומי כתיבה אחרים. היא הפכה אשת אקדמיה דעתנית, קיבלה דוקטורט ופרופֶסורה, הפכה מרצה בכירה באוניברסיטת חיפה; ראש התוכנית הבינתחומית לתואר שני בתרבות ובקולנוע, וכתבה ספרים בין דיסציפּלינריים בתחום היסטוריה, חברה, קולנוע ומשפט. למשל, "עד שתצא נשמתך – עונש המוות בארצות הברית: היסטוריה, משפט וקולנוע", או "מסך של שכחה – על הֶעדר חוויית השואה של יהודי המזרח במדיה ובאמנות בישראל", שניהם בהוצאת רסלינג.

ומה על השירה? את השירה קוזלובסקי גולן לא זנחה חלילה, אבל פרסמה באופן ספורדי בכתבי עת שירים פה שירים שם, בכל פעם מעט מזעָר. אני זוכר שירים יפים משלה בכתב העת "גג" למשל, ביטאון איגוד הסופרים שקפא בינתיים בעריכת המשורר, הסופר והמחזאי, חיים נגיד. את השירים לא כינסה כי כנראה הייתה עסוקה בחיים עצמם ובקריירה האקדמית הענפה שלה. הייתה לה כתיבה, אבל כתיבה מסוג אחֵר.

אבל, כמו שפעם אמר לי המשורר דוד אבידן, מי שנולד משורר אמת ועונה לשם העצם הזה "משורר", אינו יכול להפוך להיות רק הפּועַל "משורר", דהיינו משורר באופן זמני. קוזלובסקי גולן הוציאה בימים אלה ספר שירה חדש אחרי עשרות שנים, מחזור שירים דק, הדוק ומצוין תחת השם "דגל לבן" בהוצאת ספרי עתון 77. קראתי את הצנומון השירי הייחודי הזה ולא נכזבה תוחלתי.

שירי המחזור מתאפיינים בדוברת שפונה אל נמענת שהיא אולי היא עצמה ואולי כל אישה באשר היא כמין הוראות הפעלה או הוראות עצה, או אזהרות לגבר, הבנויות משימוש בפועלֵי ציווי, אבל יותר משיש כאן ציווי, יש כאן בקשה או אחוות נשים. 44 שירים וכל שיר מציג בעצם אישה אחרת, מעין סֵפֶר קונספּט מתוכנן וחידתי, אפּוס חסכני של דברי ימי אישה החווה פחד, אלימות וחרדה קיומית, כשמעל לקולות הנשים מרחף הקול של סבתא של המשוררת, אשרף חנום, גברת אשרף.

הדגל הלבן, הנושא את שם הספר, הוא אומנם סימן לכניעה, אבל לא רק, הוא גם לבן ולכן יש בו זוך ויופי והתחלה חדשה, ממש כמו דף לבן. פרופ' דן מירון כתב פעם כי במקום לשכתֵב רשימות ישנות תמיד טוב לכתוב משהו חדש משלך. זה בדיוק מה שהיא עושה. היא שמה את עצמה כאישה וכמשוררת על הדף מחדש, באופן חדיש.

לבן מסמן בתוליות, אבל לבן מסמן גם מוות וחידלון. אחת הקונבנציות הקולנועיות המוּכּרות, ודאי מוּכּרת היטב לקוזלובסקי גולן בשל היותה מרצָה העוסקת גם בתחום הקולנוע, היא כאשר מופיע אור לבן בסרט או רקע לבן, זה מעיד על מוות. ואכן שירֵי הספר בסופו עוסקים באֵבֶל ובצער. קוזלובסקי גולן היא משוררת בעלת צד אינטימי משפחתי, אך גם חברתי ובעיקר אסוציאטיבי ביותר. הטכניקה שלה בכתיבת שיר טורי היא לזרוק את הקורא אסוציאטיבית ממקום למקום במהירות תוך שימוש בקטלוג המנייתי. פעמים רבות השיר נראה כמו אינוֶונטָר, רשימה של דברים מהותיים הבאים בזה אחר זה. כך בנוי המחזור הזה, על יסוד האינוֶונטָר:

הנה הפתיחה: "תחתונים לבנים / חזיות לבנות / סדינים לבנים / לבן אטום / לבן שקוף / תחתית לבנה / קומבִּינֶזון / בּיריות לבנות / גרבּיון / נעליים לבנות / שמלה לבן שמנת / צלחות לבנות / בית לבן / מצוחצח, נקי, מבריק עם סְפּוֹנְגָ'דוֹר. / שעה 5 – אבא בא! / דגל לבן".

יש איזו אֵימה אצורה ומתפרצת בפתיחה הזאת של העולם הנשי למול העולם הגברי שם בחוץ. יש אלימות בשירים, בעיקר כלפי נשים, אבל גם שימוש בטרמינולוגיה אלימה. יש גם שפה שירית גבוהה, או מוטב לומר מנעָד רחב שבין שפה פשוטה יומיומית לשפה גבוהה. בין שירי האינוונטר, המצַאי, נדחקים מכתמים רטוריים קצרצרים שיש בהם מן האירוניה המרה וההומור המקבּרי, הערות אגב בנוסח: "עינָא בּישא / טְפו / טְפו / טְפו", או " "מסדַר בָּשָׂר: / אַתְּ / וְאת / ואת / ואת", או "לא די לי בְּזאת / וגם בְּזאת לא די לי / די לי בעצמי / וגם בי די לי. / לכי לעזאזל, אישה".

ומעל לכל מעשי האדם הקרתניים, הקטנים והאלימים, עומד האור המסמֵא. האור הנובע מן השמש שמאֵיר כול, אך גם מעוֵור כול. הוא חודר בכול וחושף את מעשיו של האדם באשר הוא אדם על כל שקריו ונכלוליו:

"הרחיקו את האור, / את נעציו הקטנים הנִזרים בָּעין, / את הדחף לשפשף בעור / שלא יראֶה אור, שרק יכאב. / הרחיקו את השמש, / את זרועותיה הבשרניות / תאֵבות החיים, / נוטפות זיעה, / מתאמצות לשאת חן. / שלא יהיה אור, / רק מעט מזיבתהּ, / אדמדם שותת כרֶחֶם. / חָס וְהָרַס, יְצור נברא." או "השקר הראשון השני / השקר השלישי הרביעי / כפולות / בחֶזקה / את הכול ידעתי / את כולן הכרתי / טָרוף טורפו, מעלעֲלים מֵי פֶּה לצחצח ענבּלים, / עשבים שותים מֵי קולחין להשחית, / ריבוע ירוק של תקווה, / ריבוע ריק של תיבה הפוכה, / וַיֵּירד משה מן ההר".

בשיר הראשון מתוך הכאב הנשי והכאוס הטבעי נולד אדם, בשיר השני מתוך הכאוס החברתי, הפוגע לא אחת בנשים, נולדים החוקים להגֵן. כפי שניתן לראות מתוך הציטוטים יש אצל קוזלובסקי גולן משחקי מילים: זיבתה וזיוותה, עשבים שותים ועשבים שוטים, אבל היא אינה מכבּירה בהם ומשתמשת בהם באופן מידתי, במקום ובדיוק. הם תמיד משרתים איזו מטרה גדולה.

לבסוף, אי אפשר שלא להתייחס לכותרת המשנֶה של ספר השירים הזה הכתובה פרסית באותיות עבריות. פרסי הוא מוצאה של המשוררת "זן נאמה, אשרף חנום" שפירושו בעברית: "דברי ימי אישה, גברת אשרף" וכן למוטו הבא במירכאות "אני אשאיר אחריי טביעת רגל". אין לי ספק בכלל כי היא משאירה בלב קורא השירה הקשוב את טביעת רגלה הענוגה.

 דגל לבן, איבון קוזלובסקי גולן, על העטיפה: אתי יעקבי, ציור מסדרת "הבתים השרופים", הוצאת ספרי עתון 77, 50 עמודים, 45 שקלים

עטיפת הספר בהוצאת ספרי עתון 77