אותות נרקמים, יונה תור, שני שירים מתוך ספר חדש בהוצאת עמדה בלוויית דברים משלי עליו

הספר "אותות נרקמים" של המשוררת יונה תור שראה כעת אור בהוצאת עמדה, עושה שימוש במקורותינו בצורה אינטימית ביותר, כך הייתי אומר. בלשון מאוד אישית ופרטית, כפי ששירה לירית טובה צריכה להיות לדידי, היא, המשוררת, תרה אחר סימנים ואותות, קטנים שבקטנים, דקים מן הדקים, שבהם תוכל לראות את רוח האלוהות ולהתחבר אליה. דומה הדבר לחיפוש האינסופי של איזה פרט מִזערי בתוך בד צפוף שהוא ההוויה, או לשדה רחב וצפוף בצמחייה שבו אתה תר פעם אחר פעם כדי לגעת ביופי הבריאה בין שמש לצל, שבו אתה מחפש את הפרח העדין של הנפש, את אותה שושנה אבודה שהמשוררת זלדה בשעתה כתבה עליה. כך כותבת יונה תור. זאת לא שירה הצהרתית, זאת לא שירה פוליטית מוחצנת, זה ההפך. זאת שירת האמונה הצרופה והגילוי. לכן אני כל כך אוהב את שיריה.

 

ספר השירה הזה מתחפש כביכול לספר יַעַץ שכזה: הכיצד אַתְּ בת חוה תעקבי אחר "אותות נרקמים". אפשר לראות זאת בשמות השערים של הספר לשירים: "חוט שוזר", "סוד בסוד", "אריח על גבי לבנה", "אשר נוצר בחלוף הזמנים", "מעבר לפיתוחי התחרה", "מסך אחר מסך", "ימים בשנה", שיש בהם מהמיסטיקה היהודית בכלל ומן המיסטיקה הפרטית שיש לכל אחת ואחד מאיתנו כבני אדם בנשמה בפרט. המשוררת תרה אחר הסדר המורכב בבריאה. כאן המקום להודות גם למשוררת אהובה רקנטי שערכה את הספר ביד אמונה ולעבודה על העטיפה שכל כך מתאימה לרוח השירים: "רקמה" של בת שבע ארד. לנקדן מלא החוכמה יצחק רפפורט שהכיר לפניי ולפנים את המקורות היהודיים וההרמזים וכמובן למשורר והסופר צדוק עלון ולמעצב יגאל ארקין שנתנו את הצורה הסופית לספר היפה הזה "אותות נרקמים".

 

הנה שיר ללא שם. שימו לב למוטיב התיבה החוזר כאן. אפשר כמובן לטעון בצדק שזאת תיבת נֹחַ הידועה מן המקורות על פי המצב בשיר, אבל אין ספק שהמשוררת גם מכוונת, אולי בעיקר מכוונת, לתיבת התהודה של הנפש אשר תחזור בשיר הסיום של הספר היפה הזה.

 

*

 

תֵּבָה שָׁטָה בְּיָם הַחֹשֶׁךְ

מַיִם עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים

מִתְנַפְּצִים אֶל דָּפְנוֹתֶיהָ

וְהִיא, מְחַשֶּׁבֶת לְהִשָּׁבֵר

 

שְׁבִיל שָׁחֹר נִפְרָץ מֵחַרְטוֹמָהּ

וְשֹׁבֶל נִמְשָׁךְ מֵאֲחוֹרֶיהָ,

נְהָמוֹת בְּתוֹכָהּ

וּבַעֲלֵי הַכְּנָפַיִם – לְלֹא שָׁמַיִם

 

אִישׁ אֶחָד

הָעוֹלָם עַל שִׁכְמוֹ

מִתְפַּלֵּל שֶׁתֵּרָאֶה הַיַּבָּשָׁה

 

בְּקֶשֶׁת נוֹצוֹתֶיהָ

יוֹנָה חַָגָה מֵעַל רֹאשׁוֹ

 

למקרא השירים התרים אחרי חיפוש האלוהות בהוויה בדק מן הדק נזכרתי בפתיחה הנהדרת של החזון איש לספרו המוכר "אמונה וביטחון", אשר כותב בדיוק על זה.

 

"מדת אמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חופשי מרעבון תאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפֶּפֶת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אֶל החידה כל מעיינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלֵם, ונפשו סחרחרה ואבלֵה וכמהָה להבין סודהּ ולדעת שורשהּ והשערים ננעלו".

 

הנה השיר הנועל את הספר הקרוי "תיבת אלול", החודש לא סתם מכונה כאן בלשון נקבה פמיניני, עדין ורגיש, הרי הוא חודש הרחמים והסליחות, ראשי תיבות המרמזים: אני לדודי ודודי לי משיר השירים. ככלל, בספר הזה כולו, מֵמד הרוך הנשי הוא דומיננטי וכובש לב. אנא ראו:

 

תיבת אלול

 

כְּשֶׁאֱלוּל נִלְחֶשֶׁת,

הִיא מִתְקַפֶּלֶת עַל הַלָּשׁוֹן כְּשַׁבְּלוּל

נִלּוֹשָׁה בַּפֶּה

מַפְצִיעָה מְהֻסֶּסֶת

מְרַחֶפֶת עִם הֶעָלִים הַכְּתֻמִּים

מִשְׁתַּעֲשַׁעַת עִם קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ אַחֲרוֹנוֹת

נִרְעֶדֶת מִטַּלְלֵי הַלַּיְלָה

 

אַךְ כְּשֶׁאֱלוּל נִצְעֶקֶת

מִפִּי יְרֵאִים אוֹהֲבִים

הִיא כְּפַעֲמוֹן מְעוֹרֵר

הֶמְיַת לֵב וּכְמִיהָה מִתְּהוֹמוֹת

 

תְּרוּעוֹת וּשְׁבָרִים מְרַחֲפִים

כְּמוֹ מְבַשְּׂרִים

הַמֶּלֶךְ בַּשָּׂדֶה

 

בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי

אֵצֵא

לְבַקְּשׁוֹ

 

 

אותות נרקמים, יונה תור, עורכת: אהובה רקנטי, על הכריכה: רקמה – בת שבע ארד, עמדה, 85 עמודים, 64 שקלים 

את הספר ניתן להשיג אצל המשוררת או לפנות למייל של הוצאת עמדה

yagil.ran@gmail.com