הרביניסט האחרון (א) – רומן

 

הרביניסט האחרון (א)

 

1.

   נגמרה המדינה. כשרצחו אותו, נגמרה המדינה. ואחר-כך נגמרה סופית, כשאח שלי בֶּני מת מהמחלה. בלוויה לא יכולתי לבכות. חשבתי שהלב שלי עוד רגע יתפוצץ. דפיקות שלא מהעולם הזה. אמרו עלי, הוא טייס, הוא צבר, מה אתם מצפים ממנו, שיבכה?! עמדתי שם על-פי הקבר ולא ירדה דמעה. צילה והילדים פרצו בבכי תמרורים, גם חנה והחברים, ואני חשבתי לעצמי שאולי היה כדאי להביא את האקורדיון של צילה לכאן. מה יש, היינו שרים את 'גן השקמים' ואת 'קום בחור עצל' ואת 'מסביב יהום הסער', והיה יותר שמח. אבל היה חם מאוד וכל מה שיכולתי לשמוע היו דבריו של עקביא בן מהללאל האומר: דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון… וחשבתי לעצמי אז – אני לא חושב ככה היום – שזה רחוק ממני כל הפסוקים האלה. אבל לא בכיתי. לב של אבן, אמרו עלי. זה טייס, אם הוא יבכה הלך הכול. אפשר לסגור את המדינה. באמת חבל שצילה לא הביאה את האקורדיון שלה, היינו שרים את 'היה לי נער מאוהב' ו'גבעת התחמושת', 'כאן ביתי' ו'אלף שיר לצפון'. במקום זה הזענו כמו סוסים והקשבנו ל'אל מלא רחמים'. ניסיתי לעמוד על חשיבות המילים, ומצאתי את הטקסט וגם את הנגינה יפים, אבל לא בכיתי. הערימה הגדולה הזאת, תל של חול, היתה בֶּני, אח שלי, ואני הייתי קר כקרח בתוך החמסין הנורא.

 

2.

   בכל יום שישי אני נכנס לחנות של גיליק באבן גבירול ומזמין זֵר גדול ויפה שעליו כתוב: "4.11.95 – לא נשכח". גיליק אומר לי, "חכה כאן", מתניע את הווספה ונוסע לאורך הרחוב עד לאנדרטה. שם, סמוך לגל האבנים, הוא מניח את הזֵר המהודר. בזמן הזה אני יושב על שרפרף בחנות שלו וחושב על החיוך של יצחק, עם הסיגריה בזווית הפה. ואני חושב לעצמי איך נדד החיוך התמים הזה אל החיוך הציני של הרוצח, שבשתי ידיי, אני נשבע, בשתי ידיי… לא חשוב… הלכה המדינה.

   בשעה שלוש אני מגיע לאנדרטה עם חנה. כשגדי יגיל ושייקה לוי שרים את 'הרעוּת', העיניים שלי מזדגגות, אבל אני לא בוכה. אפילו חנה לא יודעת על הזֵר. אני נזכר בבני, אחי, ובאמא שלי בבית האבות. הזֵר ניצב במרכז. הוא אטרקציה. כולם תמהים מי שלח אותו. ואני, נחבא קצת אל הכלים, נהנה כמו פושע שחזר אל זירת הפשע, להסתכל בשרים ובמדברים, בשחקנים ובבוהמה של פעם, איך הם משוחחים על הזֵר המסתורי. אילי גורליצקי תוהה: "מי שולח כל שבוע את היער הזה? כל הכבוד!"

 

3.

   רק כשהנחתי את ידיי על הכיסוי החום של הסובארו החדש, זה בא. פרצתי בבכי. הייתי לבד והמזגן נהם. חנה עוד התעכבה ליד הקבר הטרי כדי לדבר עם צילה והילדים על השבעה. מי מביא מה. ואני, שהייתי במרחק של עשרים מטר מהם, באוטו, לבד, פרצתי בבכי. אבל זאת היתה יבבה בלי דמעות. השמש והשמים, הצהוב והכחול, הזכירו לי את השיחה האחרונה שלי ושל בני אחי בבית הקפה בנמל הישן, שיחה שלאחריה לא דיברנו יותר. אז התחילו להגיע המכתבים העצובים ממנו. אני חושב ששם, באוטו, לבד, אחרי ההלוויה, גמלה בלבי ההחלטה לקנות אקדח.

 

4.

   מהטיסה פרשתי לפני כשלוש שנים. זהו. אני כבר לא אטוס יותר. אסור לי. כל חיי סבו סביב ציפורי הברזל, בשעות מלחמה ובעתות שלום. ועכשיו מה? כולם נוהגים בי בכפפות של משי, כאילו אני איזה נערה מתבגרת, מפחדים שאעשה משהו לעצמי. יעני הוא איבד את היקר לו מכול, את חוויית הטיסה. שטויות, אני מתרכז במשימה חדשה. נכון, תוקפים אותי פה ושם געגועים, אבל בגדר הסביר. אני מאגף אותם.

 

5.

   "צילה, אני מפחדת שהוא יעשה לעצמו משהו."

    "תעזבי חנה, נו באמת". המלצרית קרבה. "פעמיים הפוך חלש בלי קצף, בבקשה". היא מתרחקת. "נו, תמשיכי."

   "מאיר יושב וכותב כל הזמן. ממתי נהיה סופר? מעולם לא כתב כלום. הוא אומר שזה מעין יומן, משהו אישי, והוא מסרב להראות לי".

   "תעזבי, עוברת עליו תקופה לא קלה. המוות של בני והפרישה מהטיסה, אבל הוא לא מתכוון לעשות לעצמו כלום. בכלל אין לך מה לחשוש, פעם קראתי איזו תיאוריה פסיכולוגית שאומרת, שמי שמתחיל לכתוב את זיכרונותיו – למעשים עצמם כבר לעולם לא יגיע. את מבינה, משהו חכם, מעין הפוך על הפוך כזה. אז הוא רוצה לסכם קצת תני לו, תעזבי אותו."

   "אוי בחייך צילה, אני יודעת מה שאני מדברת, הוא קנה אקדח!"

   "מה?"

   "אקדח."

 

6.

   בן אדם לא צריך למות ככה, בייסורים כאלה, כמו אח שלי. שהיה לו חיוך כזה קצת מזלזל וביישן כמו לרבין, והוא גם הספיק להילחם אִתו במלחמת השחרור, מה שאני פספסתי, כי נולדתי מאוחר מדי. כשהיינו ילדים גרנו ברחוב עין חרוד 13, בדירת שני חדרים, וישנו יחד בסלון. בשבתות היה מעיר אותי מוקדם בבוקר. אכזר שכמוהו. הוא ידע שאני כזה מתוכנת. הכול פיקס. היה מעיר אותי ואומר: יאללה קום, מאיר, יש בית ספר. הייתי מתלבש מהר-מהר, מסדר תיק, שותה את התה הדלוח והקר מהקומקום ואוכל את הפרוסה הדקה של הלחם עם הריבה שאמא הכינה כבר אתמול בערב, ומתייצב ליד הדלת. אז היה ממתח את איבריו במיטה וקורא לי ככה סתם, אגבית: הֵי, הֵי, בוא לפה, סתם צחקתי אתך, היום יום שבת. אין בית ספר. ואני הייתי מאדים ליד הדלת הלבנה עם העינית העגולה והגדולה, והתיק הגדול והכבד על גבי כמשא זר. הרצועות חותכות בכתפיים. שוב סידר אותי. הוא עשה לי את זה כמה וכמה פעמים.

 

7.

   אני שונא את הרוסים. בשבת ירדתי עם חנה לטיילת שעל שפת הים. אנחנו הולכים מהר כדי לשמור על כושר. פעם – בשבילי ובשביל בני אחי – העולם היה מתחיל ברחוב דיזנגוף ונגמר בבית הספר הכרמל ברחוב הנביאים. אחר כך גילינו את הים הגדול והכחול של הקיץ. כל כך אהבנו אותו שהיינו הולכים אליו גם בחורף, בלי רשות מההורים. מהחניה של קפה "פילץ" למטה נשב  תמיד אוויר חם שניפח לנו את הגופיות הלבנות. היום החוף והים צפופים כל כך, כמו איזו טיילת באירופה, בארצות הברית, או כמו הטיילת בקייפטאון בדרום אפריקה, לשם אחי נסע כדי לעשות עסקים ונכשל. הכול מעוצב ומעובד שבא לי להקיא. שום דבר לא טבעי. כאילו גזרו את החוף, השובר, המסעדות, מתוך גלויות מסוגננות. וכולם רוסים. אלוהים אדירים כמה רוסים. אפשר להשתגע. מה הם יודעים עלַי ומה אני יודע עליהם. לא רוצה לדעת עליהם שום דבר. יש להם תמיד מין מבט מתנשא כזה בעיניים, סנובים כאלה. עם הכלבים שלהם, הבגדים המהודרים, האופניים הקטנים של הילד. גם כשאין להם גרוש על התחת הם נראים כאילו הארנק שלהם מלא. גזענות? מעניין את האמא שלי הסנילית. אז אני גזען, נו אז מה, מה כבר יעשו לי. ממילא הלכה המדינה פארקאקט.

 

8.

   אֵבֶל לאומי, עלק, כמו שאומרים הגששים. אפשר לחשוב שרבין מת מאסתמה. יש לי אמא חולה בבית אבות ביפו. לפני כמה חודשים היא חטפה התקף סטרוק והסיעו אותה באמבולנס לאיכילוב. ישבתי לידה ואחזתי בידה הקמוטה והמגוידת, והיא תפסה אותי חזק-חזק כאילו זו פעם אחרונה. לדבר היא לא יכלה, ורק כשעברנו לפני המגדלים הגבוהים של עזריאלי פרצה מפיה זעקת שבר נוראה, שאפילו הפרמדיק שישב לידי נבהל, כאילו משהו היה אצור בה והתפרץ: "מממממהזהההההה" היא צרחה. פתאום הבנתי, שהיא בכלל לא מכירה את המגדלים האלה. הם בכלל לא חלק מתוואי הנוף שלה. חמש שנים היא כבר בבית האבות – גם לפני זה התניידה בקושי עם ההליכון בבית. העיר רצה, והיא קפאה לה בין הדיזנגוף סנטר להיכל התרבות. נראה לה מוזר שפתאום צמחו להן שתי מפלצות כאלה מול העיניים, בתל אביב שלה, שכל כך היטיבה להכיר. לפעמים אני עוצר ליד אחד הבתים הקטנים והנטושים ברחוב בר-כוכבא. גגות רעפים בלב תל אביב, לא להאמין! עולם כמנהגו נוהג. בית נטוש. אנשים אהבו שם פעם. שכבו, גידלו ילדים, רבו, אכלו ארוחות בוקר וערב, התחנכו. לא נשאר מזה זכר. בני-חלוף. אז אני מתחיל לחשוב על אלוהים. משהו חייב להיות נצחי, אי אפשר אחרת. "ממממממהזההההה", הזעקה הזאת של אמא, כמו תינוקת. אני לא הבאתי לה נכדים, והיא כל כך רצתה. עכשיו הכול משתנה: תוואי הנוף, האוכלוסייה, הקניונים האלה – מרכזים מסחריים מוארים. זאת לא המדינה שלי.

 

9.

   שירתתי מ-54' עד 83' בטייסת קרב. התחלתי עם מטוסי בוכנה וגמרתי עם מטוסי סילון. קורס הטיס נמשך שנה וחצי, אבל היו בו הפסקות בגלל "מצבי הָכֵן", בגלל הפדאיון וגם כי שמרנו לא מעט באזור קלקיליה. יותר מאוחר כבר טסנו על סטירמנים והרווארדים. אני חושב שהיום זה אחרת. בגלל שיש הרבה טייסים, נותנים לך לטוס על איזה פייפר וטראח מעיפים אותך על חוסר התאמה. רוצים מייד לראות איך אתה באוויר, ובטח לא לבזבז זמן על כל מיני לימודים עיוניים, כי אחר כך החבר'ה פתאום יגיעו לשלב הטיסה ושמה כולם ייפלו. אבל בתקופתי זה לא היה כך. התחלנו בקורס מכין, שהיה תיאורטי לגמרי: מתמטיקה, פיזיקה, אווירונאוטיקה, מטאורולוגיה. היה זמן. הכול היה אינטימי, כמו משפחה, לא מסחרי, לא סרט רץ; כל המדינה היתה אחרת.

 

10.

   סגן ניצב מוטי נפתלי, קצין החקירות במשטרת מרחב הירקון במחוז תל אביב; יורם בן-הרוש, ממשטרת מרחב הירקון שטיפלה באבטחת העצרת; צוער נסים דאודי, מהיחידה המרכזית במשטרת מחוז תל אביב (ימ"ר), שטיפלה בחקירת הרצח בימים הראשונים; רב-פקד אהרן גרונדמן, מהיחידה הארצית לחקירת פשעים בפתח תקוה (יאח"פ), אליה הועברה חקירת הרצח מידי הימ"ר; רב-פקד יואב גזית, יאח"פ; בועז שרעבי, משטרת מרחב הירקון; מנחם דמתי, נהגו של רבין, משרד ראש הממשלה; יורם רובין, המאבטח של רבין שנפצע מירי אחד הכדורים; מפקח יצחק ימין, מרחב ירקון; אבי כהן, שוטר ביחידת סיור מיוחדת (יס"מ) במרחב ירקון; פקד אבי בן-בסט, מרחב ירקון; צוער נסים דור, מרחב ירקון; פקד אפרים ברכה, ימ"ר מחוז תל אביב; סגן-ניצב עופר גמליאלי, יאח"פ; מוטי סרצי, הובא לאבטחת חדר המדרגות של בניין עיריית תל אביב, מקורס שעבר בבית הספר לשוטרים בשפרעם. העיד בוועדת החקירה הממלכתית לרצח רבין… כל אלה העידו מטעם התביעה במשפטו של יגאל עמיר, ומי יעיד מטעם התביעה במשפט שיעשו לי?

 

11.

   האקדח כסוף וקר, אבל הידית שלו עשויה מפלסטיק. קניתי אותו בחנות "עולם הנשק" באבן גבירול, מול לונדון מיניסטור. לא רחוק משם, בהמשך הרחוב, ברחבה, ירו ברבין. היום עוברים שם עוברי אורח ויורקים על הגלעד. תמיד יש איזה נהג מונית חכמולוג שחולף וצועק: "יא כלב, זה הגיע לך". אבל אני חוזר להתאמן, לא מתעצל, מדליק את האוטו ונוסע ליער בן שמן. בדרך אני עוצר בתחנת הדלק וקונה לי בדוכן מלבי מתוק, ורוד-לבן. אני שולק אותו תחת עצי היער, במרחב הפתוח, ונושם את האוויר הנקי יחסית, הרחק מגוש דן וכל ההמולה. אחר כך אני מציב פחיות מפוחמות על הסלעים הבולטים ויורה ויורה ויורה. הגבעות מסביב מחזירות לי הד – סרק-סרק-סרק.

 

12.

   אתמול התקלקל האוטו, אז נסעתי במונית לבקר את אמא בבית האבות. הנהג היה בולגרי חייכן, שסיפר בדיחות לא מצחיקות, אבל סיפור אחד שלו תפס אותי. אחרי שהוא גמר עם הגרוזינים, הפרסים והפולניות, הוא השתתק, בהה במראה הפנורמית ופתאום אמר לי: "לאשתי מספיק פעם בחודש, ולי לא. אז אני מיחפש מהצט." נעתי בחוסר נוחות על ריפוד הסקַי השחור, "אבל כמו שאני נראה, אין הרבה קופצות עליי. אז אני הולך 'צל הזונות." הוא גיחך ושם את היד על הפה, "אני בא 'צל אחת רוסייה, יפה, שדיים ככה, לא גדולות כל כך אבל עומדות כמו בסרטים, והפיפי הקטן שלה מגולח יפה-יפה." הוא התרגש כנראה, ולכן שכח להוריד הילוך, האוטו החל לרעוד ולקרטע, "ואני מתפשט ועומט שם, אבל הוא, אתה יודע… המה-קורים-אותו, לא רוצה לעמוט. יש לי לפעמים בעיות עם הצ'ופצ'יק של המנוע, אבל לראות דבר כזה ושהמה-קורים-אותו לא יעמוט, זה לא חשפתי שיקרה לי. והיא צעירה, ממש ילדה, אבל מבינה עניין. אז היא יורדת על ברכיים ולוקחת את המה-קורים-אותו עם הידיים בפה ומוצצת ומוצצת ומשפשפת ומשפשפת. מה אני יגיד לך, מסרפ פקודה, לא עומט. והיא ממשיכה ועושה עם העיניים ככה סקסי, אתה יודע, כאילו היא מתחננת, לא עומט. מגלגלת עם לשון את הקצה של המה-קורים-אותו ולא עומט. נהייתי אדום בפנים כמו עגבנייה והתחלתי לצעוק, תעמוט, תעמוט, תעמוט, נו, תעמוט כבר! לא עומט."

   בשלב הזה, כנראה מהתרגשות, הוא עזב את ההגה והמונית סטתה וכמעט התנגשה בדייהטסו שבאה ממול, "מאמע טידבה סלאטקה," הוא פלט קללה בבולגרית והוריד הילוך, "ככה מתנהגים? לא יפה. אמרתי למה-קורים-אותו, תתבייש לך. התחננתי ממנו, בבקשה תעמוט, בבקשה. שום-כלום. והיא התחילה לצחוק, הרמתי את המכנסיים וסגרתי את החגורה. נתתי לה פעם וחצי כסף מהבושה, וברחתי משם מהר-מהר". אגלי זיעה גדולים ועגולים הופיעו על מצחו הגבוה חרוש הקמטים, אבל הוא חזר לגחך, "נו, מה אתה אומר על זה? איזה שמוק המה-קורים-אותו!" נשארתי פעור פה. הרגשתי איך כל הדם נוזל ממני. "למה מצאת לנכון לספר דווקא לי את הסיפור הזה?" שאלתי. "אה," הוא אמר והציץ בי במבט ממזרי מבעד למראה הפנורמית, "היה נראה לי שאתה תבין אותי. מהבדיחות לא צחקת. או שלא הבנת, או שאתה סתם שמוק. אבל מה שסיפרתי לך עכשיו, את זה בטוח הבנת. זה סיפור מהחיים שלנו". אני אומר לכם, אנשים פה איבדו את הכיוון ואת הבושה.

 

13.

   אחי היקר, שלום! לא הייתי כותב לך כלל את המכתב הזה, אלמלא חשבתי שיש בו תועלת. אני מקווה שהלב שלך לא התאבן לגמרי. אני נמצא כאן ביוהנסבורג, בדרום אפריקה, כבר שנה עם האשה והילדים, והכסף נגמר לאט-לאט. עוד מעט נאכל רק בצל ולחם. יש לי הרבה רעיונות, אבל אין מממן ואין עוזר. התיידדתי כאן עם איזה רב מקובל, דיוויד, שעוזר לי גם קצת כלכלית, הוא אמר לי, שהרבי מליובאוויטש אומר – על פי ההלכה – עזרה אמיתית לאדם, זה לתת לו אפשרות להתקיים בכבוד. הסכום שאתה שולח לי מדי חודש, לא מאפשר לי את זה. אבקש, אם אפשר, שתגדיל אותו. אז אוכל לפתח מעין פטנט, בתי אבן בצורת משושה, בית מודולרי שמיועד לשחורים. אפשר לעשות מזה הרבה כסף דרך הממשלה כאן, אבל אני צריך לגמור לפתח את הרעיון. אח צריך לדאוג לאח, כמו שאני תמיד דאגתי לך. הרב דיוויד אומר: "הגיע הזמן שאחיך יבין שצריך לשפוך רַנדים, אין ברירה – אחרת זו לא עזרה. לא מעשר ולא חומש, אחיך צריך לגרום לכך שהעסק שלך יקום על הרגליים. נקודה". מחכה לשמוע ממך ולראות את ההעברה הבנקאית, שלך אחיך הכועס והאוהב, בֶּנִי.

 

14.

   אחי היה מנגן בסקסופון. בכל פעם שאני שומע את הכלי האנושי הזה הגרון שלי מתכווץ והעיניים מתמלאות בדמעות. כבר כנער היתה לו אוזן מוזיקאלית. אני זוכר את זה. הוא שרק במדויק ולא זייף. כסף לקנות לו כלי לא היה לנו, אז הוא היה מביא מהקונסרבטוריון שברחוב המתמיד סקסופון כסוף וחבוט, עומד בשעות בין הערביים על מרפסת הבאוהאוס שהזהיבה בקומה השנייה, אצל השכנה, ומנגן לרחוב 'סטנדרטים' וגם סתם שירים. בלי בושה. לא היו לו שום עכבות. הוא אמר בפרצוף מה שחשב ועשה רק מה שרצה. אנשים היו עוברים ברחוב, נעצרים ומקשיבים לו. לאט-לאט היו מתאספים באופן קבוע, שכנים, מרחוב שולמית, משלמה המלך, מבר-כוכבא ומשטאנד, פחות או יותר בשעה קבועה, כולם היו מרימים את הראש בבת אחת ומאזינים.

 

15.

   בפעם האחרונה שיריתי באקדח ביער בן שמן היה לי מעצור בנשק. אין דבר יותר מעצבן מזה. אפשר לתכנן את התוכנית מאל"ף ועד ת"ו, ואז ברגע המכריע נופל עליך מין ברוך שכזה. אז נכנסתי בבוקר שישי אל החנות "עולם הנשק" ברחוב אבן גבירול, כדי לבדוק למה זה קרה ולוודא שזה לא יקרה יותר. בחנות שוררת אפלה גם בשעות היום והאווירה מנוכרת. המוכר – שרון, בחור צעיר ונאה, יוצא יחידה קרבית וחלומה של כל אם פולנייה – יושב בקצה החנות. לכאורה הוא בסדר, שקול, חביב, אבל אם תשמעו את הדעות הפוליטיות שלו, ייחשף הטרנספריסט המטורף במלוא הדרו. איזה חינוך הוא קיבל ואיפה טעינו? אני משתדל להיצמד לפרטים הטכניים ולא לגלוש אתו לשום ויכוח פוליטי, כמו שאני משתדל עם כל אדם במדינה המזורגגת הזאת. אני שואל אותו למה יש לי מעצור בנשק. "תראה," הוא אומר, "זה גלוק 17, אקדח מתקדם מאוד-מאוד. בדרך כלל אין אתו שום בעיות. הוא קל ועשוי מסיבים פלסטיים, חוץ מכמה חלקים מכניים ממתכת, והקנה כמובן. מה כבר עשית לבּוּבִּי הזה שהוא לא עובד?" "לא עשיתי כלום," אני אומר, "סתם הייתי במטווח והוא נתקע, לא ירה." הוא לוקח את האקדח בשתי ידיו, מדליק מנורת שולחן שלצדו, דורך, בודק, פורק. בוחן את הכדורים. אחר כך אומר: "תראה, אתה משתמש בכדורים רגילים, תשעה מ"מ, כל כדור כאן נראה לי בובמה, ככה שזה לא מעצור קלאסי. לפי מה שאני רואה פה לא היתה לך הזנה כפולה, כלומר לא נתקעו שני כדורים בקנה. אין לי מושג. זה צריך לעבוד." הוא מחזיר לי את האקדח. אני מקשית גבות למולו בתמיהה. "כלומר," אני אומר לו, "אין לך הסבר לתופעה הזו שהאקדח קיבל פתאום חיים עצמאיים ולא רוצה לירות."

    "אני יודע," הוא אומר, "אולי הוא יודע שאתה רוצה לעשות אתו איזשהו מעשה רע, והוא לא מוכן לשתף פעולה."

   "סליחה?"

   "נגיד, להרוג מישהו", והעיניים שלו מצטמצמות בחקרנות יתר.

   "סליחה?!"

   "סתם צחקתי, עזוב אותך."