בננות - בלוגים / / בתמונה לא רואים, נגה אולמרט, ספר שירים חדש בהוצאת עמדה בסדרה: דבר בעולם
רן יגיל

בתמונה לא רואים, נגה אולמרט, ספר שירים חדש בהוצאת עמדה בסדרה: דבר בעולם

ספרה היפה של המשוררת נֹגה אוֹלמרט "בתמונה לא רואים" פותח סדרה בשם "דבר בעולם" של ספרי שירה בעריכת הסופר והמשורר יחזקאל רחמים. הנה דברים של רחמים על הספר היפה הזה המופיעים בגב העטיפה בלוויית שבעה שירים אהובים מתוך הספר. רן יגיל

 

 

 

"בתמונה לא רואים" – דבר העורך על גב העטיפה

 

אומנם "בתמונה לא רואים", אך שירי הספר חושפים מציאות מטלטלת, בעודם פועמים בכנות מצליפה. ספרה השני של נֹגה אוֹלמרט משרטט רישום פואטי של התמודדות עם מחלת הטרשת הנפוצה, תוך שהוא פוער צוהר לחיי אישה חיונית, רעיה אוהבת ואם לבנות מתבגרות, ובעיקר – משוררת מעִזה; מעִזה להתבונן בַּגוף ובַמציאות המתפוררים, ולשיר את שירתה נכוחה. מעִזה לייחל, ולרשום תוך כדי נפילת אין-אונים בהומור עצמי מעורר השתאות, "זְנַב חִיּוּךְ / מִתְגַּנֵּב אֶל שְׂפָתַיִךְ, גַּם כְּשֶׁאַתְּ / הַסִּרְטוֹן, / גַּם כְּשֶׁאַתְּ הַצּוֹפִים, / גַּם כְּשֶׁאַתְּ / הַבְּדִיחָה."

תעצומות נפש כבירות מתגלות בשירי הקרבות על החיים. למשל בשירי בית לוינשטיין, שם משתקמות "תִּקְווֹת הָרַגְלַיִם שֶׁפַּעַם צָעֲדוּ, אֲפִלּוּ / רָצוּ, אוּלַי רָקְדוּ". וכמו בחיים, כך ביצירה: המשוררת, שאיבדה את היכולת הפיזית לכתוב, מתעקשת על שירתה, ומנצחת, "לֹא מַצְלִיחָה / לִנְשֹׁם, כּוֹתֶבֶת, / פּוֹלֶטֶת בְּמִקְלֶדֶת / וִירְטוּאָלִית / בֻּלְמוּס כְּאֵב / בִּנְשִׁיפָה אַחַת מָרָה."

לשיא של כנות לופתת מגיע הספר בשער "שוויץ", שבו נחשף פלירטוט גְּלוי-נפש עם האפשרות לשים לסבל קץ, בסיועה של "כּוֹס הַתַּרְעֵלָה". ואולם, תחתית זו איננה נקודת הסיום, ואולי היא רק עוד ביטוי לתשוקת החיים היוקדת, ואופן נוסף להתמודד עם הפחד וחוסר הוודאוּת.

זהו אינו ספר של השלמה עם גזֵרת גורל, אלא של קריאת תיגר וכריית תקווה. האופטימיות וההיאחזות בחיים, הנגלות דווקא מתוך תהומות סף-ייאוש, מהבהבות באור יקרות והופכות את שירתה של נֹגה אוֹלמרט למבוע מרגש של כנות, אנושיות, עידוד ונחמה.

יחזקאל רחמים

 

 

 

 שבעה שירים יפים מתוך "בתמונה לא רואים":

 

 

הדיבוק שלי אַת

 

זַ'קְלִין, הַקּוֹנְצֵרְט שֶׁל אֶלְגָּר

רוֹעֵם בְּאָזְנַי כְּבָר שְׁלשָׁה עֲשׂוֹרִים:

 

יָפָה וּצְעִירָה, שַׂעְרֵךְ הַצָּהֹב

מִתְנַפְנֵף עַל הַצֵּ'לוֹ, אֶצְבְּעוֹתַיִךְ פּוֹרְטוֹת

מַנְגִּינָה מְכַשֶּׁפֶת, וְאַתְּ חַיָּה,

כָּל כָּךְ חַיָּה בַּסִּרְטוֹן, וְאַתְּ מֵתָה וַאֲנִי

אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ וַאֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתָךְ,

בִּשְׁבִילִי אַתְּ הֲרֵי הַשֵּׁם הַנִּרְדָּף,

אַתְּ רוּחַ הָרְפָאִים שֶׁלִּי –

זַ'קְלִין דֶּה-פְּרֶה,

אַתְּ הַדִּבּוּק שֶׁלִּי אַתְּ.

 

אוֹמְרִים שֶׁבַּסּוֹף הִשְׁתַּגַּעַתְּ,

אוֹמְרִים שֶׁבַּסּוֹף עָזַבְתְּ אֶת דַּעְתֵּךְ.

אֲנִי לֹא טִפּוּס שֶׁמִּשְׁתַּגֵּעַ,

זַ'קְלִין דֶּה-פְּרֶה,

אֲבָל אֲנִי מִשְׁתַּגַּעַת מִפַּחַד,

לִגְמֹר כָּמוֹךְ,

זַ'קְלִין דֶּה-פְּרֶה.

 

 

עוֹלַמָּלֵא

 

אַרְבָּעָה קִירוֹת.

מִטָּה רְחָבָה.

מַכְשִׁיר לִסְפּוֹרְט

וּמִקְלַחַת.

 

פֹּה אֲנִי נוֹפֶלֶת וְקָמָה,

פֹּה מַקְשִׁיבָה לְצִיּוּץ צִפֳּרִים,

פֹּה קוֹרֵאת לַבָּנוֹת

לִשְׁאֹל עַל הַיּוֹם שֶׁהָיָה,

פֹּה כּוֹתֶבֶת שִׁירִים,

פֹּה עוֹשָׂה אַהֲבָה,

עוֹלַמָּלֵא

פֹּה בַּחֶדֶר.

 

 

הכול בסדר

 

וַאֲנִי עוֹנָה

שֶׁבְּסַךְ הַכֹּל

הַכֹּל בְּסֵדֶר

 

וַאֲנִי עוֹנָה

כִּי בְּסַךְ הַכֹּל

אֲנִי רוֹצָה

שֶׁהַכֹּל

יִהְיֶה בְּסֵדֶר

 

וַאֲנִי עוֹנָה

בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם

תַּרְגִּישׁוּ

בְּסֵדֶר

 

(אֲבָל כְּלוּם,

כְּלוּם לֹא

בְּסֵדֶר)

 

 

כמעט מספיק

 

יַלְדָּה שֶׁל עַצְמִי הָיִיתִי:

אִמָּא בַּעֲבוֹדָה, אַבָּא בְּחוּ"ל,

מִסְתּוֹבֶבֶת שָׁעוֹת

בָּרְחוֹבוֹת.

 

אַחֲרֵי שֶׁסִּיַּמְתִּי שִׁעוּרִים,

אַחֲרֵי שֶׁלָּמַדְתִּי לַמִּבְחָנִים,

פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ:

מַכַּבִּי הַצָּעִיר.

יַלְדָּה שֶׁל עַצְמִי.

 

וְנָתַתִּי לְעַצְמִי צִיּוּנִים.

אַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי

מַסְפִּיק טוֹבָה.

גַּם הַיּוֹם

אֲנִי לֹא.

 

(גַּם הַשִּׁיר הַזֶּה

לֹא מַשֶּׁהוּ

מִי-יוֹדֵעַ-מָה)

 

 

ועלֵי הפיקוס ריקדו

 

כָּל הַלַּיְלָה חָשַׁבְתִּי מָוֶת,

מָוֶת – מָוֶת מָוֶת מָוֶת,

וְהָיָה לִי עָצוּב

לַחְשֹׁב כָּל הַלַּיְלָה

מָוֶת.

 

וְהֶחֱלַטְתִּי עַד מָתַי

אֲנִי מוּכָנָה

בַּמַּצָּב שֶׁאֲנִי כָּכָה,

תְּלוּיָה בְּכֻלָּם –

נֵטֶל נֵטֶל נֵטֶל.

 

כָּל הַלַּיְלָה בָּכִיתִי שֶׁאֲנִי

מֵתָה בְּתוֹכִי,

שֶׁאֶצְטָרֵךְ לְסַפֵּר לַמִּשְׁפָּחָה,

לַחֲבֵרִים, לְעַצְמִי,

שֶׁאֲנִי רוֹצָה לְהִשָּׁמֵט כִּי

נִמְאַס לִי לְהִלָּחֵם כִּי

אֲנִי שְׁפַנָּה כִּי

אֲנִי לוּזֵרִית כִּי

וִתַּרְתִּי כִּי

דַּי –

 

בַּבֹּקֶר יָרַדְתִּי

עִם הַהֲלִיכוֹן לָרְחוֹב,

וְהָרוּחַ עָשְׂתָה לִי

נָעִים,

וַעֲלֵי הַפִיקוּס רִקְּדוּ

מִצַּד לְצַד,

וְהַשֶּׁמֶשׁ גִּפְּפָה

וְהַחַיִּים הִזְכִּירוּ לִי

שֶׁהֵם חַיִּים,

וְשֶׁאֲנִי

עֲדַיִן לֹא,

עֲדַיִן לֹא,

לַמְרוֹת.

 

 

בַּתמונה לא רואים

 

בִּתְמוּנַת הָאֵרוּעַ לֹא רוֹאִים שֶׁרַק שָׁעָה

לִפְנֵי הַצִּלּוּם נָפַלְתְּ עַל הָרִצְפָּה דָּפַקְתְּ אֶת הַבִּרְכַּיִם

זָחַלְתְּ וְהִתְגַּלְגַּלְתְּ בַּחֶדֶר כְּשֶׁנִּסִּית,

נִסִּית לָקוּם, וְצָעַקְתְּ,

אֲפִלּוּ שֶׁיָּדַעַתְּ שֶׁאַף אֶחָד לֹא בַּבַּיִת לַעֲזֹר,

שֶׁאַף אֶחָד לֹא יַעֲזֹר, וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ

זֶה אוּלַי רַק הַשְּׁכֵנִים,

שֶׁבָּטוּחַ כְּבָר חוֹשְׁבִים

שֶׁאַתְּ מְשֻׁגַּעַת:

 

הַצִּילוּ! תַּעַזְרוּ לִי!

אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לָקוּם!

תֵּרָגְעִי נֹגַהּ, תֵּרָגְעִי.

לְאַט לְאַט

אוּלַי תַּצְלִיחִי,

תֵּרָגְעִי.

 

וְהַלֵּב דָּפַק מָאתַיִם. וְסִדַּרְתְּ

אֶת הַבְּגָדִים, כִּי בַּסּוֹף הִצְלַחְתְּ

וְרוֹנִּי בָּא, לָקַח אוֹתָךְ

לַמְּסִבָּה, וְחִיַּכְתְּ אֶל כֻּלָּם

וְחִבַּקְתְּ אוֹתָהּ חָזָק

וְהִסְתַּרְתְּ חָזָק

אֶת הַפַּחַד שֶׁלָּךְ

מִלִּהְיוֹת,

וַהֲכִי מַזָּל

שֶׁבַּתְּמוּנָה לֹא רוֹאִים.

 

 

געגועיי לְמלמלה

 

  • כִּסֵּא עִם מִשְׁעֶנֶת לָאַמְבָּט
  • יָדִיּוֹת אֲחִיזָה (מִנִּירוֹסְטָה)
  • סַפְסַל רַחְצָה (אַרְבָּעָה שְׁלַבִּים)
  • שָׁטִיחַ נֶגֶד הַחְלָקָה

 

אוּלַי גַּם:

  • הַגְבָּהָה רַכָּה לָאַסְלָה

 

וְלֹא לִשְׁכֹּחַ:

  • מוּצְרֵי סְפִיגָה

 

וַאֲנִי כָּל כָּךְ מִתְגַּעְגַּעַת:

  • לִבְחֹר לִי סְתָם חֻלְצָה יָפָה
  • אוֹ אֵיזוֹ חֲצָאִית מַטְרִיפָה
  • אוֹ שִׂמְלַת מַלְמָלָה

 

 

נגה אולמרט היא משוררת ישראלית ילידת גואטמלה. אחות מוסמכת לפסיכאטריה, עבדה כעיתונאית ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". היא בעלת תואר ראשון במזרחנות, היסטוריה וספרות עברית, וכן תואר שני בסיעוד קליני. נשואה לרוני ואם ללונה וסול. ספר שיריה הראשון "צ'פּינה" (מיטב ארגמן) ראה אור בשנת 2022. "בתמונה לא רואים" הוא ספרה השני.

 

בתמונה לא רואים, נגה אולמרט, עורך הסדרה והספר: יחזקאל רחמים, עוזרת לעורך: ורד מנדלסון, ניקוד והגהה: עמרי שרת, עיצוב העטיפה ועימוד: ג'סיקה מלו. הציור על העטיפה, פרט מתוך: "חיי לילה עליזים", משה משען, 1976, דבר בעולם – עמדה, 2024, 106 עמודים, 64 שקלים. ניתן להשיג את הספר בחנויות הספרים וברשתות הספרים וכן דרך ההוצאה וישירות באמצעות המשוררת.

 

 

מייל:

yagil.ran@gmail.com

 

 

עטיפת הספר בהוצאת עמדה, סדרה: דבר בעולם

 

6 תגובות

  1. Barbi David
    יופי של שירים
    תודה לרן יגיל שהביא
    שאפו לך יחזקאל רחמים

  2. פנינה אליאני שורוק

    "בתמונה לא רואים"-שירים הנוגעים בלשד החיים , המורדות והכאבים. מתוך היאוש בוקעת התקווה. התשוקה ללבוש שמלת מלמלה, או חצאית מדליקה, במיוחד כשאת במוסד היא הכוח הנובע מן הרוח המרחפת, למרות הכל. להמשיך לחיות ולהתרומם מעלה והלאה – זוהי החיוניות ויצר החיים. כי בתמונה לא רואים. שירים רגישים ומטלטלים.

  3. אביחי קמחי

    שירים משמעותיים, נוכחים. נוגעים, דוקרים
    אחת הכריכות היפות והענוגות שראיתי.
    ברכה והצלחה לנוגה

  4. אפרת לוצאטו

    "בתמונה לא רואים" הוא ספר של משוררת מוכשרת, אמיצה, תאבת חיים שלא מפחדת להסתכל להם בלבן של העיניים. קראתי את הספר שהוליך אותי במסע של נגה, מסע אישי פנימי, מסע משפחתי וגם מסע בעולם. קראתי את הספר 3 פעמים מקצה לקצה ובכל פעם כשהגעתי ל"שוויץ" לא עמדתי בעוצמת הרגש ובכיתי איתה ואותה. זכיתי לפגוש את נגה ולדבר איתה על כתיבה בכלל ועל הספר הזה בפרט. אישה מרגשת, מסקרנת, מתמודדת עם מצב כל כך מורכב ועדיין- כל כך הרבה חיות יש בה ובשיריה. ממליצה בחום להכיר ולרכוש את הספר.

  5. תשוקה לחיים מציפה אותך מייאוש ומכאב ללא נשוא. כאב הוא שקוף ושקיפותו גם היא נלחמת בעדך. בתמונה לא רואים

    מזדהה עם האומץ לצאת לרחוב עם הליכון ולהודות לרוח ולשמש המשיבים בך רוח חיים.

    בשיריך להבדיל מהתמונה את שוטחת סבלך והם משקפים את הדווי והחולי בכנות ובעוצמה אמיצה, כה גלויים וכנים הם.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל