סיפור של יום שישי

 

 

 

(שיר של יום שישי. היום יום שישי בשבת, שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש: השם מָלָך גאות לָבֵשׁ, לָבֵשׁ השם, עוז התאזר, אף תיכון תבל בל תימוט, תהלים צ"ג)

 

 

 

המכונית

 

 

 

רחוב יצחק שדה, המסגר, דרך פתח תקווה היום דרך בגין, קרליבך, האזור הזה זאת הממלכה שלי. כאן גדלתי, התבגרתי וגם חשבתי לא פעם להתאבד. אם אני עוצם את העיניים אני יכול לראות מולי את כל המוסכים של האזור אחד-אחד, ואני זוכר אותם בשמות שלהם כי בחלקם עבדתי ובאחרים הסתובבתי. זה עולם שלם עם חוקים טיפשיים משלו. יש שם בחצרות האחוריות קרבות כלבים ותרנגולים, מהמרים על כל דבר שזז. מתעסקים רק בטפל של היומיום. כולם עבדים – אין מלכים.

   אני הולך לחדר כושר כבר שנתיים כדי להוציא שם את העצבים. ולא שאני לא עובד בעבודה פיזית ביומיום. עבודה קשה. אני מתקן אופנועים אצל צרפתי, יעני מוסכניק. פעם, לפני הרבה שנים, חשבתי שיהיה לי מוסך משלי, אבל בדרך נכנסתי שותף בעסק של מכוניות משומשות, מה זה משומשות, זה לא מדויק, היינו קונים מוניות, בעיקר מרצדסים שירדו מהכביש מרוב שימוש, מעבירים אותן אחושרמוטה שיפוץ, עושים אותן דנדשיות ומורידים אותן לכביש כמו זונות צעירות. אממה, זה עסק לא משתלם. לא הפסדתי, אבל עבדתי על פריילוף, טחנתי מים. אז יצאתי מזה והגעתי למסקנה שבעצם לא מתחשק לי להיות עצמאי. אין לי בְּרֶן להצליח. אני יותר אוהב לשבת עם קפה וסיגריה וידיים שחורות מגריז ולדבר על מהות החיים אחרי שהתאמצתי קשה. ממש ככה. להתבונן. כולם במוסך של צרפתי חושבים שאני עצלן, אבל בשביל לא להעליב הם קוראים לי – "הפילוסוף".

   ויש משהו באמת בשם הזה. למה? כי אחרי הרבה מחשבות איפשהו בגיל הטיפש עשרה ואחרי שזרקו אותי מתיכון "שבח" והלכתי לעבוד במוסכים ולהכיר את הבפנוכו של החיים, הגעתי למסקנה שאין אלוהים ואמרתי את זה לאבא שלי שהוא מסורתי כזה, וזה מאוד פגע בו.

   בגיל שלוש עשרה, בר מצווה, אבא שלי נסע לבני ברק וקנה לי שם תפילין בשלושת אלפים דולר, שזה הרבה. כשאמרתי לו שאני לא מאמין באלוהים, הוא האדים, שתק לרגע ואז אמר: "אבי, כן מאמין לא מאמין, תבטיח לי שתמשיך להניח תפילין, בסדר?" הבטחתי.

   אני מניח תפילין. בארון. עמוק בתוך הארון מאחורי הבגדים החבאתי את התפילין שלי כשעברתי לדירה שכורה והיה לי כבר קצת כסף. מאחורי החולצות והמכנסיים, מאחורי התחתונים והגרביים, מאחורי הערימה של הגופיות – שם הנחתי את תיק הניילון השקוף עם הריצ'רץ', שבתוכו נראֶה כמו בתוך אקווריום, תיק הבד-קטיפה הכחול ועליו רקום הפסוק "שיוויתי אדוני לנגדי תמיד" ובתוכו – שנים שלא ראיתי אותן – התיבות הקשיחות ובתוכן הטוטפות הקשורות ברצועות עור שחורות – אני יכול לראות אותן בדמיון שלי – ועל כל המראֶה הזה של כיסוי בתוך כיסוי עוד הנחתי את הטלית השחורה-לבנה מקופלת בשקית שקופה, בתוך הארון, עמוק-עמוק להרבה שנים.

   אבל היום, אני לא יודע למה, בבוקר יום שישי, משום מה חיפשתי אותן. הכנסתי את היד לקחת חולצה ומכנסיים, תחתונים וגרביים מהארון ובלב אמרתי, תראה מה קורה עם התפילין, שנים לא נגעת בהן. הכנסתי את היד עמוק, יותר עמוק –  כלום. הן לא שם. מוזר, חשבתי לעצמי, והתחלתי להפוך לאט ובזהירות את כל הכביסה כדי לדוג אותן – לא כלום. הן לא היו שם. הזזתי את הזרוע שלי השרירית והשזופה בתוך הבגדים מצד לצד, אבל כל מה שנתקלתי בו היו בדים, בגדים, ולבסוף העץ החלול של דופן הארון מכאן ומכאן.

   נכנסתי לאובססיה. תחבתי יד אל ערֵמת הבגדים באופן מקרי באיזשהו מקום, אבל דגתי רק תחושה טפלה של בד, ואולי גם בגלל שעוד לא רחצתי שיניים ושתיתי קפה, חשתי מין טעם מוזר בפה. מגעיל כזה. אבל לא יכולתי להשלים עם זה שהן לא שם. הרי אני שמתי אותן ומי כבר ייגע בהן. שוב שלחתי את היד אל לב הבלגן של הבגדים שהיו כעת בערבוביה מטורפת: תחתונים, מכנסיים, חולצות, גרביים, גופיות, שום סדר לא נשמר, עיסת בד סמרטוטית. ועדיין כלום. הן לא היו שם.

   התחלתי לחשוב שאולי דנה לקחה לי אותן, אבל למה לעזאזל שדנה תיקח את התפילין שלי? ואז באו לי מחשבות מוזרות שכאלה שאף פעם לא חשבתי. אמרתי לעצמי שפעם קראתי באיזה כתבה בעיתון שכלבים לא מאושרים בורחים מבעליהם. אם לא טוב להם ויש להם הזדמנות, הם מסתלקים. ככה גם חתולים. ככה בכלל בעלי חיים. יכול להיות שהתפילין פשוט הסתלקו ממני? וביטלתי מיד את הרעיון בנפנוף יד משוגע. טמבל, תפילין זה חפץ, איך יזוזו? איך יסתלקו? אבל בכל זאת יכול להיות שדנה לקחה אותן. זה הכי הגיוני.

   את דנה הכרתי בספרייה ביד אליהו. היא עובדת שם בתור ספרנית. אני אוהב לקרוא ולפני שנתיים גיליתי שם ספר שאם הייתי בחיים שלי חושב בכלל לכתוב, הייתי כותב את הספר הזה. כל מילה שם זה כאילו אני חשבתי אותה. לא להאמין. על העטיפה של הספר יש איש צעיר ושרירי, קצת שזוף כמוני, אחד שעושה כושר ועובד קשה, והוא עירום ומחזיק חזק סלע גדול וכתוב "המיתוס של סיזיפוס". רק השם הקסים אותי. כשאני אומר אותו לעצמי כל הגוף שלי רועד והעור שלי נהיה ברווז.

   את הספר כתב הסופר אלבר קאמי ואני מיהרתי לקרוא גם את כל הספרים האחרים שלו שיש בעברית, "הזר" וכו', וזה היה בסדר, סְתוֹמֶרֶת מעניין, אבל אף ספר אחר שלו לא עשה לי מה שעשה לי "המיתוס של סיזיפוס".

   עכשיו לילה. יום שישי בערב. נכנסה השבת. אנשים כבר חוזרים מבית הכנסת ויושבים לשולחן. גם אבא שלי. אני יושב בסוכנות של וולוו ביצחק שדה, בתוך מכונית וולוו S80 חדשה. המחיר שלה 329,000 שקל. היא מאבדת מערכה במהירות. שנת 2003 כבר שווה 97,000, שנת 2000 רק 59,000. בזמן שאני יושב פה בשקט בתוך העיצוב השוודי המפואר של המכונית הזאת היא מאבדת מערכּה.

   329,000 שקל, אני חושב לעצמי אם אי פעם יהיה לי סכום כזה ביד. אני בא ממשפחה מאוד ענייה. למשל, האמבטיה אצלנו בבית הקטן ביד אליהו הייתה מטר על מטר והדוש היה ישן וחלוד. אבא שלי היה נהג שכיר כל השנים ואימא ניקתה בתים ואחר כך הפסיקה בגלל הבריאות. ועם כל הבלגן, גדלתי כמו נסיך – אני ועוד ארבע אחיות.

   בגיל חמש עשרה לא רציתי ללכת יותר לבית הספר. הייתי הולך לים ומתגנב ליומיות, עד שאבא שלי לקח אותי לשיחה רצינית ושקטה בחצר של הבית מאחורי הכפות של העץ תמר, ואמר: "אבי, אתה לא רוצה ללמוד מקצוע כמו האחיות שלך ולהיות משהו-משהו, זה בסדר מבחינתי. אם אתה רוצה להיות חמור כמו אבא שלך שקורא בעיתון רק את הספורט, זה סבבה. אין לי בעיה עם זה, אז לך לעבוד."

   האמת היא שאני לא חמור בכלל. חמור זה עניין של אופי יותר מאשר של שכל. גם אבא שלי לא חמור. למשל, אני יודע שהבני זונות בממשלה, השרים הכלבים, להם יהיה וולוו כזה, כל שנה אחד חדש. וזה אומר שאני לא קורא רק את הספורט ואת המחירון רכב של לוי יצחק. אני קורא גם אקטואליה, חדשות וגם ספרים. יעני, אני שחור מלומד.

   "אבי, אין ארוחות חינם בבית הזה," המשיך אבא בשקט והרגשתי שהוא גאה בי ותומך בי. הייתה לי תחושה שהוא מת כבר שאני אעוף מהבית ספר כי לְדעת אבא שלי, להבדיל מאימא שלי, לא לומדים שם כלום והאוניברסיטה הכי טובה זה החיים. אז הלכתי לעבוד במוסכים ואחרי זה שיפצתי מרצדסים עם אבא שלי בתור עצמאי ושוב חזרתי לעבוד במוסכים, הפעם באופנועים, שתכל'ס, האמת, זה יותר קל.

   פרצתי לסוכנות של וולוו בכוח דרך הדלת האחורית. אף אחד לא ראה אותי. אני מכיר את האזור הזה כל כך טוב שאני יכול ללכת בו מתחת לאספלט. מרכז מכירת רכב באדג'ט; סנקר – מיזוג אוויר לרכב; מבצע חורף בסייבר – חליפת גשם לקטנוע ישנה תמורת חדשה; עוצמה פורצת כל דרך – סובארו; יעקב מייזליץ מכוניות צמרת 2000 ומעלה. אני רואה בעיניי את כל הפנים והשמות, השלטים, הכרזות והמודעות. צמיגי מושקי; סוכנות הונדה, סוכנות וולוו; הבינלאומי; הביטוח הלאומי; מאיר – חברה למוניות, למשאיות; ביעף – קטנועים; 15 אגורות הנחה על בנזין. נמלא, מי יודע מה יהיה מחר.

   מסעדת לב העיר של משה ושמעון. משחקים שש-בש, ממלאים לוטו-טוטו ומדברים במושגים של מכוניות על בחורות. תראה את זאת, איזה פרונט, עזוב ת'פרונט תראה ת'בק. איזה בקאקס יש לה זאת, הולכת עם המיני שרואים לה ת'מנוע. אבי, הייתָ שם לה את שלי? רק תמצא את הסוויץ' הסודי, נראה אותך! מוטור קינגס; סוכנות ב.מ.וו; ספרינט אופנועים; כלמוביל בע"מ; שְׁרֶק – שיווק מכוניות משומשות. כל האשכנזים הזקנים היו צועקים לו: "שְׁרֶק – דו ביסט איין דרעק". אחר כך כבר בקושי היו אשכנזים, אבל כשהגיע הסרט עם השם הזה שוב התחילו לגלגל ת'משפט.

   החלום שלי זה לחבר משפטים כמו שצריך, אבל בחיים שלי לא חשבתי לכתוב. צריך להיות אדם עם הרבה כבוד לעצמך בשביל לשבת ולכתוב. זה משהו שאתה רוצה להגיד לעולם. רק המחשבה הזאת עושה לי שירעדו לי הביצים. אם יש לי מחשבות מעניינות, אני חולם להקליט אותן, אבל אף פעם בסוף לא עושה את זה. כי כשאני מגיע כבר לכפתור של הטייפ, הכול בורח לי מהראש. מעניין איך קאמי הצליח לסדר ככה את המחשבות שלו ועוד לקלוע למחשבות שלי.

   כן כן, צריך כבוד עצמי גדול כמו שהיה לקאמי ב"מיתוס של סיזיפוס". בתמונות שלו באינטרנט רואים את זה: חשיבות עצמית, נפיחות, לחשוב שהשמש זורחת לך מהתחת ואתה מרכז העולם. איזה אומץ! לסכם את הרעיונות של האחרים בקצרה ואז לזרוק את הפצצה שלך לעולם. הקוקה-קולה האחרונה במִדְבָּר – זה אתה. בנאדם במרכז העולם שעומד מול החיים, יושב מול הדף הלבן וכותב, רק מִזה רועדות לי הידיים. אני מעדיף לחשוב חופשי.

   סוכנות מיצובישי; מוסך אם הדרך בע"מ. יו פלאסט – פגושים; אלקוצר – עבודות חרטות לרכבים; דור אלון – הנחה על סולר; אלי שטרית – מוסך; איציק – אופנועים קטנים וקורקינטים חשמליים. יש לו ת'תמונות הכי מגניבות של בחורות ערומות והוא תולה אותן גם על התקרה, גם על הקירות, גם בשירותים, איפה שלא תסובב את העין, אין שמירת עיניים. אבא שלי אומר שבשבילו במיוחד כבר עשו מקום בגיהינום – מדורה ספיישל, שורה שלישית מימין.

   סוכנות סוזוקי; יונדאי טוסון אוכל ליטר לשבע, חדש? משהו לא בסדר איתו. צריך לאכול ליטר לעשר. אבל איזה אוטו היום לא לוקח דלק. בגלל זה כולם עוברים לסולר. עזוב, גם סולר כמו דלק זה חרא. צריך אוטו שייסע על שמש, על אוויר, תאמין לי שעוד יהיה כזה. תגיד תודה, יש לי שברולט אימפלה אוכל ליטר לחמש. אני זז, יש לי הרכבה על הראש. שמעון, תרשום פרגיות וקולה. מתדלקים במחירים הזולים בתל אביב – מקבלים עיתון חינם.

   מה רוצה קאמי ב"מיתוס של סיזיפוס"? בהתחלה הוא מדבר על הרגישות לאבסורד ומזכיר כל מיני פילוסופים שהשפיעו עליו ושאני לא כל כך מכיר: יאספרס, שסטוב, קירקגור, הוסרל והיידיגר, עליו אני יודע שהבן-זונה היה נאצי. איך אפשר להיות נאצי בעולם שלנו? הוא מסביר קצת את הפילוסופיה שלהם. קצת קשה להבין את זה, ואז הוא אומר שיש התאבדות פיזית שזו דרך אחת והתאבדות רוחנית שזו דרך שנייה וזו בעצם אמונה עיוורת בדת, או הסיבוב שהפילוסופים האלה עושים וממצב של חירות חוזרים להאמין בכוח שמעבר. מתוך ייאוש ופלספנות הם חוזרים לאיזו ישות רוחנית, אם אני מבין נכון.

   מה שיפה אצלו זה שהוא לא באמת מבחין בין גיבור, דמות בספר שסופר המציא מהראש, לבין אנשים שחיים באמת בעולם הזה. אפילו אותי הוא הטעה. רציתי להבין יותר והתעניינתי, אז אמרו לי ללכת לקפה "ליברה", שם  יושב איזה פרופסור אחד, גבריאל מוקד, שמבין בקאמי. פרופסור מוקד אמר לי שקירילוב ויוזף ק' אלה דמויות ספרותיות בכלל, והוסרל היה חי, ממש בנאדם, וקאמי מתכוון כנראה לתכונות אנושיות. אממה, זה באמת לא חשוב. גם בני אדם שהם בשר ודם הם סוג של המצאה שזרקו אותה לעולם הזה, מכונה שהקפיצים שלה קצת הסתובבו.

   ג'אן – יבואן חלפים סאן יאנג חדשים; שטיפת מכוניות – שבע דקות ללא שריטות. עולם של גריז, דלק וברזלים. זה מה שזה. הנוף. אבל האמת, נוף זה כלום, כמו בנאדם, כמונו, נעלם.

   יום שישי, שתים עשרה בצוהריים. ישבתי עם קפה וסיגריה בקצה המוסך ודיברתי על מהות החיים עם חיים לוי, שליח שהביא את הימאהה שלו לטיפול. בדיוק גמרתי לטפל באופנוע שלו וניקיתי אותו עם שפריץ של דלק מרוכז שהוציא את כל הג'יפה השחורה. חיים שהוא פילוסוף-צעצוע כמוני, דווקא נהנה מהעומק של השיחה.

   צרפתי היה עסוק באותו רגע עם בחורה שהביאה סאן יאנג בפעם השלישית לתיקון. צרפתי, שהוא בסך הכול בוס די בסדר, הוא שוביניסט גדול וגם על הדרך שונא ערבים. בכל פעם שנכנסת אלינו רוכבת עם טוסטוס היא תמיד יוצאת בוכה, כי צרפתי יורד עליה שהיא לא מבינה כלום ולא יודעת לרכַּב כמו שצריך. עכשיו עמדה מולו סמא, בחורה ערבייה שמנמנה, שאבא שלה הפקיד את הטוסטוס האדום שלה בידיים של צרפתי ומאז היא מטפלת אצלו.

   "הכידון מושך קצת שמאלה, קשה לנסוע אִתו," אמרה לצרפתי.

   "קשקוש. הכידון מאה אחוז. אני יגיד לך מה הבעיה. את קצת שמנה ואת יושבת על הצד ומטה את הטוסטוס שמאלה. זה כל הסיפור."

   "לא נכון," אמרה סמא באופן נחרץ והעלבון התגנב לקולה.

   "יש לו גם צלצול במנוע, אתה לא שומע?" בזווית העין קלטתי שצרפתי הולך להתפוצץ, אבל כיוון שאבא שלה שילם טוב, הוא רק נתן לה את החיוך הממזרי של זאב רווח שהיה שמור אצלו למקרים כאלה.

   "יש לו צלצול, אתה לא שומע?" היא חזרה בטון נרגן כמו ילדה קטנה.

   "איזה צלצול, ראבּק!" צרפתי נתן גז והגלגל האחורי הסתובב במהירות, "אני לא שומע."

   "מה אתה עושה אותי משוגעת? יש צלצול." העיניים שלה הוצפו בדמעות.

   "אולי זה הפלאפון שלך שמצלצל תוך כדי נסיעה ונדמה לך שיש צלצול במנוע."

   "מה, אתה מסתלבט עליי כי אני אישה? כי אתה חושב שאני לא מבינה שום דבר באופנועים?" אינטליגנטית הסמא הזאת.

   "חס וחלילה, אם את אומרת  ככה אני בכלל לא מתקן. מצדי תשלחי את אבא. מה את מתפלצפת ככה, אני יכול להיות סבא שלך. חוץ מזה, תשאלי את אבא שלך שתיקן אצלי שנים, שאני ישר כמו פֶּלֶס. אם את רוצה, אני מפרק את כל הטוסטוס ובודק את האין-צלצול הזה, אבל אז את משלמת מחדש על הטיפול וגם מפצה אותי על אובדן הזמן."

   סמא פרצה בבכי.

   "מה את בוכה לי פה מותק, זה הפלאפון שלך בטוח ולא המנוע. אתן הבנות מקשקשות בפלאפון וכל היום עובר. שולחות אחת לשנייה אס-אם-אסים שמס-אם-אסים, אנא עארף. אבא שלך אמר לי שהוא סגר לך את הפלאפון וגם שקיבלת פעמיים קנס שדיברת אִתו צמוד לאוזן מתחת לקסדה תוך כדי נסיעה. את ילדה מפונקת כמו הבנות שלי. אתן לא יודעות איזה חיים טובים יש לכן. אני אומר לך, באימא הזקנה שלי בבית אבות," צרפתי הרים את הקול ודפק עם הכף השחורה שלו על החזה שהיה עטוף בסרבל הכחול והמוכתם, "שזה מהפלאפון."

   "זה לא…" היא מיררה ופתאום בא לה רעיון, "בואו שנייה," היא קראה לחיים ולי. ניגשנו. המנוע המשיך לפעול. "אתם שומעים צלצול?"

   "כן," אמרתי.

   "לא," אמר חיים.

   היא סובבה את ידית הגז, "ועכשיו?"

   "כן," אמר חיים, "עכשיו שומעים,"

   "בבקשה," היא אמרה לצרפתי, חוגגת את ניצחונה.

   "אה, מה הם מבינים," ביטל צרפתי את חיים ואותי עם הסמרטוט השחור שביד, "הם יודעים מה זה מנוע צעיר, מה זה מנוע בריא? שני חמורים."

   חיים, שהבין שנפל כאן עם צרפתי, ניסה לתקן: "תסובב ת'גז עוד רגע," אמר.      צרפתי קפץ על המציאה וסובב: "נו, מה תגיד עכשיו?"

   "אה… אנ'לא בטוח שיש צלצול," גמגם חיים.

   "בבקשה, במחשבה שנייה אין כאן שום צלצול," סיכם צרפתי.

   "צרפתי," אמרתי, "גם חירש היה שומע שהמנוע מצלצל. יש פה בעיה. אולי אתה לא שומע כי היית בתותחנים כל השנים."

   "השמיעה שלי בסדר גמור, יא אבני. אבל אם אתה כזה גיבור גדול, יעני האביר על הסוס הלבן, תפרק, תסדר, תרכיב, על חשבון הזמן שלך ומצדי שהמנוע ישיר אחר כך אום כולתום."

   "אין בעיה," אמרתי.

   "עכשיו אתה תתחפף מפה," אמר צרפתי לחיים, "ואתה," הוא פנה אליי, "שעשית לנו כזה סִפתח יפה עם סמא החמודה, תתקן לה ת'טוסטוס שלה אחרי הצוהריים ביום שישי על חשבון הזמן שלך כשאני יֵשֵׁב בבית, יגרד את הביצים ויקרא עיתון, וְאַתְּ, תבואי לקחת ת'כלי שלך ביום ראשון," הוא עשה לה עם הסמרטוט השחור להסתלק, "עכשיו, יא פילוסוף, יצאת צדיק בסדום. תיסע למוסך של צפריר על ז'בוטינסקי ליד פרדס כץ ותביא לי ת'פלגים והפיסטונים, אתה יודע איזה." הוא סימן לי עם הסמרטוט השחור והבנתי שהוא אל"ף כועס נורא ובי"ת, צריך אותם בשביל שאתקן את הסאן יאנג של סמא. "קח ת'ג'אווה וסע. יאללה תפזרו ת'הפגנה, יום שישי היום, יום קצר."

   עליתי על הג'אווה, התנעתי, נסעתי. נכנסתי לדרך פתח תקווה, היום דרך בגין. שמתי את עצמי על טייס אוטומטי וחשבתי, איזה מקום מחורבן ועלוב זה העולם. הכול תחמונים בשקל. בא לי פתאום מין מראה כזה, עלה מולי. ראיתי את אבא שלי יושב מתחת לדקל אצלנו בחצר מאחורי הבניין ביום שבת ומנגן בעוּד. היה לו מין שיר כזה שהוא כנראה המציא והלך טוב עם הפריטה על הכלי. "אל תלך לבד יא אבי, אל תלך לבד. אל תלך לבד יא אבי, אל תלך לבד. קח אִתך חבר אחד, אל תלך לבד." הייתי יושב על הדשא, תולש עשבים, חולם ומקשיב לו.                    

   עכשיו כבר הייתי ברחוב ז'בוטינסקי ליד משטרת רמת גן. וכשעברתי אותה וחציתי את הצומת של רחוב בן-גוריון ליד בני ברק, קרה לי דבר מוזר. הבחנתי בפולקסוואגן ישנה בצבע תכלת שמחליקה ממקום החניה שלה בשולי הכביש ונוסעת בירידה ברוורס. התאמצתי להסתכל וחיפשתי במושב הקדמי סמוך להגה את הנהג, אבל הוא לא היה שם. כמו התפילין בבוקר, חשבתי. משהו כאן לא הגיוני.  זאת הייתה ירידה והאוטו נסע ברוורס בלי נהג, זה נגד חוקי הפיזיקה. המכוניות שלפניי זיגזגו ותמרנו וחלפו את הפולקסוואגן שבאה עם הטוסיק מולם. עכשיו חלפתי על פניה גם אני. באמת לא היה שם שום נהג. זה רק עניין של שניות עד שתהיה פה תאונה. מישהו לא ישים לב לפולקסוואגן וייכנס בה. זה אבוד.

   חיכיתי לשמוע מכה או התנפצות. אבל כלום לא נשמע. חיכיתי עוד שנייה והצצתי במראה השמאלית. לא ראיתי את הפולקסוואגן. הפניתי את הראש לאחור, אבל היא לא הייתה שם. לאן לעזאזל היא נעלמה? כבר כמעט הגעתי למוסך של צפריר ליד פרדס כץ כשפתאום חטפתי קריזה ואמרתי לעצמי: "כוס אוחתו, זה לא יכול להיות, לאן היא נעלמה?" עשיתי יוּטֶרְן וחזרתי חזרה לכיוון משטרת רמת גן, חציתי את בן-גוריון, אבל לא ראיתי אותה. הלב שלי התחיל לדפוק חזק. כמו התפילין, חשבתי לעצמי, כמו התפילין. עזוב שטויות, מה זה הקשקושים האלה, עניתי לעצמי, ומרוב התרגשות ועצבים עצרתי בצד וירדתי מהג'אווה.

   הלכתי קצת ברגל וקניתי לעצמי קולה ושווארמה ונכנסתי לסרט מוטרף, ננעלתי, שאני חייב למצוא את הפולקסוואגן תכלת הזאת. זה לא הגיוני. סרקתי את כל הרחובות הקטנים הצדדיים בקטע הזה שבין בן-גוריון לתחנת המשטרה, אבל לא מצאתי את הרכב. הייתי שואל מישהו, אבל הרגשתי שאם אני אשתף מישהו בעניין הזה יחשבו שאני מטורף והתביישתי.

   חיפשתי וחיפשתי ברחובות הקטנים עד שהתיישבתי עייף מאוד על שפת המדרכה, לא יודע בכלל באיזה רחוב אני והנחתי את בקבוק הקולה זכוכית הריק סמוך לפתח ביוב. עלה ממנו ריח נורא, אבל לא היה אכפת לי בכלל כי הייתי מיואש כל כך ועייף. כל כך עייף, שלא היה לי חשק לקום ולחזור לג'אווה. התרוממתי בחוסר חשק ונכנסתי לאיזה חצר צדדית שהייתה די מטופחת בצמחי תבלין וכל השטויות האלה, נשכבתי על הדשא מתחת לעץ גבוה וכנראה נרדמתי בצל.

   כשהתעוררתי כבר היה לפנות ערב, השמש עמדה לשקוע. שנאתי את זה. אני שונא חלומות ושונא סמים ומתעב אלכוהול, גם הימורים. כל מה שגורם לבנאדם לאבד את השליטה על עצמו, על הזמן שלו, על התודעה שלו, מביא לי את הקריזה. עכשיו ממש כעסתי על עצמי שנסחפתי ככה, אבל העייפות ההיא לא נתנה לי לקום מייד מהדשא. היה איזה כיף עצלני בשכיבה החסרת אונים הזאת כמו חתול רחוב בלי שום חוב. השמש שקעה לה ואני המשכתי לשכב שם תחת לעץ ואף אחד לא עבר כי אם מישהו היה עובר, סביר להניח שהייתי קם מהבושה והולך.

   חזרתי עד הג'אווה. היא עמדה במקום, בודדת כזאת בתוך החשֵׁכה שיורדת. רחוב ז'בוטינסקי שבדרך כלל מלא מכוניות היה שקט עכשיו. הרמתי את העיניים למעלה, מעל לבתים האפורים, והבחנתי בלהקות של ציפורים חגות במין סדר יפה כזה מעל לחדרי המעליות, מעל האנטנות הישנות, מעל לצלחות הלוויין, מעל לדודי השמש הכהים. איזה יופי טרגי שממלא את הלב. עליתי על הג'אווה. התנעתי. נסעתי.

   הגעתי למוסך. הוא היה סגור. שלפתי את המפתחות, גררתי את תריס הברזל כלפי מעלה. ריח נורא של שמן ודלק התנפל עליי. הדלקתי את האור הצהוב והתיישבתי ליד השולחן המלא גריז של צרפתי. מולי, בחזית החנות, היה מעין בית קברות לאופנועים, כמו מפלצת גדולה של ברזל – כידונים, מושבים, אגזוזים, גלגלים, חלקי חילוף פנימיים – מפחידה בחושך. כל מה שצרפתי לא היה צריך, כמו קצב או קברן, הוא השליך לקדמת החנות אל מה שהיה פעם חלון ראווה. זה דיכא אותי נורא.

   בחדר כושר אני עובד כמו מכונה. לשם מה? לפעמים באות לי שם מחשבות לא טובות. אולי בגלל המאמץ. אני עובד על הגלדיאטור. מכשיר העינויים הזה דומה בעצם לבית הקברות לאופנועים של צרפתי. אני דוחק לבנים של ברזל, עושה מתח. חושב על המוות שלי. דווקא כשהגוף מתאמץ, אני חושב עליו יותר ויותר. זה קצת נגד מה שקאמי אומר. הרעיון שלו אם אני מבין נכון, זה שכל זמן שאתה פעיל, אתה בעצם סוחב את האבן ולא חושב, אבל כשזאת מגיעה אל קצה ההר ומידרדרת ואתה יורד בעקבותיה, יש לך  פתאום זמן לחשוב, לעזאזל, בעצם, לשם מה כל זה?! ואז אתה חש באבסורד. אבל אני, כנראה מצבי נהיה רע יותר ויותר כי אני מרגיש את הטעם התפל בפה גם כשאני מתאמץ ודוחק את לבנות הברזל. להפך, אחרי המאמץ הזה, במקלחת של המועדון, אני לא יכול לחשוב על שום דבר, רק לבהות כמו מפגר בקיר של המקלחת.

   אומרים שקאמי האמין בהתחלה ברוח האדם, בשוויון ובשינוי פני החברה. איזה שטויות. איך בנאדם עם היגיון יכול בכלל להאמין בזה? זה נגד הטבע. כל אידיוט בשטח הזה שבין דרך פתח תקווה, המסגר, אלוף שדה, מנסה להתחרות בחבר שלו. אז על מה אנחנו מדברים פה?

   לקחתי את הברנר הגדול וזרקתי בארגז של הג'אווה. הוא מוציא אלומת אש כחולה שיכולה לחדור כל פלדה ועובד על גנרטור קטן. מין פטנט כזה שצרפתי מת עליו. גררתי את תריס המתכת, נעלתי ועליתי על הג'אווה. לא ידעתי בדיוק לאן אני נוסע ולא ידעתי בדיוק מה אני הולך לעשות. רק הייתה לי הרגשה שזה חשוב, שמה שאני הולך לעשות זה הכרחי. בגשר מעריב שמעתי פתאום בשקט של יום שישי את האוממממממ העמום הזה שעולה מהאספלט ומפתחי הביוב ומדלתות הברזל המגורזות של המוסכים. מין נהמה כזאת שתכף תהפוך לה לשיר וחשבתי שאני באמת משתגע כי אני שומע קולות מהכביש, אבל זה לא הפחיד אותי. על הזין שלי. זה רק פיתה אותי כמו קול קסם לבוא אליו. וכשחציתי את סוכנויות המכוניות הגדולות, לרגע היה נדמה לי שבחלון אני רואה את אותה פולקסוואגן ישנה בצבע תכלת עם חמישה מספרים וחשבתי לעצמי שלא יכול להיות ואני בטח משתגע. קודם שומע קולות ואחרי זה רואה מראות ועצרתי בברקס והבטתי לאחור וראיתי את הוולו S80 החדשה קורצת לי באור אחרון, ולפתע ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות.

   ירדתי מהג'אווה ולקחתי איתי את הברנר, הקפתי את הסוכנות ועמדתי מול הדלת האחורית. החזקתי את הברנר, הפעלתי אותו. חור גדול נפער בבטן הדלת. זה היה קל יותר ממה שחשבתי. את המפתחות למכונית מצאתי בארון קטן בתוך חדר העובדים. שום אזעקה לא נשמעה. אולי היא מקולקלת? אולי זה רק עניין של זמן עד שהיא תתחיל לפעול? עכשיו אני בתוך השוודית היפה והמטופחת הזאת. יושב לי וחושב מה לעשות. איפה עומד להסתיים מעשה השטות הזה, המסע הזה. אני לא שומע שום קול שעולה מהביוב או מהאספלט. אני כמו בניתוח, בתוך שטח סטרילי. אין אבק. אין לכלוך.

   למה דנה עזבה אותי? חשבתי לעצמי, והאם יכול להיות שהיא זו שלקחה לי את התפילין למזכרת? ברור. היא עזבה אותי כי שיחקתי אותה מרסו כזה כמו ב"הזָר" של קאמי, אבל באמת זה מה שהרגשתי. מין אדיש-מרגיש כזה, פסיבי, שלא אכפת לי מה יהיה עם העולם ומה יהיה אִתה, כי בסוף כולנו מתים. עוד מעט האיראנים כבר כאן. היא שאלה אם אני אוהב אותה. אמרתי לה: לא אכפת לי. אתה רוצה להתחתן? לא חשוב לי. אתה רוצה ילדים? תחליטי את. אבל זה מה שהרגשתי באותו רגע. איך אפשר להיות צבוע בעניינים כאלה, איך אפשר לשקר?

   עוד מעט אני אתניע את המנוע ואסע עם המכונית המהודרת הזאת שנראית כמו סלון קטן שמרחף, ישר לתוך קיר הכורכר הגדול שמולי שעליו שלטי הפרסומת: סנקר – מיזוג אוויר לרכב; מבצע חורף בסייבר – חליפת גשם לקטנוע, ישנה תמורת חדשה; עוצמה פורצת כל דרך – סובארו; יעקב מייזליץ מכוניות צמרת 2000 ומעלה; שטיפת מכוניות – שבע דקות בלא שריטות. אין לי שום בעיה עם זה. רק שלא אפצע, רק שאמות, רק שלא ארגיש כאב פיזי כי אז הכול לא היה שווה את זה. הבובה הזאת יכולה לעבור בעשר שניות מאפס למאה קמ"ש. אני אלחץ על הגז בכל הכוח ואז אכניס לדרייב. היא תטוס כמו מטוס סילון דרך הזכוכית המשוריינת, תחצה את יגאל אלון ותיתקע ישר בקיר הכורכר. יבוא אמבולנס, תבוא משטרה, אבל יהיה מאוחר מדי. אני כבר לא אראה את זה. אני יכול לראות את הגופה שלי מוטלת על הכביש או מתגוללת סמוך לקיר הכורכר לאור הקוז'אקים המהבהבים של האמבולנס והניידות, אבל מכיסי לא יתגלגל לו שום פתק כמו שהתגלגל מכיסו של קאמי.

   קאמי מת כמו שהוא חי. לך תדע אם הוא התאבד או לא. מת בתאונה עם המו"ל שלו, אבל בכיס שלו מצאו כרטיס נסיעה לרכבת חזרה. אולי הוא שם את זה בכוונה. לי יש רק וואן ווי טיקט. קשה לי לתאר את הגוף שלי מתפרק לחלקים. פעם בתערוכה חקלאית אכזרית אחת ראיתי פרה חיה שחתכו לה את הבטן ושמו עליה פלסטיק שקוף כדי להראות חי, לייב, את הבפנוכו שלה ואיך בסוף מהעשב הירוק נהיה חלב לבן. לי קשה לדמיין את הבפנוכו שלי, למרות שזה נראה לי מאוד דומה לאופנוע. ואת הבפנוכו של האופנוע אני מכיר ממש טוב. אומץ זה להיות רוצח כמו המחבל שעמד על גשר מעריב וירה והרג שם למטה במסעדות ליד "מפגש הסטייק" בשתיים בלילה. אני בדיוק הייתי בצד השני של הגשר. חזרתי מבילוי ובאתי למוסכים כמו כלב תועה שחוזר אל הקיא שלו. זה קורה לי לפעמים. אחרי שאני צורך את כל הזוהר והשטויות שהסרטים והפאבים מציעים, אני בא לפה להירגע כשאין אף אחד, כשאין במוסכים בני אדם שהם חיות רעות. אללה יוסטור ולהקתו, ואז הוא התחיל לירות ואמרתי לעצמי שיש בזה משהו. זה כבר לא סרט, זה הפחד, זה החיים עצמם, למרות שרצתי והתחבאתי מתחת לגשר כי כולם רוצים לחיות כשרוצים לרצוח אותם. אם הייתי עומד בצד השני הוא יָכַל להרוג אותי. רק לחשוב על זה עושה לי להרגיש שהכול בעצם סתם, זזת ימינה, זזת שמאלה, ניצלת. ולא בא לי לחיות.

   אני חותך. מתניע, מפמפם עם הגז בכל הכוח, עומד להכניס לראשון, אבל אז פתאום אני שומע את הקול. זה הקול הפנימי-חיצוני הזה שבא ממעמקים וחשבתי לי שבסביבה סטרילית כמו זו עם רצפת שַׁיִשׁ לא אשמע אותו. זה הקול שקושר אותי לרחובות האלה ואל הסביבה הזאת כמו חתול רחוב או כמו כלב קרבות ששייך לטריטוריה שלו. והקול עמום כזה ובא ממעמקים אומממממ. מתוך פעפוע של מים עכורים ושמן וגריז ודלק. והקול העמום מתגבר ואפילו רעש המנוע שמי יודע כמה סל"ד יש לו עכשיו, המנוע שרק מחכה בקוצר רוח שאעביר לדרייב ואסע אל תוך גבעת הכורכר שלי. אח, המסע אל גבעת הכורכר! אבל פתאום הקול המתכתי הזה הופך לו לשיר. שיר קיומי שעולה מהביבים ומהמוסכים ומהצינורות והגלילים והחישוקי גלגלים והטסות שנזרקו בחצרות. אל תלך לבד יא אבי, אל תלך לבד. אל תלך לבד יא אבי, אל תלך לבד. קח אתך חבר אחד – אל תלך לבד. זה כמו שפטישי אוויר, פּליירים, מברגים, אומים, ברגים, מסמרים, כידונים, מערכות הילוכים, שרשרות משומנות, גלגלים, ג'אנטים, ג'קים – כולם פוצחים בשיר של מקהלת ברזל. אל תלך לבד יא אבי, אל תלך לבד. אל תלך לבד יא אבי, אל תלך לבד. קח אתך חבר אחד – אל תלך לבד. ואני מכניס לדרייב וקופץ ברגע האחרון מהרכב. הוולוו קורעת את החלון וכמו בתוכנית, ממש כמו בחלום, עפה בטיל, חוצה את הכביש ונתקעת בכוח בקיר הכורכר שממול רק בלעדיי, אבל כשאני מביט טוב נראה לי שמישהו בכל זאת התגולל מן הרכב שהבקיע את הזכוכית ונתקע בקיר האדמה. אני נשאר לשכב על רצפת השיש החלקה של אולם התצוגה ומביט במראה היפה הזה. ואז נשמעת האזעקה החזקה ותוך שניות מופיעות ארבע ניידות. אבל אני מספיק לקום, לצאת דרך הדלת, זו שיש לה חור בבטן, וללכת מהר מאוד משם. כשכל המוסכים והכוכבים שרים רק לי.