רציחות בבני-ברק. פרק שני

 

2.

ראובן פרידמן ישב מול סגן ראש עיריית בני-ברק, הרב מנחם קוסובסקי, בלשכתו וביניהם מפריד שולחן משרדי. על ברכיו של פרידמן היה מונח עיתון, פתוח בעמודים הפנימיים של החדשות. הוא הקריא לקוסובסקי מהכתוב:

    יומו של יעקב פוקסבּרומר, בן השלוש עשרה מבני-ברק התחיל באופן אופטימי, בבילוי בלונה פארק בתל אביב; אבל הידרדר באופן הנורא מכול, כשהוא נדרס למוות על ידי רכבת דוהרת.

    אתמול, יום שלישי, הלך פוקסבּרומר, תלמיד ישיבה בבני-ברק, אל פארק השעשועים בגני התערוכה בתל-אביב. אחרי שעות של הנאה, כשכבר רצה לחזור הביתה, גילה לחרדתו כי איבד את הכיפה שעל ראשו. אבל מפני שלא רצה להיראות ברחובות בני-ברק בלי הכיפה, חיפש אותה וניסה לחשוב על פתרון.

    "יענקל'ה היה בחור ביישן ורגיש," סיפרה אתמול בעצב אמו, "הוא פחד מהתגובות של האנשים."

   הצעידה על פסי הרכבת עלתה לו בחייו: ככל הנראה הוא לא הבחין ברכבת המתקרבת, עד שזו פגעה בו והעיפה אותו לצד המסילה. צוות מגן דוד אדום קבע את מותו של הנער. דבר התאונה התפרסם בעיר.

    "יענקל'ה היה ילד שקט ועדין מטבעו, הוא נהג לטייל לבדו לעתים קרובות, אבל תמיד היה זהיר ומעולם לא הסתכן," הוסיפה אמו.

   "הרב קוסובסקי, זה טוב לי וטוב לך." הניח פרידמן את העיתון על השולחן. "צריך לשמור על פרופיל נמוך. אסור שאף אחד יידע שאני הולך כאן על חקירת רצח."

   קוסובסקי סבב את השולחן ונעמד מול פרידמן היושב. הוא היה איש קטן, עב זקן וחזותו נחושה. "מה אגיד לך, ראובן ידידי. לפי מה שהבנתי מאחרים במשטרה, אין אפילו קצה קצהו של חוט המעיד שלפנינו רצח."

   "מה זאת אומרת, עם מי דיברת על זה?"

   "עזוב,"

   "נו, תגיד עם מי"

   "עזוב, אל תלחץ עליי."

   "עם דוֹדי הירש?" שאל פרידמן

   "עזוב," אמר קוסובסקי בשקט.

   "שוב הוא נכנס באמצע בלי לתאם איתי," סינן פרידמן לעצמו.

   "ייתכן שהייתה כאן רק תאונת רכבת. מוות טראגי, זה הכול. אבל אם אתה רוצה לנהל חקירה זה בסדר. רק בשקט. אתה הרי מכיר את הציבור הקדוש שלנו, אני לא רוצה לעורר פאניקה."

   מאוד התחשק לפרידמן לעשן והוא ניסה את מזלו. "הפסקת לעשן?"

   "אני משתדל והשם בעזרי. כלומר, לא ממש הפסקתי. אני מעשן סיגריות 'הוא קָנָה'". הוא חייך בלבביות מתוך הזקן.

   "'הוא קנה'", גיחך פרידמן, "זה תוצרת חוץ?" הוא הוציא את חפיסת הפרלמנט-לייט שלו מכיס החולצה הכחולה וניער אותה. סיגריה אחת קיפצה וקוסובסקי קטף אותה במיומנות של מעשן ותיק. פרידמן הצית לשניהם והם ישבו וקיטרו. העשן מילא את הלשכה.

   "רק רגע," קוסובסקי קפץ כנשוך נחש אל החלון הרחב ופתח אותו, "באופן רשמי אסור לנו לעשן כאן, כי זה מעין מקום ציבורי. אנחנו לא רוצים לתת דוגמה רעה, נכון?"

   "לא, ממש לא," אמר פרידמן בטון ציני. אך הוא הבין את הרמז, קם ונעמד ליד סגן ראש העיר לעשן סמוך לחלון הרחב. שניהם הביטו אל העיר.

   "זאת בני-ברק, מיין יינגעלע," אמר קוסובסקי, "תראה כמה היא צפופה. אולי העיר הכי צפופה וענייה במדינה הקטנה שלנו. כל אדם דתי מחפש לו כאן את חלקת האלוהים הקטנה שלו. איך אמר החזון איש: אין אני דר אלא במקום תורה. אתה באמת סבור שכאן יכול להסתובב רוצח?"

   "בכל מקום שבו יש בני אדם, יכול להסתובב רוצח. מספיק שניים לטנגו. מה עם קין והבל?"

   "כן, אתה צודק. בכל זאת, נשמע לא הגיוני שאיזה רוצח מסתובב בבני-ברק."

   "יכול להיות, אבל זאת לא סתם התחושה שלי. הילד הזה לא נפגע משום רכבת. כנראה דרס אותו איזה רכב יותר קטן. אולי תומקאר."

   "תום מה?"

   "לא חשוב. עזוב את זה."

   הם עישנו בשקט.

   "את החזון איש כבודו מכיר?" קטע קוסובסקי את הדממה האינטימית שנוצרה ביניהם.

   "שמעתי עליו משהו. זה לא זה שרב עם בן-גוריון?"

   "בדיוק. הוא כתב ספר קטן מדהים שנקרא 'אמונה וביטחון'. אני רוצה לתת לך אותו במתנה. אני שליח מצווה של הספר הזה."

   הוא כיבה את הסיגריה על אדן החלון באופן שובבי כמו נער והשליך את הבדל החוצה, "אל תספר לאף אחד," הוא אמר וקרץ מבעד למשקפיו. שוב ניגש אל מאחורי השולחן שנראה ענקי כל כך בשל קטנותו של זה שישב מאחוריו בדרך כלל, גרר מגירה ושלף ממנה ספר קטן כחול.

   פרידמן סיים את הסיגריה שלו בניחותא וכמו הרב לפניו, השליך את הבדל אל מרחבי העיר הצפופה ביותר בישראל.

   "תראה לי את הספר," הוא אמר. קוסובסקי הושיט לו אותו ובדרך התחרט וקירב את הספר אל חזהו. "זה ספר קרוב ללבי," אמר, "מלבד זאת הוא קדוש, אז נְהַג בו בכבוד."

   פרידמן הנהן. הוא היה רגיל למלא פקודות. הוא קיבל את הספר, פתח אותו בעמוד הראשון, עיין, ובאה בו אותה תשוקה שהכיר כל כך טוב למילים. זאת התשוקה שגורמת לו לבהות ולחלום בהקיץ ולחבר שירים. זאת התשוקה שכל כך היה בוש בה.

   "אולי תתפלא, אבל אני מאוד אוהב לקרוא."

   "טוב, אז אני נותן לך את הספר הזה. הוא מחולק לשני שערים: 'אמונה' ו'ביטחון', תיהנה ותלמד".

   פרידמן הביט בשעון ואמר: "הרב קוסובסקי, את עניין האמונה אני משאיר לך, את הביטחון תשאיר בבקשה לי. אני חייב לזוז."

 

הוא יצא מבניין העירייה. עלה על האופנוע הכבד שלו, התניע ונסע. הוא קבע בשעה שלוש עם דוֹדי בשווארמה "שמש" לאכול צהריים. אני חייב לדבר איתו, חשב, נוסע ברחובות בני-ברק, חייב להגיד לו שלא יסתור אותי. זה לא נראה טוב שני שוטרים צמודים מדברים בשני קולות. כלפי הרשויות זה ממש אסון. אסור לי להתעצבן בכלל. אני צריך לדבר איתו רגוע.

   הוא חלם וכמעט דרס משפחה ענקית שחצתה את הכביש עם שלוש עגלות. "הלו, זהירות!" צעק אחריו מישהו והשתתק. הוא הציץ במראה וראה שהצועק לבוש השחורים נותר בפתח חנותו מבוהל.

   כנראה הבחין שהוא צועק על שוטר, חשב פרידמן. זה מדהים וגם מקומֵם שהאזרחים בישראל מפחדים כל כך כשהם רואים שוטר, לא רק בבני-ברק, בכל מקום. על הכביש, פתאום כל הרכבים מתחילים לנסוע לאט, מתרחקים ממך כמו ממצורע. מתאמצים לא ליצור קשר עין. כולם צריכים את החוק, אבל אף אחד לא רוצה להיות במחיצתו.

   איזו עיר מוזרה זאת בני-ברק. בלב העולם החילוני תקועה לה עיר צפופה עם כל מיני חנויות של תשמישי קדושה, בגדים וכובעים שאפשר להשיג רק כאן, חצרות חסידים, ישיבות, המון בתי כנסת. הוא נזכר בבדיחה שיעקב גינגולד מהמז"פ סיפר לו פעם. שאם יגיע יהודי לירח יצטרכו להקים שם מייד שני בתי כנסת. אחד שהוא הולך אליו ואחד שלא.

   ככה זה היהודים. יש כמה מיליונים מהם בכל העולם ויש להם מאות מילוני דעות והשקפות ומחשבות, וכל אחד יודע בדיוק מה טוב בשביל השני ומבלבל לָאַחֵר את המוח. חנויות לטליתות ובעלי מקצוע שכבר נעלמו מן העולם כמו סנדלרים וחייטים בכוכים ואפילו משחיז סכינים ופורטי שטרות וכל מיני עסקים כאלה באוויר שאמורים לעזור לזולת, גמ"חים, ומכולות של פעם שסגורות ביום שלישי אחרי הצהריים, פעמיים כי טוב.

   עולם שלם עם חוקים משלו שרוחש וחי כאן כמו כוורת דבורים וקצת מסעדות כשרות וסוּפֶּרִים ענקיים כמו תחנות רכבת שבהם אפשר לקנות הכול בפחות מחצי המחיר מתל אביב, רמת גן וגבעתיים. וקונים כמויות עצומות של משקאות וממתקים של "מגדים", שמיוצרים במיוחד בשביל חרדים עם הֶכְשֵׁר של הבד"ץ.

   מפה לשם הוא הגיע לרחוב רשב"ם. סמוך לבית הכנסת לדרמן. הוא רכב לאט ונזכר איך כאשר הילד שלו היה חולה והוא כבר לא ידע למי לפנות ומה לעשות, הוא בא עד לכאן כדי לבקש עזרה. זה היה בבוקר לפני הנץ החמה. הוא חיכה ורצה לדבר עם רב גדול שנחשב בבני-ברק לאיש קדוש. סיפרו לו שבמלחמת המפרץ הראשונה הוא היה יושב במרפסת מתוך אמונה וביטחון שדבר לא יקרה וטיל לא ייפול בתוך בני-ברק ויהרוג את יושביה. ואכן הישיבה של הרב במרפסת השְׁרתה המון אמונה וגם ביטחון על הבני-ברקים.

   אבל באותו יום הוא לא הצליח להגיע אל הרב. הוא בא עם התפילין והסידור לתפילת שחרית – לקח לו המון זמן למצוא את התפילין של הבר מצווה שהיו קבורות עמוק בתוך הארון כל השנים – במהלך התפילה הוא חש לא שייך והיה משהו כל כך עצוב בקבצנים שעברו בין שורות המתפללים כשהם מבקשים כמה אגורות, עד שהלב שלו נכמר והוא שלף שלושה שקלים ונתן אותם לאחד מהם, זָקֵן עִם תְּבַלּוּל.

   זה היה סמוך לחורף וכבר היה קר בשעה כל כך מוקדמת. הוא חיכה לסיום התפילה שערכה כשעה. משזו הסתיימה, יצא הרב ומקלו בידו וכל בית הכנסת אחריו. מישהו גברתני דחף את פרידמן בכוח והוא נפל על הקיר. אחר כך התברר לו, שבעצם שומרים על הרב כמה אברכים כי לא מזמן צבאו עליו אנשים והפילו אותו ארצה.

   בכל אופן, הרב חלף על פניו עם המקל ועלה במדרגות לדירתו. פרידמן סבר כי זיהה את המרפסת הקטנה שישב עליה הרב ולמד תורה בלילה כאשר סדאם חוסיין ירה טילים. תור עצום של אברכים השתרך על גרם המדרגות בדרך לדלתו של הרב, ופרידמן עמד בסופו.

   ריח חזק של שתן חתולים מילא את החצר בה עמד ובפינותיה הוא הבחין במעין כדורים לבנים שנראו לו כרעל עכברים. הוא עמד שם בקור כמו קבצן וחיכה לדבר עם הרב. אבל רבע שעה חלפה וכלום לא קרה. עשרים דקות נקפו, והוא התקדם בדיוק שלוש מדרגות. ככה, חשב, רק בסוף היום אגיע לדלת של הרב. חלפה שעה והוא עמד על המדרגה החמישית או השישית. הוא כבר איבד את הספירה והיו להערכתו למעלה משלושים.

   פתאום הופיע ואן גדול למטה בחצר וכל האברכים שגדשו את התור שעטו במדרגות וכמעט דרסו אותו. משהו צעק: הרב נוסע, הרב נוסע! התור התפרק, המדרגות היו עתה ריקות מאדם, הרכב הכבד והרב עם המקל בתוכו כבר הפליגו מכאן. פרידמן התעטף היטב והלך מאוכזב לכיוון האופנוע כשהוא חושב כל הזמן על הבן שלו החולה עם החום המאושפז באיכילוב. אבל כשהניח את הקסדה על הראש והתניע בלחיצת כפתור את האופנוע, הוא לא חש שום כעס ושום החמצה וזה הפתיע אותו. בפעם הראשונה ידע, שבעצם, אלוהים נמצא בכל מקום, ועליו לפנות אליו, ורק אליו.

   מרחוק כבר ראה את דודי יושב על הבר וטוחן שווארמה ב"שמש". בתוך כל ההמולה הזאת של תביא לי מנה וחצי מנה עם הכול, ישב דודי הירש עם המחברת הקטנה שלו וכתב. אף אחד לא רוצה להיות רק שוטר, חשב פרידמן. תמיד רוצים עוד משהו. ודודי לא רק רצה אלא גם הגשים. הוא היה מומחה לאקדחים וחתם חוזה עם הוצאה גדולה על מדריך לירי שיכלול קצת היסטוריה והרבה הסברים על הכלים הקטלניים הללו.

   מאז שנחתם החוזה הוא מנהל את הרישומים האלה שלו במחברת השחורה והקשיחה ואף משרטט איורים של אקדחים בתנוחות שונות, חלקי אקדחים וזוויות ירייה. כולו בתוך הפרויקט. יש לו שכל, לדודי, חשב, כשטפח לו על הכתף ואמר, "מה המצב, דודון?" הרבה פעמים חשב אם לספר לו שהוא כותב שירה. הרהר בזה ולבסוף התחרט. הוא ידע, אפילו הוא לא יקבל זאת בעין יפה.

   "תן לי מנה עם הכול," אמר למוכר עם הסינר הלבן.

   "אחד עם הכול," נשמע קולו הצרוד של המוכר.

   "אז הלכת ודיברת עם קוסובסקי מאחורי הגב שלי," אמר פרידמן, "לא יפה."

   "רוביק, לא היה שם רצח."

   "זה עוד נראה," המוכר הצרוד עם השפם הושיט לו את המנה, "את זה עוד נראה. תַּראה מה אתה כותב שם בכזה מרץ," דודי דחק את המחברת שעל הדלפק לעבר רוביק.

   למעלה ממאה חמישים אלף אזרחים ואנשי ביטחון בארץ נושאים אקדחים ברישיון. משום כך ראיתי חובה לעצמי להוציא מדריך מקיף, מעודכן ומודרני, אשר יעסוק בכל ההיבטים השונים הקשורים בהכרת הכלים האלה – אקדחים, תפעולם הנכון והשימוש בהם לצורך הגנה עצמית וירי התקפי.

   "דודי, אני מתרשם."

   "עזוב אותך, נו."

   "פתחתם לי פה ספרייה," נשמע קול צרוד מכיוון השווארמה.

   "אז למה דיברת עם קוסובסקי," אמר פרידמן בעוד הטחינה נוטפת לו מהסנטר. הוא מיהר לקחת מפית מהדיספנסר, משך – וכל המפיות נשארו לו ביד.  "זה תמיד קורה," אמר.

   "זה הכול כי גינגולד יושב לי על הראש."

   "מהמז"פ? מה הוא רוצה?"

   "הוא צודק. הוא אומר שאם באמת התבצע רצח, הוא לא יעבור לנו בשתיקה על זה שהזזנו את הגופה לפני שהוא הגיע לזירה. הוא חם עליך אש, הצולע הזה, ואתה רק מספק לו עוד ועוד דלק למדורה. אני יודע שבסוף יעיפו אותי וזה יהיה בגללך."

   "שטויות, אני אדבר עם הזאב הבודד והמריר הזה. יהיה בסדר." רוביק סיים את הפיתה וקינח את הפה בערימת מפיות. "תן לי ענבים אחד וגם לו, שלא יהיה עצוב."

   הם שתו את המיץ המתוק והקר בשקט.

   "בארבע אני אצל משפחת פוקסבְּרומר, אתה רוצה לבוא?"

   "אני רוצה לעבוד היום קצת על הספר, מחר מחכה לי יום מהגיהינום. מתי תדבר עם גינגולד?"

   "ברגע שאני גומר את התִּשְׁאוּל אצל הפוקסבּרומרים, אני נוסע לתחנה ומדבר אתו. אתה תַּרגיע והוא יַרגיע."

   "בסדר. אני סומך עליך."

   "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים," אמר פרידמן.

   "תִּראה, כן רצח, לא רצח, הם כבר השפיעו עליך."

   "ואללה."

   "ואללה."

  

כשפרידמן הדהיר שוב את האופנוע הכבד ברחובות בני-ברק, הוא הרהר בדוֹדִי שגדל לו פתאום מול העיניים ונעשה שוטר-פוליטיקאי. לפני שבע שנים הוא פגש אותו בפעם הראשונה. שוטר צעיר, נמרץ ובעל אידיאלים. איך שכולם נשחקים. הוא חשב שקוראים לו דּוּדִי וכך פנה אליו. אבל הבחור הצעיר תיקן אותו ואמר, "קוראים לי דּוֹדִי, לא דּוּדִי," וראובן שהיה רגיש כבר אז למילים ולא גילה זאת לאף אחד, הסתקרן.

   "מה זה דּוֹדִי, איזה מין שם זה?"

   "זה מהתנ"ך. דּוֹדִי זה אהובי. זה מופיע מלא בשיר השירים."

   "אתה בא מבית דתי?" שאל אותו פרידמן.

   "לא, מה פתאום. ההורים שלי הכירו בהצגה 'אירמה לה דוס' עם רבקה זוהר וגדי יגיל. הם מתו על ההצגה. והיה שם שיר כזה עם ריקודים שרבקה זוהר שרה. הא דּוֹדִי דּוֹדִי אני רוצה לשיר, הא דּוֹדִי דּוֹדִי להשתולל בעיר…"

   "הבנתי, הבנתי."

   כשנכנס לבניין ברחוב רשב"ם, נזכר בבנו ושוב התעצב אל לבו. הפוּקְסְבְּרוּמֶרִים גרו בקומת קרקע. הדלת הייתה פתוחה בגלל השבעה. הוא שלף מכיס החולצה כיפה שחורה קטנה ושם אותה על ראשו. אישה רזה מאוד בשמלה ושביס באה למולו בפתח. הוא נכנס ישר לסלון שמתוכו בקע מסדרון ארוך וצר כמו באכסניות נוער או בתי מלון ישנים. ריח דק של עובש עלה מהקירות. צמוד לסלון היה המטבח.

   האב ישב שם על הדום. כאילו חיכה לו. בסלון, על הרצפה, שיחקו בשקט שלוש ילדות קטנות במין דגם שנראה לו כמו בית כנסת, ועל כמה דרגשים ושרפרפים ישבו בפינה אחת כעשר נשים ודיברו בשקט, ואילו בפינה האחרת היו כמה גברים, אחדים ישבו על מזרן עבה ואחרים עמדו עם ספרונים קטנים בידיהם. עשרות עיניים חשדניות ננעצו בו.

   הוא התיישב על שרפרף במטבח למול האב, והאם שראה בפתח בדיוק נכנסה. "הם לומדים משניות לעילוי נשמת יענקל'ה." אמר האב.

   "אני משתתף בצערכם." אמר פרידמן. השתררה שתיקה.

   "הוא היה ילד טוב," אמר האבא וליטף בידו העדינה והלבנה, שבלטה על רקע שרוולו השחור, את השעוונית עם דפוס הפירות שכיסתה את השולחן, "באמת ילד טוב."

   לפרידמן הכרסתן היה מאוד לא נוח על השרפרף הקטן.

   "אני אומַר לכם ישירות למה אני כאן," אמר פרידמן, "אני לא בטוח שרכבת פגעה ביענקלה."

   "מה זאת אומרת?" אמרה האם שנשענה על המקרר, "אז מה קרה לו?"

   "אני לא יודע. אף אחד עוד לא יודע."

   "אבל על סמך מה אתה אומר אתה זה?" שאל האב, ופרידמן שוב חש צביטה בלב. שורות של שיר עלו לו בראש, משהו של דליה רביקוביץ, אבל הוא מיהר לומר לעצמו, תתרכז, בנאדם, אתה בחקירה, תתרכז. כּוּסְאֶמוֹ, תהיה בפוקוס קצת.

   "מותר לעשן פה?" שאל.

   "אנחנו לא מעשנים," אמרה האב, "אתה יודע, כתוב ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, אבל אם אתה רוצה, אני אביא לך צלוחית."

   "תודה," אמר פרידמן.

   האב קם, ניגש לחלון המטבח ופתח אותו לרווחה. אחר כך אסף צלוחית קטנה מהשיש ליד הכיור והניח אותה על השולחן, סמוך לשוטר. פרידמן הקפיץ סיגריה אחת מקופסת הסופט שלו והצית אותה. הוא נשף את העשן גבוה.

   "קוראים לי משה," אמר האב שחזר למקומו. "ואני חנה," אמרה האם שנשארה לעמוד סמוך למקרר. פרידמן הבין שלא הציג את עצמו. "אה, לא הצגתי את עצמי. קוראים לי ראובן פרידמן, ולצערי, אני אחראי על חקירת המוות של בנכם."

   "אם לא רכבת, אז מה פגע בו?" שאל האב.

   "איזה כלי רכב קטן יותר."

   "מכונית? באמצע השדה?" שאלה האם.

   "אולי איזה רכב שטח, תומקאר, או ריינג'ר. לַבֵּן שלכם היו איזשהם חברים חילונים?"

   "לא שאנחנו יודעים עליהם."

   "כשמצאנו אותו, היה לידו כלב. זה הכלב שלו?"

   "כלב, ירחם השם. אנחנו בבני-ברק מגדלים ילדים ולא כלבים. ליענקלה לא היה שום כלב," פסקה האם.

   "טוב," פרידמן איפר לתוך הצלוחית. "אגב, הכיפה שלו נמצאה בכיס של המכנסיים. הוא לא איבד אותה כפי שדיווחו לכם וכפי שהיה כתוב בעיתונים."

   "אנחנו לא קוראים עיתונים," אמר האב בשקט, "עיתונים עושים אותנו חולים."

   "גם לא 'יתד נאמן'?" שאל פרידמן.

   "בייחוד לא 'יתד נאמן'," אמרה האם שהצטיירה בעיני פרידמן אדוקה יותר מבעלה. אולי היא חוזרת בתשובה, חשב.

   "מה שאני אומר," אמר פרידמן, "זה שיענקלה לא איבד את הכיפה, הוא הוריד אותה באיזשהו שלב ושם אותה בכיס. הוא לא התבייש לחזור לבני-ברק בלי כיפה ובגלל זה הלך דרך הפארק והשדה, ממש לא. הוא כנראה עשה שם משהו אחר."

   "מה אתה רומז?" שאלה האם וזיק של כעס ניצת בעיניה.

   "אני חושב רק על העובדות. דברים שאני בטוח בהם ויודע אותם. יענקלה יצא מהלונה פארק והלך לכיוון השטח הפתוח של גדות הירקון, בין העצים ובשדות, לא כי הוא איבד את הכיפה, אלא מסיבה אחרת."

   "אם זה כך, אנחנו לא יודעים למה," אמר האב. "פשוט לא יודעים."

   "היו לו מריבות עם ילדים אחרים, שונאים? ילדים שרצו ברעתו?"

   "אילו היית מכיר את יענקלה," אמר האבא, "לא היית שואל בכלל את השאלה הזו. זה היה ילד זהב שכולו טוב, תלמיד חכם קטן."

   "זה לא מסתדר לי כל כך," אמר פרידמן ומיהר לתקן את עצמו, "ייתכן שהיה משהו שלא ידעתם עליו?"

   "זה אולי בחברה שאתה בה ממנה, אבל לא אצלנו אדוני," נחרה לעומתו האם בבוז.

   פרידמן לא ענה.

   "אם אתה מנהל חקירה למה אתה לא כותב מה שאנחנו אומרים לך?" המשיכה האם לדקור את פרידמן.

   "אל"ף – אני אף פעם לא כותב בזמן שאני מתַשאל כי אני רוצה להקשיב לאנשים ולשמוע בדיוק מה הם אומרים. בי"ת – אתם עוד לא אמרתם לי שום פרט חדש שצריך לרשום אותו." הוא מעך את הסיגריה לתוך הצלוחית. שלוש ילדות קטנות רצו לתוך המטבח.

   "זאת יוכבד וזאת לאה וזאת רחל," אמרה האם. נראה שניסתה לתקן את הרושם העוין שיצרה.

   "חמודות," אמר פרידמן וליטף את ראשה של יוכבד. "גם לי יש ילד קטן, בן ארבע."

   "כן ירבו," אמר האב וליטף שוב את השעוונית, "שיהיו לו אחים ואחיות."

   "תודה," אמר רוביק והרהר בכך שלדני כנראה לא יהיו אחים ואחיות. "אני מאוד אוהב ילדים."

   "תבקש מאשתך שתביא לך עוד," אמרה חנה, "אחד לא מספיק. אצלכם החילונים זה אישה, ילד וכלב. אבל אצלנו זאת נבחרת. הנה, למשה שיחיה ולי יש חמישה ילדים," היא עצרה לרגע ואז אמרה בעצב ועיניה התמלאו בדמעות, "היו חמישה ילדים, עכשיו ארבעה, ואנחנו נחשבים משפחה קטנה בבני-ברק. אבל בלי נדר יהיו לי שוב חמישה ובעזרת השם גם עשרה."

   "הלוואי," אמר פרידמן. "רגע, אז מלבד שלוש הבנות החמודות האלה יש ליענקלה אח."

   "כן," אמר האב בגאווה, "בן גדול. הוא בן שש עשרה עכשיו ולומד בישיבת סלובּודקה. אברך בר אוריין. יענקלה העריץ אותו. טוב, זה היה אחיו הגדול. אִתו הוא הלך ללונה פארק."

   "אפשר לדבר אִתו?" אמר פרידמן.

   ההורים החליפו מבטים והאם אמרה: "הוא יצא לרגע, אבל הוא צריך ממש עכשיו לחזור."

   "הבנתי. טוב, אני אדבר אתו בהזדמנות. זה חשוב לי." פרידמן שתק לרגע ואז ושאל, "יש עוד מישהו שהכיר את יענקלה וכדאי לי לדבר אתו לדעתכם?"

   ההורים הביטו זה בזו בתהייה.

   "הוא גם אהב את סבתא שׂוֹרֶה," אמרה האם והתאפקה שלא לבכות.

   "כן, אבל היא לא תועיל למר פרידמן," אמר האב.

   "למה?" שאל רוביק ויָנַק מן הסיגריה השנייה שהצית לעצמו.

   "היא סבתא של משה," אמרה חנה, "והיא זקנה, למעלה משמונים. היא עברה אירוע מוחי וכמעט לא יכולה לדבר והיא גם קצת סנילית."

   "ויענקלה היה קשור אליה?" שאל פרידמן.

   "מאוד מאוד," ענו שניהם כמו בתיאום.

   "ואיפה היא?"

   "מה זאת אומרת, בחדר שלה," אמרה חנה, "אתה רוצה לראות אותה?"

   "אם זה אפשרי," אמר פרידמן בזהירות.

   "טוב," אמר האב והביט באם בהשתאות, "בוא." פרידמן כיבה את הסיגריה.

   אבא של יענקלה, משה פוסקברומר, וראובן פרידמן הלכו במסדרון. בקצהו היה חדר די גדול שפוצל לשניים באמצעות קיר גבס עקום. הם נכנסו לחדרון הימני. "משמאל זה החדר של הבנים, דוד ויענקלה," העיר האב כשנכנסו.

   בתוך החדרון המוצף באור יום, ישבה אישה זקנה וכעורה בכיסא גלגלים. למרות שהיה חם מאוד בחדר, היא לבשה מעין פיג'מת בד עבה ועליה חלוק בית. ריח של שתן עמד באוויר. רגליה היו צבות. פרידמן הישיר מבטו אליה. הייתה לה שומה עבת בשר בשולי שפתיה, אף נשרי למדי ומשקפיים עבי זכוכית. "ממממשיח," אמרה כלפי הנכנסים, "מממממשיח."

   "סבתא כל הזמן אומרת את זה." אמר משה לפרידמן.

   "ככה, כל הזמן?"

   "כן."

   "ממממשיח, מממממשיח, ממממשיח," מלמלה באיטיות מתישה.

   "סבתא די,"

   "מממממשיח…"

   הזקנה השמנה שיָשבה זקופה בכיסא הגלגלים, לא נראתה כלל מופתעת מכניסת הזר לחדרה. היא סימנה לו באצבעה העבה שיקרב אליה. משה התכופף אליה. "לא אאאאתה, הווווּא," אמרה הזקנה. פרידמן הסקרן התכופף והזקנה לחשה לו, "חחחחיכתי ללללך אדדדדון,"

   "לי?" התפלא פרידמן.

   "ייייענקללללה, ייייענקללללע. ייייָדדדדדעתי שזה יייגגגמר רררררע. יייָצצא מממקקקקולקקקָל מררררשששבבבב"ם, ייייָצצצצא מממקקקקולקקקָל מררררשששבבבבב"ם."

 

כשיצא מביתם של הפוקסברומרים חש איזושהי הקלה. משהו במשפחה הזו דיכא אותו מאוד, ובפרט הזְקֵנָה הזאת. היה כמעט בלתי אפשרי להבין אותה. סנילית סנילית, חשב פרידמן, אבל משהו היא ניסתה לומר לי. הוא שם את הקסדה על הראש שהיה מלא אי-ודאיות.

   שוב רכב ברחובות בני-ברק וחשב עד כמה הוא זר לנוף הסובב אותו. הוא מיהר ויצא לז'בוטינסקי ונסע לתחנת המשטרה ברמת גן. הוא רצה להספיק לפגוש את גינגולד לפני שיילך הביתה, וליישר את ההדורים עמו. אבל כשהגיע לתחנה התברר לו שגינגולד כבר יצא ונסע בניידת לבקר חבר שלו בצפונית בדיזנגוף, והוא כבר חשב לנסוע הביתה לרחוב ביאליק כי נהיה מאוחר ופתאום נורא התגעגע לדינה ולבן שלו. דינה ודני, הוא חשב. כל העולם – דינה ודני. אך נמלך בדעתו והמשיך ישר. פנה ימינה ברכבת צפון ונסע בארלוזורוב לכיוון תחנת המשטרה במוצקין-דיזנגוף. אני בכל זאת חייב לדבר עם גינגולד.

   הצליעה של גינגולד החמירה עם הזמן. לפני כחמש שנים דרס אותו ברחוב טשרניחובסקי נהג זקן שקיבל התקף לב בשעת נסיעה ואיבד שליטה על הרכב. בדיוק גינגולד והוא חצו את הכביש אחרי ששתו קפה והנהג עלה על גינגולד, במזל לא על פרידמן. גיהץ את גינגולד קדימה ואחורה, וגינגולד, שהיה לו תמיד הומור, צעק מתוך כאב, "רוביק, בסוף זה עוד יצליח לו."

   פרידמן דהר אתו כמו מטורף לחדר מיון והוא הוכנס מייד לחדר ניתוח, בָּהוּל! עבר ניתוח של שתים עשרה שעות כשבאמצע סבל מאיזה דימום נורא ונשקפה סכנה לחייו. יש לו מאז פלטינות ביד וברגל. הבנאדם היה במלחמת לבנון, במילואים בשטחים, היה שותף בפשיטות של המשטרה, סיכן את חייו כל היום וכל הלילה ובסוף איזה זקן בן שמונים בטשרניחובסקי דורס אותו במעבר חציה כהולך רגל, שוטר במדים. מי היה מאמין?! הכול אפשרי.

   כשנכנס לתחנה, גינגולד כבר היה בדרכו החוצה. הם נפגשו על גרם המדרגות והביטו זה בזה.

   "בוא, נשב באוטו," אמר גינגולד, "אני צריך לדבר אתך, אבל הרגל הורגת אותי וקשה לי לעמוד." פרידמן סב על עקביו והחל לרדת במדרגות לפני גינגולד. "חכה לי בסוף המדרגות," אמר גינגולד וירד אט אט עם המקל.

   "מה שלומך?" שאל פרידמן כשהוא עומד על המדרכה.

   "חילופי מזג האוויר גומרים אותי, וכשיש רוח אני בכלל בר מינן."

   הם התיישבו ברכב של גינגולד ובהו נכחם בעצי הגינה הציבורית.

   "רוביק, אתה יודע שאם היה שם רצח, בטוסיק של גני התערוכה, אני אקרקס אותך."

   "אני יודע שאתה רוצה, אבל לא כדאי לך."

   "לא מזיזים גופה מזירת הפשע בלעדיי," הוא חרץ. התחשק לפרידמן לעשן, אבל הוא ויתר.

   "בכל אופן, לא היה שם שום רצח. חוץ ממך אף אחד לא חושב ככה, ואתה עושה דווקא לכולם תמיד, למדתי את זה על בשרי."

   "טוב, לא נתחיל עם זה שוב," אמר פרידמן ושלף בכל זאת את הפרלמנט-לייט מכיס החולצה.

   "תעשה לי טובה, אל תעשן באוטו, זה נכנס לריפוד ולא יוצא."

   סנ"צ פרידמן החזיר בחוסר חשק את החפיסה לכיס. "אנחנו נשמעים כבר כמו זוג נשוי," אמר ומייד הצטער על האמירה הזו כי פניו של גינגולד התעוותו.

   "כן," אמר גינגולד, "אין ספק שאתה המשפחה שלי."

   "אז לדעתך לא היה רצח?" שאל פרידמן

   "איך אני יכול לדעת, אתה הזזת את הגופה."

   "מהמצב בשטח, אי אפשר היה להסיק שום דבר. כן הזזתי אותו, לא הזזתי אותו, לא היית לומד מזה כלום. אתה יודע שהכיפה שלו הייתה בכיס? היא לא נעלמה."

   "אני יודע."

   באופן מפתיע התרומם קצת גינגולד מהמז"פ ממושבו ונאנח. הוא שלף מכיס המעיל כיפה שהייתה נתונה בתוך שקית ניילון שקופה וסגורה.

   "זאת הכיפה שמצאתם," אמר גינגולד, "נראית רגילה, סתם כיפה. אתה יודע איך קוראים לכיפה בארצות הברית?"

   "לא."

   "יַרְמוּלְקָה."

   "באמת?"

   "כן."

   "שם מצחיק."

   "מאוד."

   "יר-מול-קה" אמר פרידמן ופרץ בצחוק.

   "ואתה יודע מאיפה זה בא? מה המשמעות של זה?"

   "לא."

   "זה עיוות של הצירוף יָרֵא מֵאֱלוֹקַ. אתה מבין, אמרו הרבה פעמים יַרֵאמֵאֱלוֹקַיָרֵאמֵאֱלוֹקַיראמאלוקיראמאלוק – נהיה יַרְמוּלְקָה."

   "מעניין."

   "כן, זו נראית סתם כיפה, נכון?"

   "כן."

   "אבל שים לב," גינגולד הפך באצבעותיו השמנמנות את הניילון וגילה את בטן הכיפה. מעין דמות הייתה רקומה עליה.

   "מי זה הצ'רלי צ'פלין הזה?" שאל פרידמן ועיניו נפערו לרווחה.

   "זה דיוקן של יעקב פרנק."

   "ומה זה אומר?"

   "זה אומר, חביבי, שכדאי שתביט טוב טוב מהחלון כי או-טו-טו מעבר לפינת רחוב מוצקין, יבוא המשיח, לא פחות ולא יותר."