פעם בלעתי ציפור, אורנה וייס, שירים מתוך ספר חדש בהוצאת עמדה בלוויית דברים של עורך הספר, המשורר יקיר בן-משה

 

להגיד

 

תָּמִיד כְּשֶׁיֵּשׁ לִי מַשֶּׁהוּ לְהַגִּיד

נִבְלָע בִּי יָרֵחַ

אֲנִי נֶאֱחֶזֶת בְּצֵל סְלָעָיו – וְנוֹפֶלֶת.

 

מִמַּרְתְּפַי עוֹלִים רְחָשִׁים

קִירוֹת עֲבֵשִׁים מַצְמִיחִים חֲזָזִיּוֹת,

וְרַק אֶצְלִי הַמִּלִּים

מְמָאֲנוֹת לְהֵאָמֵר.

 

אוּלַי זֶה מִפְּנֵי שֶׁתָּמִיד

מִישֶׁהוּ שָׂם יָדוֹ עַל רֹאשִׁי

וּמַבְרִיג אוֹתִי מַטָּה

 

אֵין חֲשׁוּדִים, אֵין קְלַסְתְּרוֹן

בְּמִסְדַּר הַזִּהוּי שֶׁלִּי

אֵין פָּנִים.

 

 

דברים של יקיר בן-משה, משורר ועורך הספר:

 

שירתה של אורנה וייס בספרהּ "פעם בלעתי ציפור" היא שירת אמת. מצד אחד זאת שירת ה"אין חשודים", ה"אין פנים", ומצד שני זו שירה בה "המִלים ממאנות להיאמר", הצוללת אל מרתפים "מצמיחים חזזיות" ונוגהת בירח הבלוע פנימה – שירת החוסר והיש, שירת האלם והכנות. היש מופלא מזה?

מעטים ספרי השירה שמעיזים להישיר מבט כה צלול אל הכאב והפלא שבחיים. אורנה וייס עושה זאת במלוא התנופה. היא פורטת את מערבולת כיסופיה וחרדותיה לתוך שלל נושאים, מהם היא בוראת יצירה מרהיבה, מרובת פנים ומרתקת: היא כותבת על מות האב ומות האהוב בדרך שוברת אך גם בונת לב; כותבת על ואֶל הפסיכולוגית אך גם סוללת לנו דרכה את שבילי החלום והטיפול; היא יוצאת למסעות זיכרון אל מחנות העבודה בגרמניה וחוזרת עם צלילי גיטרה שבורה; כותבת על אימה ובו בזמן את דיוקנה האינטימי ביותר; כותבת על הזמן, על בריאתו אך גם על קיצו – וכל השפע הזה נכרך יחד במארג דינמי, שוצף ומופלא, עשיר בדימויים ("לְאִמָּא מִתְרַסְּקוֹת הַמַּחְשָׁבוֹת / כְּמוֹ תַּפּוּחַ בִּמְגָרֶדֶת"), בלשון שירית עזה ("יֵשׁ לָהּ בַּכִּיסִים / אַרְנְבֵי נִימוּס") ובאסוציאציות מרהיבות – הנעות משפת המקרא ("אַבָּא, אָבִי, אַתָּה / שֶׁעַל נַהֲרוֹת בָּבֶל יָשַׁבְתָּ וּבָכִיתָ") אֶל שפת הרוק ("נִרְקֹד לֵילוֹת מֶשִׁי לָבָן / וְהֵי ג'וֹ – הֶנְדְּרִיקְס") ועד לשפת היומיום הפשוט והמרגש ("אַבָּא נָהָר / טְרָאח! הַקֶּרַח נִסְדַּק").

אך מעל הכול, כאמור, זאת שירת האֵלם והכנות. וכך היא כותבת בשיר "ינאי":

"וּמָה אֶעֱשֶׂה אֲנִי בִּשְׁאֵרִית הַיּוֹם? / גַּם שָׁם אֵינְךָ. / חִפַּשְׂתִּי חַיִּים מִתַּחַת לָעוֹר. / הַמָּוֶת עוֹרֵב, / עֲטַלֵּפִים תְּלוּיִים הָפוּךְ, / צַוַּאר הַגִּיטָרָה תָּפוּס".

שורות אלו ואחרות לפתו את ליבי מהרגע הראשון, קשה לדמיין קורא שייוותר אדיש אליהן. אורנה וייס נוסקת בספר זה פנימה והחוצה, מלמדת אותנו שגם כאשר המילים ממאנות להיאמר – הן אומרות שירת אמת.

 

 

עוד שלושה שירים יפים של אורנה וייס מתוך: "פעם בלעתי ציפור":

 

 

אנליזה בישיבה

                  

מָה מַפְחִיד כָּל כָּךְ בְּלִשְׁכַּב עַל הַסַּפָּה? שׁוֹאֶלֶת אַנָּה.

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת, שֶׁאֶהְיֶה לְגַמְרֵי לְבַד,

שֶׁאֶשְׁמַע אֶת קוֹלִי בּוֹקֵעַ

וְאֶבָּהֵל שֶׁתֵּרָדְמִי.

אֵיךְ אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם כְּשֶׁשּׁוֹכְבִים עַל הַגַּב?

שָׂמִים רַגְלַיִם עַל הַסַּפָּה? עִם הַנַּעֲלַיִם?

הַקֶּשֶׁת בַּגַּב לֹא תִּכְאַב?

 

אֲנִי מוֹרִידָה מֵהַכָּתֵף אֵת הַתִּיק הַשָּׁחֹר,

נִשְׁעֶנֶת עַל מִשְׁעֶנֶת הַכֻּרְסָה הַיְּרֻקָּה,

נוֹשֶׁמֶת.

אַנָּה אוֹמֶרֶת שֶׁבִּשְׁבִילִי לִהְיוֹת תְּלוּיָה זוֹ דֶּרֶךְ חַיִּים,

תִּרְאִי אֵילוּ כְּבָלִים אַתְּ שָׂמָה עַל עַצְמֵךְ.

 

אֲנִי סִירָה עַל חוֹל,

כַּבְלֵי בַּרְזֶל שְׂבֵעֵי חֲלוּדָה

קוֹשְׁרִים אוֹתִי אֶל מָה שֶׁהָיָה פַּעַם מֵזַח.

אֲנַחְנוּ שׁוֹתְקוֹת.

הָעֵינַיִם שֶׁל אַנָּה כִּמְעַט נֶעֱצָמוֹת.

בַּקְּרָב יֵשׁ מְנַצְּחִים וְיֵשׁ מַפְסִידִים, אָז מָה אֲנַחְנוּ?

אַנָּה, תַּגִּידִי, אֶפְשָׁר שֶׁנִּהְיֶה צִפּוֹרִים סִיאָמִיּוֹת?

יִהְיֶה לָנוּ לֵב מְשֻׁתָּף, רֵאָה,

נָעוּף לְאָן שֶׁתַּרְצִי.

נִרְאֶה נְקִיקִים, הָרִים גְּבוֹהִים, יַעֲרוֹת גֶּשֶׁם,

גּוּר גִ'ירָפָה, נְחִילֵי דְּבוֹרִים,

קוֹפֵי לֶמוּר מְחֻבָּקִים,

נִשָּׁמֵר מִגֶּשֶׁם, מִשֶּׁמֶשׁ צוֹלֶבֶת, מִסּוּפָה.

 

פַּעַם, כְּשֶׁבָּלַעְתִּי צִפּוֹר,

הִיא נִכְלָאָה בֵּין הַגָּרוֹן לִקְנֵה הַנְּשִׁימָה,

כְּשֶׁכָּלוּ כּוֹחוֹתֶיהָ מֵעֶרְגַּת הַנְּדוּדִים

הִיא נִסְּתָה לִפְרֹשׂ כְּנָפַיִם.

הִתְגָּרַדְנוּ בַּגָּרוֹן וּבְכָל הַגּוּף,

הִשְׁתַּעַלְנוּ

וְלֹא הִצְלַחְתִּי אֲפִלּוּ לִירֹק.

הָאֲוִיר הָיָה קָשֶׁה,

זֶה בֶּאֱמֶת לֹא יָפֶה לִבְלֹעַ צִפּוֹרִים,

אֲנִי נִשְׁבַּעַת שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי אֶת זֶה בְּכַוָּנָה.

 

 

*

 

מִצְּלִיפוֹת הַשּׁוֹט שֶׁצָּלְפוּ בְּאָבִי

דּוֹהֲרִים סוּסַי,

מַבָּטָם שְׁקִיעוֹת מֻחְמָצוֹת,

רִיר מְחָאָתָם הַדְּמוּמָה.

 

בּוֹאוּ סוּסַי אֶל הַשֹּׁקֶת,

אַרְוֶה צִמְאוֹנְכֶם מִמַּעַיְנוֹת הַיְּשׁוּעָה,

לוּ יָבוֹא בֶּן הָעֲקֵדָה,

אֶהְיֶה לוֹ לְאִשָּׁה.

 

זֶהוּ שָׁלָב אֵדִיפָּלִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָוִית (פְּסִיכוֹאָנָלִיטִיקָאִית)

זוֹ הִזְדַּמְּנוּת שֶׁלֹּא תַּחְזֹר (קוֹל)

תִּפְּלִי מֵהַגָּמָל רִבְקָה! (הוֹרָאוֹת בַּמַּאי),

אֲכַס פָּנַי בְּצִנְעָה

אַרְוֶה סוּסֶיךָ וּגְמַלֶּיךָ

וְתָבוֹא יְשׁוּעָה.

 

אָבִיא לָכֶם חֲלֵב נֵרוֹת

שֻׁלְחַן שַׁבָּת,

מַפָּה לְבָנָה.

 

חָלְפוּ הַשָּׁנִים

אַךְ אֶת שֶׁהַטֶּבַע חָנַן וְנָתַן

בָּאתִי לִדְרֹשׁ מֵחָדָשׁ.

אֶת הַמֶּרְחָבִים

אֶת הַנָּהָר

אֶת הַקָּנִים וְהַסּוּף,

אֶת הַדֻּבְדְּבָנִים

אֶת אוֹסְמוֹ הַכֶּלֶב

אֶת הַדֶּשֶׁא

אֶת הָאַהֲבָה,

זוֹ קִינָה לְיָמִים שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ

לְעָבָר שֶׁמְּקַלֵּף הֹוֶה כְּמוֹ עוֹר צְרוּב שֶׁמֶשׁ.

נוּחַ אָבִי עַל מְקוֹמְךָ בְּשָׁלוֹם

בָּאתִי לִפְדּוֹת, אֲנִי לֹא יוֹדַעַת מָה,

אֲבָל חָזַרְתִּי.

לוּ יָכֹלְתִּי, הָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת שֶׁיַּנִּיחוּ

אֶת עַצְמוֹתַי בֵּין הַקָּנִים

לְבֵין בֵּית הַגַּג

פְּזוּר הָרְעָפִים,

בֵּיתְךָ.

 

זוֹ אֵינָהּ צַוָּאָה,

זֶהוּ שִׁיר.

תָּקְפּוֹ מִלִּים שֶׁעָפוּ,

פַּרְפַּר לְיוֹם אֶחָד.

 

 

ביערות מנשה

 

בְּיַעֲרוֹת מְנַשֶּׁה שְׁלוּבֵי יָדַיִם, נִמְלְאוּ רַגְלֵינוּ מַחֲטֵי אֳרָנִים,

מִסַּנְדָּלֵינוּ פָּקְעוּ צְלִילֵי אֵיקָלִיפְּטוּס יָבֵשׁ.

יָדְךָ עַל עָרְפִּי, יַעֲרוֹת דְּבַשׁ בְּגוּפִי.

פֹּה הָיְתָה הַנְּשִׁיקָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִּי, אָמַרְתָּ,

אֲנָפוֹת לְבָנוֹת נָסְקוּ מֵעָלֵינוּ.

נִזְכַּרְתִּי הֵיכָן הָיְתָה הַנְּשִׁיקָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִּי,

רֵיחַ חַד חָרִיף.

"טוֹב לָךְ פֹּה אִתִּי?" שָׁאַלְתָּ

"אוֹהֶבֶת אוֹהֶבֶת אוֹהֶבֶת", עָנִיתִי.

לְשׁוֹן הַפָּר חָרְצָה לְשׁוֹנוֹת סְגַלְגַּלּוֹת.

בּוֹאִי, נָרוּץ! מָשַׁכְתָּ בְּיָדִי וְרַצְנוּ עַד לְמַאֲגַר הַמַּיִם.

קֹדֶם קָטַפְנוּ תְּאֵנִים, חֲלֵב בְּשַׂר הֶעָלִים נִגֵּר עַל יָדֵינוּ,

"זֶהוּ, דְּבוּקִים לָנֶצַח" אָמַרְתָּ וְכַפּוֹת יָדֵינוּ תְּאֵנִים.

"לְעוֹלָם אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּהְיִי שֶׁלִּי," אָמַרְתָּ וְחִיּוּךְ פָּרַץ מִנְּעוּרֶיךָ.

חִבַּקְתִּי אוֹתְךָ וְעַל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי, נָשַׁקְתִּי לְצַוָּארְךָ.

"אַתְּ יוֹדַעַת אֵיךְ קוֹרְאִים לְמַאֲגַר הַמַּיִם הַזֶּה?"

אָמַרְתִּי שֶׁאֲנִי מַכִּירָה רַק אֶת הָאֲגַם הֵגּוֹוֵעַ שֶׁל פֶּטֶר מֵירוֹם.

"מָה, הַחוּלָה?" הִשְׁתּוֹמַמְתָּ. פָּרוֹת לִחֲכוּ עֵשֶׂב יָרֹק.

 

"תִּזְרְקִי שֵׁם לַמַּאֲגָר", חִיַּכְתָּ וְעֵינֶיךָ מְאוֹרוֹת

"מַאֲגַר עֵין הַשּׁוֹפֵט?" שָׁאַלְתִּי

"יוֹתֵר אֶקְזוֹטִי", הִקְשֵׁיתָ

"אֵין לִי מֻשָּׂג", מוֹלַלְתִּי עָלֶה קִדָּה שְׂעִירָה.

"פִּישְחִר הוּא שְׁמוֹ שֶׁל הַמַּאֲגָר,

כֻּלּוֹ פִּישׁ וְחָר שֶׁל אַנְשֵׁי הַקִּבּוּץ".

"אִיכְס, אָז בֹּא נִבְרַח", מָשַׁכְתִּי בְּיָדְךָ.

 

רַצְנוּ, נִמְלַטְנוּ עַד לָרֶפֶת שֶׁבְּרֹאשׁ הַגִּבְעָה.

"תַּעַצְמִי עֵינַיִם, אֲנִי מוֹבִיל. וְעַכְשָׁו, תִּפְקְחִי".

אֶת יָדִי יָנַק עֵגֶל בֶּן יוֹמוֹ, שֶׁבְּקֹשִׁי עָמַד עַל רַגְלָיו.

"גַּם לָנוּ יִהְיוּ תִּינוֹקוֹת", אָמַרְתָּ, "אַתְּ יוֹדַעַת, נָכוֹן?"

וְצָדַקְתָּ, וְנוֹלְדוּ לָנוּ שְׁנֵי בָּנִים,

אַךְ לֹא יָדַעְנוּ שֶׁתָּמוּת

רַק כִּי נִגַּנְתָּ

בַּמָּקוֹם הַלֹּא נָכוֹן.

 

 

 

"פעם בלעתי ציפור", אורנה וייס, עורך: יקיר בן-משה, העבודה על גבי העטיפה: שרה כץ, 'עורב', שמן על גבס, צילום העטיפה: עומר וייס, ניקוד: יאיר בן-חור ויצחק רפפורט, עימוד ועיצוב העטיפה: יגאל ארקין, רפידוגרף בע"מ, עמדה, 84 עמ', 64 שקלים. את הספר ניתן להשיג בחנויות הספרים וברשתות וכן בהוצאת עמדה וגם אצל המשוררת. להזמנה:

 

yagil.ran@gmail.com