רן יגיל סופר ועורך
את אסף וַלדן לא זכיתי לצערי להכיר אלא דרך השירים שלו, וכאשר קראתי את ספר השירים "לב אבוד בין מילים" מצאתי בו שירים כֵּנים ביותר, אישיים וידויים יפים מאוד. בוב דילן כתב פעם כי שיר הוא איש עירום, ואכן, לדידי, שיריו של אסף חשופים, ממש כך, כאילו הוא מסתובב ללא עור בעולם, או הם בעלי עור שקוף דרכם אתה יכול לראות את רַחַשׁ הרגשות ותת-הרגשות שחש. יש כאן שירים ממש נוגעים ופוצעים. וַלדן הוא בנם של פרופ' צביה ולדן, בלשנית התפתחותית בכירה ופרופ' רפי ולדן, רופא כירורג בכיר, והוא נכדם של סוניה, שהתנדבה רבות למען חולים, ילדים בחינוך המיוחד ונכים, ושמעון פרס, שהיה ראש הממשלה ונשיא מדינת ישראל כמובן.
ולדן (2019-1984) נולד וגדל בכפר אז"ר. למד בתלמה ילין במגמת מוזיקה, ושירת ככתב בביטאון חיל האוויר. הוא התנדב בכישורית, כפר לאנשים בעלי צרכים מיוחדים, ובעמותה לילדי פליטים. סיים את לימודיו לתואר ראשון ולתעודת הוראה בספרות ובבלשנות באוניברסיטת תל אביב. למד הוראת יוגה, אהב מוסיקה וניגן בהרכבים שונים. חינך ולימד חמש שנים בגימנסיה הרצליה, ועבד בהנחיית מורים. במאמר מוסגר אומַר, שהוא היה מורה של בִּתִּי, אושרת יגיל, שאף היא כותבת שירים יפים. היה לו חלום להקים מסגרת לימודית חלופית שתשלב את שלוש אהבותיו – חינוך, מוסיקה ויוגה. אחרי מחלה ארוכה הוא שם קץ לחייו. שיריו התגלו לאחר מותו. לא הייתי כותב פרט זה אלמלא היה מופיע בדש הספר ובפתיח היפה שכתבה צביה אמו לספר תחת הכותרת "מזמור לאסף", ובעיקר, זה מה שחשוב, הדבר מופיע לא אחת בשירים. חלק מהשירים, אלה שבעלי יסוד פזמוני מובהק, הולחנו על ידי מוסיקאי ידיד, איתי זנגי, ואלה שהולחנו מסומנים לצד כותרת השיר בתָו. מקסים.
אני רוצה להעלות חיוך
אֲנִי רוֹצֶה לְהַעֲלוֹת חִיּוּךְ עַל שְׂפָתַיִךְ
אֶת הַחִיּוּךְ שֶׁלִּי, עַל הַשְּׂפָתַיִם שֶׁלָּךְ.
אֲנִי רוֹצֶה לְהַעֲלוֹת דְּמָעוֹת בְּעֵינַיִךְ.
אֶת הַדְּמָעוֹת שֶׁלִּי, בָּעֵינַיִם שֶׁלָּךְ.
אֲנִי רוֹצֶה לְמַלֵּא אֶת הַבֶּטֶן שֶׁלָּךְ
אֶת הַבֶּטֶן שֶׁלָּךְ, לְמַלֵּא
בְּיֶלֶד שֶׁלִּי.
אהבתי מאוד שירים כמו "בן אדם", "ראיתי אותה היום". זה יופי של שיר שיש בו יסוד נאיבי בריא, ראשוני וכובש. שירים נוספים שדיברו מאוד ללבי הם "החום לא סביר", "בואי תישני איתי" המֵכיל שורות מקסימות וגם הומור בסופו; או השיר "לבכות", וגם שיר כמו "מגעיל להיות עצוב בקיץ – רומנטיזציה". יש בו המון כוח של התרסה חזקה; אהוב ביותר גם השיר "אני רוצה להעלות חיוך", אשר הבאתי כאן למעלה בפסקה הקודמת, המראֶה לנו באמצעות טכניקה תִּקְבּוֹלִית של סימטריוּת שׁוּרתית, דּוּפְּלֶטִים, בתים בני שתי שורות, עד כמה בני האדם נוּגים לעולם גם כשמדובר בזוג כביכול מושלם המשלים זה את זה, וכמובן, ואולי יותר מכול, השיר הארוך על שרון כרמל הנקרא "כמה חבל", המהדהד כמובן גם את המילה חבל בשני המובנים הסמנטיים שלה חֶבֶל ארץ וחֶבֶל קשירה, שבו הדובר מדבר אל שרון, אבל בעצם לנמענים, קוראי השיר, בגובה העיניים ובלי כחל וסרק ושָׁם, כמו בשירים אחרים, לבו הנָא מושם על השולחן, כי מהדהד כאן גם החֵבֶל, במשמעות הייסורים. למרות אורכו השיר שומר על עוצמתו ואין בו כלל בְּטנים רכות ונפילות.
הנה לסיום השיר "ראיתי אותה היום", שבו הדובר מתחיל בכך שראה עצבוּת אצל ההיא האחרת ומשם הדובר מצביע על עצבוּתוֹ שלו, אך הוא לא נשאר שם אלא חותך מסקנות ארס פואטיות במובן הרחב של המילה על כתיבתו בפרט ועל כתיבה בכלל, על ההבדל בין פטפוט עד דיבור והכתיבה המחייבת. אני חושב שהשיר הזה מדגים יפה את שם הספר הייחודי הזה "לב אבוד בין מילים", אז הנה "ראיתי אותה היום":
ראיתי אותה היום
רָאִיתִי אוֹתָהּ הַיּוֹם וְנִהְיָה לִי עָצוּב.
כָּל־כָּךְ מְבֻלְבֶּלֶת וַאֲבוּדָה וּמְלֵאָה חֲרָטוֹת.
זֶה לֹא אוֹמֵר כְּלוּם.
כֻּלָּם אֲבוּדִים וּמְבֻלְבָּלִים.
רֹב הַזְּמַן.
אֲנִי כָּל־כָּךְ רוֹצֶה לִכְתֹּב.
מַשֶּׁהוּ טוֹב.
מַה זֶּה טוֹב?
אוּלַי אֲמִתִּי אוֹ מְרַגֵּשׁ.
הַכֹּל כָּל־כָּךְ טִפְּשִׁי וְאֶזוֹטֶרִי וְלֹא אוֹמֵר כְּלוּם.
אֲבָל כֻּלָּם טִפְּשִׁיִּים וְאֶזוֹטֶרִיִּים הֲרֵי, לֹא?
רֹב הַזְּמַן.
אֲנִי כְּבָר סוֹגֵר אֶת עִנְיַן הַכְּתִיבָה.
מִסְתַּבֵּר שֶׁגַּם הַלַּיְלָה אֵין לִי שׁוּם דָּבָר לְהַגִּיד,
אוֹ שֶׁאֵין לִי שׁוּם דָּבָר לִכְתֹּב.
כִּי לְהַגִּיד מִלִּים זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר זוֹל מֵאֲשֶׁר לִכְתֹּב אוֹתָן.
יֵשׁ לִי כָּל הַזְּמַן מַה לְּהַגִּיד אֲבָל שׁוּם דָּבָר מִזֶּה
לֹא שָׁוֶה מַסְפִּיק בִּשְׁבִיל לְהִכָּתֵב.
הַאֻמְנָם? הֲרֵי הַכֹּל קוֹרֶה וְהַיָּם בְּשֶׁלּוֹ.
מְעַנְיֵן אִם זֶה וְזֶה מוֹצֵא הַלַּיְלָה צֵרוּפֵי מִלִּים יְקָרִים כָּל־כָּךְ שֶׁשָּׁוֶה לִכְתֹּב אוֹתָם.
וְאִם כֵּן, אָז אֵיךְ אֲנִי לֹא מוֹצֵא אוֹתָם צֵרוּפִים בְּעַצְמִי?
אֲנִי, שֶׁאֶת כָּל הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה מְבַלֶּה בַּכַּוֶּרֶת הַזֹּאת.
אָז הַתְּשׁוּבָה הִיא לֹא.
אֵין שׁוּם צֵרוּף שֶׁל שׁוּם מִלִּים בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ הַלַּיְלָה
שֶׁשָּׁוֶה לְהַעֲלוֹתָן עַל הַכְּתָב.
וְכָל מִי שֶׁחוֹשֵׁב לְעַצְמוֹ הַלַּיְלָה שֶׁהוּא מָצָא אֶת
הַצֵּרוּף הַנָּכוֹן, הָאֲמִתִּי, הַמְרַגֵּשׁ −
אֲנִי מַכְרִיז בָּזֹאת שֶׁהוּא טוֹעֶה אוֹ מְשַׁקֵּר.
הוּא חוֹשֵׁב שֶׁהוּא מָצָא אֶת הַצֵּרוּף הַמֻּשְׁלָם
כִּי כַּנִּרְאֶה כְּמוֹ כֻּלָּם
גַּם הוּא אָבוּד וּמְבֻלְבָּל וּמָלֵא חֲרָטוֹת.
לֹא אוֹמֵר כְּלוּם,
וְהוּא בָּטוּחַ שֶׁהוּא שׁוֹנֶה מִכָּל הָאֲחֵרִים.
"לב אבוד בין מילים", שירים, אסף ולדן, פתיח: "מזמור לאסף" צביה ולדן, אחרית דבר: "מילים של פדות", פרופ' רפי וייכרט, עיצוב: אלי אורן, עמדה, 70 עמוד, 62 שקלים. את הספר ניתן להשיג בחנויות הספרים וברשתות וכן אצל צביה ורפי ולדן, או דרך המייל של ההוצאה:
yagil.ran@gmail.com
עטיפת הספר בהוצאת עמדה