רן יגיל סופר ועורך
עד לאן הדמיון יגיע כדי לתור אחר האושר
על ספרה של רחל מדר "כפר קץ הייסורים"
רן יגיל
לאחרונה צָפו ספרים בעלי נטייה אפוקליפטית המשלבים בין פרוזה לשירה ונעים בין הסוגות מתוך רצון לחופש כתיבה. כזה היה ספרו של שמעון אדף "משא ניסן" (פרדס) וכזה הוא גם ספרה המקורי של המשוררת והסופרת רחל מדר (1954), "כפר קץ הייסורים" (עמדה). גילוי נאות: הספר יצא בהוצאתי, אך כשראיתי לצערי שעבר תחת רדאר הביקורת בשל כל מיני סיבות סנובּיסטיות והתעלמות אדישה, החלטתי להרים את הכפפה ולכתוב עליו. מי שהבחין במקוריותו של הספר הוא פרופ' אורציון ברתנא בכתב העת שלו "נכון" העוסק בדיוק באוטופיה ובדיסטופיה, ופרסם קטעים מתוכו. אך טבעי הדבר.
רחל מדר היא משוררת איכותית. ספר שיריה הראשון "שירת האדמה" ראה אור בהוצאת שופרא אצל המשורר אילן שיינפלד. עד כה פרסמה שלושה ספרי שירה וספר פרוזה מעניין מאוד שיסודו ביוגרפי, תחת הכותרת "רומן קווקזי" (הורדוס – הוצאה לאור חברתית). בספר החדש שלה "כפר קץ הייסורים" חברה לעורכת המעניינת מוריה דיין קודיש והשתיים בראו עבורנו עולם אלטרנטיבי אפוקליפטי פמיניסטי ייחודי ולוחמני אמאזוני, שבדומה לספרו של אדף צחיחוּת מדברית ומגֵפה אופפות אותו, אלא שבספרה של מדר אין איזו ארס-פואטיות אינטרנית ומעיקה בדמות דיון עקר על שירה, ולכן הוא קרוב יותר ללבי.
הנה לוז העלילה: אסון גדול פוקד את האנושות. בעקבותיו, הסדר הישן של העולם מתמוטט, ומרבית הערים הגדולות ננטשות. בני האדם גוועים מרעב וממחלות, אחרים שהצליחו לשרוד נותרים בקהילות מפוזרות. בקהילת היהודים בירושלים נולדת תינוקת בעלת שיער צהבהב-עכבּרי ועיני אזמרגד בשם חימֶנה. בהגיעה לגיל ארבע-עשרה בורחת חימֶנה המדבּרה וחוֹוה חזיונות פלאיים, מהם עולה כי היא מיועדת לתפקיד רב-משמעות. עליה לבקר את קהילות האדם הנידחות, לכתוב את סיפורן ולתת שם וצורה לאנושות בעידן פוסט-אפוקליפטי.
מלֻווָה ב"ספר המושבות" – ספר המתאר את המתיישבים החלוצים – ובחתול בר שמלווה אותה במסעותיה, היא יוצאת לתור את שרידיו של העולם הישן. בדרכה היא נפגשת, בין השאר, בסוחרת הוויבּרטורים העורגת לרובוט שלה; בקהילת נשים נסתרת המנסה לצייר את מכלול האהבה; במעבדה היונקת פרודות של תודעות מן המוחות המחוברים אליה; במושבה אשר גיבוריה קבורים זקופים כעצים, ועוד. כל תחנה היא מקורית ביותר כאשר הטקסט הוא דיגלוסיבי וגולש קצבית ומצבית מפרוזה לשירה ומשירה לפרוזה. יש פה יומרה לא קטנה לפלרטט עם המונח אפּוס פנטסטי שעתיקוּת ועתידנוּת משמשות בו בערבוביה.
אפשר בהחלט לחשוב על ספרי פנטסיה וסרטים מסוג זה מעולמו של "מד מקס" האקשני והפופולארי, דרך ספרי הפנטסיה של מייקל מורקוק הקלאסי הפרוע ועד לרומן פיוטי בנוסח "הדרך" של קורמאק מקארתי המתאר מזווית גברית רגישה, אב ובן החוצים את ארצות הברית כנראה אחרי שואה גרעינית. אבל יותר מכול נראה כי מדר הושפעה דווקא מן החיים עצמם ולא מטקסטים ומן הספרות בהכרח. נראה כי מדר עקבה אחר קהילות קיצון שכאלה שלא חיות את בורגנות היומיום אלא מתכוננות למצב חירום אפוקליפטי. אלה הולידו במדר מיתולוגיה פרטית.
המטרה של הגיבורה שלה כאמור הוא לתעד את הקהילות לבל יימחו מעל דפי קורות הימים מתוך אמונה שיש ערך להיסטוריה ולזיכרון האנושי, שאפשר להפיק לקחים וללמוד מן הדברים. יש כאן ביצירה הזאת אהבה רבה למין האנושי והערכה מוצדקת לחלוטין לצד הנשי שבו. השם של הספר מעיד על מספרת המבקשת לחצות מדבּריות וימים כדי להגיע אל חלקת האושר הקטנה וקץ הייסורים.
לחימנה הגיבורה חתול ייחודי וקסום כסמל לעתיקוּת קדושה כמו במצרים הקדומה, אבל חתול מיתי זה מזכיר במעט מלווה ציורי של גיבורים בספרות הפנטסיה, את החתול המכונף "שפמות" אצל מייקל מורקוק בטרילוגיה "מגילת החרבות" על הגיבור האגדי קורום – אפשר לומר שחימנה היא גרסה נשית של קורום – וגם חתול קאנוני יותר של השטן בספרות הקרוי "בהמות" ברומן של מיכאיל בולגקוב הנודע "האמן ומרגריטה", המוכר לקוראים הישראלים גם תחת הכותרת "השטן במוסקבה". החתול הוא ידידהּ הטוב, אך גם האלטר אגו שלה.
מדר מאמצת שפה סיפורית של מספר אוראלי, המספר לנו המאזינים מעשייה ביום השוק, או סיפור ילדים מחד גיסא; אך בקטעי השירה מופיעה שפה מליצית שעתיקותה מזכירה שפה תנ"כית מאידך גיסא. כל זה מעיד על שליטה יפה בלשון ככלי ספרותי ומעבָר בין משלבים. יש הרבה טרמינולוגיה אפוקליפטית בדמות צירופים כמו "ספר המושבות", או "את יקרה כאבן החוכמה", "משכן לכל חי".
דמויות הנשים מתחנה לתחנה המלמדות משהו את חימנה הכותבת את קורות הימים במסעה, מקוריות ביותר. הנה כמה דוגמאות: "ביתה של ולארי, מעוז לאישה אחת, / בית שייכּון על מכונו ובו אישה, וגבר-מכונָה… כהונת זכרי-הוויברטור / רב-מספרם", או "חימנה וחתולה, / לו עינֵי קטיפה, / רָאֹה ראתה שם / בית בדולח בהר, שם גרה הֵרמינה / ושם לו נתנה 'אַרְנֵי'. // כך חימנה כתבה / את אשר ראתה: // 'ביתה של הֵרמין / שקוף על צוק נחל. / רהיטיה שקופים, / יצירות אמנות / מתגשמות מול עיניה, / קמות לאיטן'".
או "מרגוט, אִמם של מלאכים / מרגוט של חיים ומתים, / מִתָּמיד היא יודעת סוד מעברים, / שומרת על מקור כְּחול שמיים קדוש." אולי יש כאן הדהוד לשירֵי מרגוט הפסיכדליים אוונגרדיים אסוציאטיביים וסוריאליסטיים בשחור-לבן של המשוררת דליה הרץ בספרה הראשון בשנות השישים, צנומון שירים של מעט המחזיק את המרובֶּה הנושא את השם "מרגוט". או "טיכָה היפה מתעוררת בחדרהּ, / את ליל אמש תזכור. עת נודע דבר היותה מובחֶרֶת העיר, / את טָארוס האציל עזבה. / הוא, אהובה הרקדן, שבין זרועותיו נמסה." או ג'וזפין מעִיר הבּעֵרה: "תלתלי האש על מצחהּ. / מרווחת וילון אחר וילון, / ליל מנוחה". על הדרך בין כל מסע הנשים חימנה גם הופכת לאֵם, אך דבר זה אינו מתיק אותה מן הייעוד האלוהי שלה שהוא מסעה הנצחי לתיעוד העולם הנפרש לפניה.
כיוון שחימנה נתקלת בדברים שאינה מכירה ואין להם שֵׁם מבחינתה כמו אדם הנוחת על כוכב אחר ופגש חייזרים, או כמו האדם הראשון, במקרה הזה האישה הראשונה, המבקשת לצמחים ולחיות לתופעות שמות כדי שיקבלו צורה ותיחום, היא בעצם גיבורה ראשונית ופְּרֶפורמטיבית. רוצה לומר, במילותיה כמו אֵל היא בוראת עולם. פועל פְּרֶפורמטיבי הוא פועל מופעִי שעצם האמירה שלו היא כבר העשייה שלו. אם אני אומר: אני נשבע, כבר עשיתי את פעולת השבועה. כך חימנה של מדר בוראת בעבורנו את עולמה במסעה באמצעות נתינת שמות לדברים במילים תחת הצירוף "ושם לו נתנה…".
כזהו הסיפור האישי והמרתק של חימנה וכעת מובן הדבר מדוע הוא המתחיל בשורות "בימים אלו, במקומות שונים, / קהילות חדשות נוצרות. / עליהן נכתבים שירים, / על שורדים ונועזים, / על עלובים ועולבים. / אין בשירים כדי לפאר / או להוקיע, אין לשפוט." ומסתיים בשורות הפרוזה הפרוזאיות: "היא תכתוב את תקוות בני אנוש, כפי שחזתה במושבות הרחוקות ההן" וכולי תקווה שאנחנו גם נקרא כדי לדעת עד לאן הדמיון יגיע כדי לתור אחר האושר.
כפר קץ הייסורים, רחל מדר, עורכת: מוריה דיין קודיש, ציור על הכריכה: פול נאש, ניקוד וגרפיקה: ציפי הראל, עמדה, 71 עמ', 68 שקלים
הביקורת פורסמה בכתב העת "נכון" בעריכת פרופ' אורציון ברתנא, גיליון מס' 12, "נכון" הוא כתב עת לאוטופיה ולדיסטופיה בספרות ועוסק בשאלות של עתידנות.
עטיפת כתב העת