מתן-חיים והאופניים, מתן-חיים והמועדונית

מתן-חיים והאופניים, מתן-חיים והמועדונית

מגיע שלב שבו כל ילד רוצה אופניים. לאושרת (7 וחצי) ולאור (כמעט 5) יש אופניים עם גלגלי עזר. רק למתן-חיים (7 וחצי, תאום של אושרת) אין אופניים. מתן הוא משותק מוחין והתחיל ללכת רק בגיל ארבע. הוא אומר רק מילים בודדות והברות ומתקשר בשפת הסימנים וכמובן מתקשה בהליכה. אז איך רוכבים ככה על אופניים? חשבתי שאולי נקנה לו תלת-אופן גדול, אבל בינתיים הרעיון לא התממש.

   יש שמחה גדולה של אבא או סבא ברגע שהוא עוזב את הסבל והילד מדווש פתאום לבד עם גלגלי העזר, והשמחה מוכפלת כאשר שני הגלגלים מורדים וסבא או אבא עוזב את הסבל והילד כמו מתגלגל אל תוך העולם הגדול באמצעות שיווי המשקל שלו בלבד. לכן לא ויתרתי על זה. שמתי את מתן על האופניים של אושרת והראיתי לו קצת איך לדווש. הוא נתן לי את החיוך שלו הממזרי של אחד שמבין הכול, אבל לא מוכן לספר לך דבר, כמו אומר, מה אתה עובד עליי? אני יודע בדיוק שאני לא יכול לרכוב על זה. ועם זאת, ראיתי במבטו שהוא מרוצה מהעניין.

   ואז לרגע סובבתי את הראש, באמת רק לשנייה חלמתי, והוא נפל והאופניים נפלו עליו. בתחילה לא חשבתי שקרה לו דבר כי האופניים אומנם כבדים, אך הם עמדו במקום והוא נפל על הדשא. מתן גם לא מתלונן על כאב. סף הרגישות שלו לכאב הוא נמוך. אבל כשהוא החל ללכת – גם ככה קשה לו – ראינו שהוא לא יכול להתקדם. הוא התיישב ואחז בכף הרגל, מראה לנו איפה כואב.

   דנה, אשתי, לקחה אותו למחרת לעשות צילום. מתברר שיש שבר בעצמות המסרק, מקום שאי אפשר לגבס. שוב ראיתי אותו בדמיוני מתחיל להסתובב בבית על ארבע ונעשה לי רע; אבל הוא, שרדן שכמותו, לא ויתר. היה נאחז בימים הראשונים בקירות הבית ומתקדם. אני לא מצטער ששמתי אותו על האופניים. מאז הוא כל הזמן מתקרב אליהם ומתרחק. נראה שזה מאתגר אותו.

   מלבד זאת, הוא רוכב נפלא על סוסים בפארק, כמעט לא צריך ללכת לידו. ומי שלא רוכב על אופניים, מקבל סיבוב מסבא גדי באוטו שלו, השברולט קאפריס קלאסיק הישנה. וזה לא דבר של מה בכך. סבא גדי לא נותן את האוטו שלו לאף אחד, לא לאבא רני ולא לאימא דנה ואפילו לא לדוד דני. הוא מאוד אוהב את האוטו שלו. אבל למתן-חיים – כן. מתן יושב על ברכיו של סבא וראשו הבלונדיני מציץ מתוך ההגה הרחב והוא מנווט כולו אושר בין עמודי החניה. חתולים – תיפסו מחסה!

מתן-חיים עומד בבוקר ומחכה להסעה לבית הספר "הצֺרי" וחיוך נסוך על פניו. הוא עולה להסעה ברצון וחוזר הביתה עם מצב רוח טוב. ובעצם למה לא? כיף ב"הצרי" שבתל ברוך. יש שמונה ילדים על שלושה מורים-מטפלים, עושים עבודות, יוצאים לטיולים, מבשלים אוכל טעים, שומעים מוזיקה ורוקדים. גם אני רוצה. במקום ללכת לעבודה יומיום, להגיה, לכתוב, לעמוד בדד ליין, לשלם משכנתה, לשלם קנסות, לסדר את הטוסטוס המקרטע – במקום כל זה אני אלך ל"הצרי" ושם יפנקו אותי כמו שצריך.

   הצרה עם מתן הייתה שעות אחר הצהריים, כאשר חזר מהמסגרת. הוא היה משועמם מאוד, רב עם אחותו התאומה אושרת ובעיקר עם אחיו הקטן אור. ילדים כמו מתן זכאים למועדונית כיפית, אלא מאי, לוקח זמן עד שהמערכת מכניסה אותם לתוך המועדונית, וכך בחלק הראשון של השנה הם בדרך כלל מסיימים את מסגרת הלימודים בשעה מוקדמת.

   התחילו צרות צרורות. אתן דוגמה: אצלנו במשפחה חולים על רובוטריקים. באמת, מה יותר מגניב ממשאית יפה? ומה יותר מדליק מרובוט משוכלל? נכון, רובוט שהופך למשאית ובחזרה לרובוט. למי שעוד לא נפל האסימון, מדובר באופּטימוס פְּריים הנצחי. את המגמה הזאת במשפחתנו מוביל אור הקטן, שיש לו אוסף רובוטריקים שמפיק הסרט ספילברג האגדי לא היה מתבייש בו. המשפחה נחלקת כמובן לרובוטריקים ושקרניקים. מתן ואני השקרניקים: אני סטאר-סְקרים, סגנו הנכלולי של המנהיג המרושע מֶגָטְרוֹן, ומתן הוא כמובן מגטרון.

   הצרה היא שמתן סובל מבעיות קואורדינציה ומפרק ומרכיב את הרובוטריקים בסדר נסתר הידוע רק לו. כך יכולה למשל ידו של מגטרון הרשע להימצא לפתע בגופו של אופטימוס פריים הטוב, וראשו של האחרון יכול להתנוסס על גופו של סטאר-סקרים הנורא. איזה מחדל! אור כמעט יוצא מדעתו. מתחילות צעקות ובכיות הדדיות.

   לטובת המערכת (משרד הרווחה ועיריית תל אביב), עליי לומר שהיא התגייסה צ'יק צ'ק לפתור את הבעיה, ובזכות ענת ודנה, העובדות הסוציאליות, ואושרה, עובדת הזכאות ברווחה, מתן הולך כעת למועדונית וחוזר מאושר, כמעט אינו משועמם ורב פחות עם שני אחיו. רגע, אז באיזו שעה יוצאת ההסעה ל"הצרי" מחר?