הערבי הוא בתוכי. מאמריאיון עם הסופר שמעון בלס

 

הערבי הוא בתוכי. מאמריאיון עם הסופר שמעון בלס

 

 

שמעון בלס (79) הוא סופר אותנטי, עמוק, יליד עיראק, שלא ימכור לך בשום פנים ואופן את הקיטש של האוריינט, אלא את החיים עצמם. אין בפרוזה שלו תוויות סטריאוטיפיות רומנטיות, אלא בני אדם. להבדיל מהסופרים הידועים סמי מיכאל ואלי עמיר, שמעון בלס והפרוזה שלו מעולם לא התמרכזו לעבר הקונצנזוס של הממסד הציוני.

   דוגמה טובה היא הרומן היפה שלו "סולו" (ספרית פועלים, 1998). הנה רקע העלילה: בימי פרשת דרייפוס המסעירה את צרפת, יושב בפריז מחזאי ועיתונאי יהודי מצרי – הוא יעקב סנוא (צנוע) – ומוציא עיתונים סאטיריים הדורשים את סילוק הבריטים מעמק הנילוס. בראשית דרכו בתיאטרון זוכה סנוא להערצתו של הח'דיב איסמאעיל, אך עד מהרה הוא מעורר עליו את זעמו של השליט, וזה מצווה לגרשו ממצרים, כיוון שהוא משמיע ביקורת על השלטון. הסאטירה, כמו בכל מקום אֵימָתִי, שוב מושתקת.

   דמותו של סנוא משמשת את בלס ליצירת הדמות הבדויה של ז'אק סולו, אשר מוצאת עצמה בלב הטלטלה שפקדה את יהודי צרפת בימי פרשת דרייפוס. סולו כמובן נשאר נאמן לדרכו כלוחם בעד עצמאות מולדתו, מצרים. מי שמיטיב לתאר את סולו ומספר לנו את סיפורו מנקודת מבטו הוא חלמי, תלמידו. בלס בורא עבורנו, הקוראים, את שניהם. מרתק, אזוטרי ורחוק מכל אקטואליה מתנחמדת.

   מתוך "סולו": "בן שלושים ושלוש הייתי כשהגעתי לפריז. אמי נפטרה שנה לפני כן, ואחרי מותה לא עמד שום מכשול בדרכי לצאת מאלכסנדריה. כיום אני בן חמישים ושתיים, סגן עורך מדור צפון אפריקה והמזרח הקרוב בעיתון 'לה ז'ור', מתגורר בגפי בעליית גג המכילה סלון וחדר שינה. עם ז'אק סולו אני נפגש לפחות פעמיים בשבוע, בין בקפה 'מדריד' שבבולואר מונמארטר, בין במשרדו התופס את הקומה הראשונה בבניין בית הדפוס. במשרד זה, המשמש אותו כמערכת של כתב העת 'אבו נואדר' ופרסומים נלווים אחרים, הוא עושה את מרבית שעות יומו; שם הוא גם מקבל בימים קבועים בשבוע תלמידים הלומדים אצלו ערבית או איטלקית, וזה בנוסף לתלמידים אחרים שהוא מלמד בביתם. דברים רבים קושרים אותנו זה לזה, ואף כי לא מעט מחלוקות מתגלעות בינינו מזמן לזמן, משהו מן העבר נשתמר בכל זאת, משהו מדרך ארץ של תלמיד כלפי מורו; מעולם לא הרמתי עליו את קולי, וגם כשלא נחה דעתי ממעשיו, השתדלתי להביע זאת בזהירות ובמילים רפות. בעיניי הוא היה ונשאר משכמו ומעלה, וכמידת גדולתו מידת המשגים שעשה בחייו."

   גיבוריו של בלס הם אנשים אידאולוגיים, מוסריים מאוד, הבוחרים לשמור על עצמאות רבה בתוך המסגרת או ההקשר שבהם הם חיים על ידי בחירה של חיים בשוליים. למשל גיבור הרומן "והוא אחר" (זמורה-ביתן, 1991) הבנוי על פי דמותו של אחמד נסים סוסה, היהודי העיראקי שהתאסלם בשנות השלושים והפך לאחת הדמויות המרכזיות במוסדות השלטון; או הנרי קורייל ב"חורף אחרון" (כתר, 1984), מנהיג המפלגה הקומוניסטית במצרים שנאסר ולבסוף גלה לפריז. הווֶה הרומן הוא החורף האחרון בחייו, כאשר נרצח בפתח ביתו ב-4 במאי 1978 בידי טרוריסטים שזהותם וזהות שולחיהם לא נחשפו עד היום.

   מתוך "והוא אחר": "מזל היה לי שמישהו מסר לי לפני ההרצאה חוברת שהוצאה מטעם לשכת ההסברה של מפלגת אל-בעת' הסורית ובה נטען, בין השאר, כי עוד במאה השמונה עשרה לפני הספירה נמצאו בדרום עיראק שבטים יהודיים שנדדו מחצי האי הערבי והמשיכו בנדידתם צפונה ומערבה עד שהגיעו לארץ כנען. לא האמנתי למראה עיניי. מניין הביאו דברי הבל אלה? האם העתיקו מפרסומי תעמולה ציוניים, שכל מגמתם להחדיר לתודעת העולם שליהודים חזקה לא רק על פלסטין, אלא על כל האדמה הערבית מהפרת ועד הנילוס? התעלמתי משאלתו של הבחור ופתחתי בהתקפה על מחברי החוברת הזאת המפיצים תעמולה של האויב בשעה שמתכוונים כביכול להזהיר מפניו. דיברתי גם על מדיניות ההסברה שלנו החוזרת בלי הרף על סיסמאות נדושות ואינה יורדת לשורש הבעיה, והיושב ראש סמך ידו על דבריי ואף הוסיף כי ספרי ימנע מעתה משגים חמורים כאלה."

   בלס היה במשך שנים רבות קומוניסט פעיל ועזב את מפלגת מק"י בשלב מאוחר יחסית בשנות השישים. במפלגה אף הכיר את גילה אשתו, שהייתה קומוניסטית מיַנקות, והיא פרופ' לאמנות מודרנית ואוצרת. הוא שימש כתב לענייני ערבים של עיתון המפלגה – "קול העם" ופועל בדפוס. אחר כך התגלגל אל עיתונים אחרים וכתב טורים אישיים, תוך שהוא מקפיד לשמור על חופש מרבּי כדי שיוכל להמשיך ולכתוב את הפרוזה שלו. לאחר חמישה עשר ספרי פרוזה (רומנים וסיפורים קצרים) הוא מפרסם כעת אוטוביוגרפיה קצרה, "בגוף ראשון" (הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה) שבה הוא מתרכז בשנים שבהן התהווה כסופר וכאיש אידאולוגי, תחילה כנער ובחור במפלגה הקומוניסטית בעיראק ואחר כך כאדם בוגר כאן בארץ.

   מתוך "בגוף ראשון" עולים שלושה דיוקנאות מרתקים של אישים מרכזיים במפלגה הקומוניסטית הישראלית. המנהיג הכריזמטי שחבר למפלגה מתוך התנועות הציוניות משה סנה; המזכיר הכללי, שמואל מיקוניס, המוגדר על ידי סנה ככלב השמירה של המפלגה, וכמובן המשורר-השיכור האלמותי שלה אלכסנדר פן.

   בתחילת דרכו כסופר כתב שמעון בלס בערבית בלבד, כי האמין שאין אדם יכול לכתוב דברי ספרות אישיים הקרובים כל כך לבשר אלא בשפת אמו. את הרומן הראשון שלו, "המעברה", כתב בתחילה בערבית ורק אחר כך כְּתָבוֹ מחדש בעברית והוא הופיע בשנת 1964 בהוצאת עם עובד. לאט לאט החל לעבור לכתיבת ספרות בעברית, אבל הערבית לא נשארה חייבת. באחת הפסקאות היפות ב"בגוף ראשון" הוא כותב כך:

   "והנה לילה אחד, בשובי בשעה מאוחרת מהדפוס נטלתי לידי לפני העלייה למשכב ספר של טהא חוסיין (סופר ומבקר מצרי נודע, ר"י) כדי לבדוק דבר-מה שלא זכור לי מהו. אבל אחרי שכיביתי את האור נתקפתי בנחשול אדיר של מילים, של משפטים ובתי שיר בערבית, כמו סכר שנפרץ פתאום, אשר הדביר את השינה מעיניי עד אור הבוקר. זאת הייתה נקמת הערבית בי, נהגתי לומר לעצמי, העונש שראוי היה לי מן הסתם על שהפניתי את גבי לשפת האם האהובה והחמימה".

   מעניין שעם השנים נוצרה דיכוטומיה בין השפות: דווקא הערבית משמשת לבלס כשפת מחקר הספרות. הוא מומחה גדול לפרוזה הערבית המודרנית ובפרט לפרוזה פלסטינית ואף עשה דוקטורט בנושא על השתקפות הסכסוך הישראלי-ערבי בספרות, בסורבון, ולימד שנים באוניברסיטת חיפה. העברית שהיא שפתו השנייה משמשת אותו בכתיבה בלטריסטית, דהיינו ספרות יפה – סיפורים ורומנים.

   ההפרדה מוחלטת כל כך, ממש פיזית, עד שאין הוא יכול לכתוב פרוזה במקום שהוא כותב מחקר ואין הוא יכול לכתוב מחקר במקום שהוא כותב פרוזה. מחקרים הוא כותב בחדרו, אבל פרוזה כתב שנים במרפסת, אחר כך בצריף ארעי על הגג שנהרס לבסוף בהוראת עיריית תל אביב, ולבסוף במעין חדרון מאולתר שנסגר לצורכי העניין.

   הסופרים המזרחים החברתיים הצעירים שרובם מובילים מהלך של תנועה אל מרכז המיליה, רואים בבלס איזה אב קדמון, מי שחשב על רעיונותיהם בטרם הם עצמם נוצרו ובאו לעולם. בלס היה ראשון אנשי הרוח שהתעקש להיקרא יהודי-ערבי ואף התפלמס על כך לא מעט עם המיליה הספרותי, ובראש ובראשונה עם פרופ' גרשון שקד ז"ל.

   אני פוגש את גילה ושמעון בלס בביתם שברחוב ביל"ו בתל אביב. ועל אף שתכננתי לבוא פונקט על השעון, כמו קומוניסט טוב המגיע לפגישת התא למטרות פעילות וגיוס חברים, אני מאחר ברבע שעה את המהפכה. מתיישב בסלון מזיע כולי עם הקסדה של הטוסטוס הישן ומבקש כוס מים.

בלס: "בבקשה, תשתה ותשאל".

   איך אתה רואה את הספר הזה, "בגוף ראשון", ביחס לספריך הקודמים?

   "זה ספר זיכרונות, המתרכז בנושאים מסוימים בדרך שלי, בתחילת הכתיבה, בבגדד, במפלגה הקומוניסטית העיראקית. זאת הייתה המפלגה היחידה דאז שהתנגדה נחרצות לכיבוש האנגלי ודרשה את עצמאות עיראק. כשהייתי נער מצאתי על מדרגות ביתי כרוז האומר: 'מולדת חופשית ועם מאושר'. מה יותר מזה? (הוא מחייך באירוניה). התחלתי לנסות לכתוב ספרות כבר בכיתה ג'. הכניסה שלי למפלגה בעיראק בהיותי בן שש עשרה הייתה כניסה רומנטית. הרגשתי מוסרית שזה צעד נכון. לעומת זאת, מתוך קריאה בכתבי עת צרפתיים ידעתי בדיוק איך נראית ארץ ישראל עוד לפני שעליתי. אני זוכר ממש תמונות בשחור-לבן של המעברות בארץ עוד לפני שעליתי. מצב הקומוניסטים בעיראק הלך והחמיר עד שנשרף בית הכנסת והחלטתי לעלות לארץ. כשאמי שמעה את

זה היא אמרה לי 'או כולנו עולים או אף אחד'. וכך היה. עלינו כולנו חוץ מאבי שנשאר לצורכי עסקים בעיראק ועלה רק על ערש דווי בשנות השבעים, כשאני כבר הייתי בפריז, שוקד על עבודתי האקדמית".

   רבים טוענים שיש פריחה לכותבים הצעירים החברתיים העוסקים בשאלות מזרח-מערב בעשור האחרון. סמי ברדוגו, דודו בוסי, מתי שמואלוף, אלי אליהו, יוסי סוכרי, יחזקאל רחמים. האם שמות הכותבים האלה מוכרים לך, הקראת משלהם?

   "קראתי מעט, פה ושם. אבל יש אחד שלא הזכרת וזה אלמוג בהר, שכתב את הספר 'אנא מן אל-יהוד', גם השם של הספר הוא בערבית. את הספר הזה קראתי. יש הבדל בין הדור שלי לדור הזה. הסופרים שמנית הם ישראלים. תשתית הלשון שלהם היא עברית ולא ערבית. זו לא אותה החוויה. אני מבין את הרצון שלהם להתחבר, אבל ירצו או לא ירצו הם קראו ולמדו את ביאליק ואת טשרניחובסקי. לעתים זה לא טבעי. עם זאת, המגמה והכיוון להכיר את הסביבה הערבית הם דבר מבורך וטוב מאוד. יש פריחה ואני בעדה".

   האם הספרות הזאת "תנצח" כמו ש"ניצחה" לבסוף המוזיקה המזרחית הישראלית?

   "אני מאזין מעט מאוד למוזיקה מזרחית ישראלית פופולרית. אני יודע שהקהל אוהב את זה ושהממסד הישראלי נוטה היום לקבל את זה. לגבי הספרות אני ספקן. ספרות אמיתית, עמוקה, זו שפה מורכבת, זו לא מוזיקה קלה. מוזיקה זו שפה בינלאומית, אבל ילד בבית ישראלי-ציוני מדבר עברית. הלשון היא דבר מקומי והיא המשפיעה בכתיבת דברי ספרות. אני, כשהתחלתי לכתוב ספרות בעברית, הייתי ממש אכזר כלפיי. אסרתי על עצמי לקרוא ספרות ערבית בכלל, אפילו עיתון ערבי לא קראתי. זה לא קל, אבל רק ככה יכולתי לכתוב את הרומן 'המעברה' בעברית, שתחילה היה כתוב כולו בערבית. כתיבה היא חוויה של תמונות בתנועה באמצעות הלשון. כתיבה על הילדות, במקרה שלי ילדות בעיראק, היא מה שנשאר בזיכרון 'הילדות בדמיון'. משהו אינטימי. אבל יכול להיות שמוזיקה פופולרית, קלה, עשויה לקדם בסופו של דבר קרבה מסוימת בין יהודים לערבים וזה ודאי יכול לעזור".

   אתה מרגיש ששילמת מחיר של הכרה ספרותית בשל האידאולוגיה שלך?

   "כן. לא עניתי לציפיות של הממסד הספרותי-הציוני ממני כמזרחי. כל תיאורי המזרח עם האוכל והבגדים המעוטרים והקריאות הרגשניות, לא מקובלים עליי. אני ניגש לדברים אחרת. הערבי הוא בתוכי. הוא לא כזה שאנחנו נמצאים איתו בקונפליקט בלבד, והעובדה שאנחנו נמצאים עמו במאבק, זה בשום פנים ואופן לא הופך אותו לחסר תרבות. הוא אדם ככל אדם. אני חושב שהמחיר ששילמתי היה כרוך בעמדתי הביקורתית כלפי הציונות, כי ראיתי ועדיין אני רואה את ישראל לא כמדינה מערבית בלבד אלא בראש ובראשונה כחלק ממדינות המזרח התיכון. חלק אינטגרלי בתוך הסכסוך והמצב הקיים. רק כך יש לנו סיכוי להתקיים כאן. הסכסוך שלי עם פרופ' גרשון שקד נבע מכך שהוא ראה את חלק מגיבוריי כמי שקוראים להשמדת ישראל ואף זיהה, דבר שאין עושים בדרך כלל במחקר הספרות, אותי כמחבר, כמי שקורא להשמדת ישראל. עכשיו, לא אני קורא להשמדת ישראל ויותר מכך, גם גיבורי ספריי אינם קוראים להשמדת ישראל. בשעתו זה הכעיס אותי מאוד".

   שקד בנתחו את הפרוזה של בלס כתב: "העמדה הפוליטית של בלס פסימית מאוד: הוא מקבל את הנחות היסוד הערביות, אך למעשה אינו רואה פתרון להנחות יסוד אלו כל עוד לא תושמד מדינת ישראל – הנחה שהגיבור ויוצרו אינם מעוניינים להודות בפה מלא (או מוטב לומר בגלוי)".

   "הפולמוס הזה עם שקד היה המקרה האחד והיחיד שבו הגבתי על התייחסות הביקורת לכתיבתי בעיתון 'דבר', במוסף הספרותי שלו 'משא'. אמרתי על דברי בלע אלה: 'הוא חייב התנצלות פומבית. זוהי השמצה אישית שנעשתה בזדון. אני דורש שפסקה זאת תימחק מהספר העומד להתפרסם, שאם לא כן איאלץ לתבוע אותו לדין'".

   שקד התנצל בחצי פה ונסוג.

   כתיבתך בעיקר ריאליסטית. האם אינך מאמין בספרות פנטסטית? פרנץ קפקא למשל. מה יחסך לריאליזם בספרות בכלל ולריאליזם סוציאליסטי בפרט? האם על הסופר להיות מגויס באיזשהו אופן?

   "ודאי שקראתי את קפקא. אבל אתה צודק, כתיבתי היא ריאליסטית. רק בסיפוריי הקצרים יש סטייה מכך. נכון הוא שסופר מגויס מבטא רעיונות גדולים. כל זה היה הפולמוס סביב הניגוד שבין הקו הקומוניסטי הריאליסטי הסטאליניסטי הנוקשה והעולם המערבי שהמשיך לדגול בכתיבה אישית. זה חרה עוד יותר עם חשיפת פשעי השלטון של סטאלין. בצעירותי אני הושפעתי בעיקר מן הסופרים הרומנטיים והריאליסטיים הצרפתים שכולנו מכירים. אבל דווקא גילה ואני סבלנו מיחס המפלגה בשל הרצון שלנו באמנות חופשית, משוחררת. זה היה מוקד לסכסוכים לא מעטים עם מיקוניס ואשתו, למשל, שדגלו בקו תרבות דוגמטי".

   כאן מתערבת גילה בשיחה: "הגישה במפלגה הייתה מאוד חד ממדית. ריאליזם סוציאליסטי נקודה. שמעון אינו כותב כך. הדמויות המרכזיות בספריו הם אנשים חושבים ומרגישים ולא בעלי דעה קבועה שאינה משתנה בכלל, הנעה אל עבר המטרה. יש ספקות ושאלות וזה קיים וזה טבעי".

   "כשהופיע הרומן שלי 'המעברה' כבר לא הייתי במפלגה, אבל עמדתי בקשר עם החברים", מוסיף בלס. "'קול העם' נתן רצנזיה חיובית על הספר, אבל הסתייג וקבע כי חסר המנהיג הקומוניסטי ביצירה, ולא ייתכן שאנשי המעברה יתארגנו כך סתם לבד. חסר איש המפלגה שיבוא מבחוץ וינהיג אותם".

   הקומוניסטים לא הסתפקו בדמותו הקסומה של המוביל המקומי, יוסף שאבי, שהופך ברומן השני של בלס "תל אביב מזרח" למחנך ולסגן מנהל בית ספר בשכונת התקווה, הדוגל ברעיונות חברתיים של שוויון ורב תרבותיות.

   אילו סופרים ערבים הייתי ממליץ לקורא הישראלי להכיר. מה לדעתך סיכוייה של ישראל להשתלב במרחב כיום? והאם היית נוסע לבגדד לו יכולת?

   "הייתי ממליץ על אליאס חורי, סופר לבנוני; על ע'רסאן כנפאני, סופר פלסטיני שיש לנו איתו היסטוריה טעונה, ועל אדוארד חרט, המצרי-קופטי. ודאי שהייתי נוסע לבגדד היום לו יכולתי. לא לגור שם, רק לבקר. בימי הפולמוס בשאלת היהודי הערבי קראו לי בערב שעשו לכבודי באגודת הסופרים מן הקהל קריאות ביניים: 'לך לך, תחזור לעיראק!'. באמת, למה יכול להיות יהודי אמריקני, יהודי צרפתי ולא יכול להיות יהודי-ערבי, כי הערבים מזוהים כאויב? מעניין אותי לראות מה קרה שם. כל כך הרבה עבר על העיר הזאת, בגדד, ועל הארץ הזאת, עיראק, מעניין אותי מה נשאר מן העבר. היה אז הנהר שהאיים היו צצים בו בקיץ. באות תמונות מבתי הקפה, מן הסמטאות, מצריפי הרחצה על חוף החידקל, שם הפקדתי בגדים ויצאתי בשחייה לגדה השנייה. אולי תתפלא לשמוע, אבל באשר לעתיד ישראל באזור, אני רוצה להיות אופטימי. ישראל יכולה להיות מדינה עצמאית שתשתלב במזרח התיכון, לו תיסוג מכל השטחים הכבושים, תשכיל להיפתח למרחב התיכוני ולקבל אותו ואת תרבותו. צר לי רק על דבר אחד, שאני כנראה כבר לא אספיק לראות את כל זה קורה".

 

בְּנֵי שמעון – נספח

   בעשור האחרון התפתח בישראל דור חדש של כותבים מזרחים, המבקשים להשתלב תרבותית בעולם הערבי

 

"ומה לעשות שאצלי/ הניתוח הצליח ובגדד/ מתה. ולא נותרה/ אלא המוזיקה שהיה אבי/ שומע בתחנות הבושה,/ כשהמתין בחניון התת קרקעי,/ לקחת אותי אל צבא העם/ בדרכו לעבודה.// ולא אשכח לעולם/ את עצב ידו המגששת/ אחר העברית, להחליף מהר,/ לפני שיוצאים ועולים/ מעל פני האדמה".

   כך כותב המשורר הצעיר אלי אליהו בשירו "מתחת לפני האדמה". אבא יכול לשמוע אום כולתום להנאתו כל זמן שזה בחניון תת קרקעי כשהוא מחכה לקחת את בנו לבסיס צה"ל, אבל כשהוא עולה לשטח, אל היום השמשי והפתוח, הוא ממהר להעביר תחנה. כששומעים מוזיקה ערבית צריך לעשות זאת בהיחבא, להבדיל מבנו, הדובר, המבקש להעלות את הבעיה המודחקת על פני השטח.

   זה בדיוק מה שקורה בספרות הישראלית בעשור האחרון: סמי ברדוגו, דודו בוסי, אלמוג בהר, יוסי סוכרי ויחזקאל רחמים כפרוזאיקונים וחביבה פדיה, יעקב ביטון, אלי אליהו ומתי שמואלוף בשירה, הם רק דוגמאות לכתיבה חברתית על הפצע הזה. היו כתבי עת ים תיכוניים בשנות השמונים כמו "אפריון" של ארז ביטון וזכורה גם פעילותו החברתית של המשורר והסופר סמי שלום שטרית במסגרת בית הספר "קדמה"; אך ההתעוררות הגדולה החלה עם "הכיוון מזרח" שהחל לצאת בשנת 2000 ונערך בתחילה על ידי הסופר יצחק גורמזאנו גורן (הרומן "קיץ אלכסנדרוני"), ידידו של שמעון בלס, וכעת נערך על ידי בתו, בת שחר גורפינקל ועמרי הרצוג.

   כתב העת החברתי-ספרותי הזה גויס רעיונית להשבת הישראלים המדברה, להשתלב תרבותית במרחב דובר הערבית. סופרים חדשים אלה כמובן אינם עשויים מקשה אחת. בדרך כלל הפחות מגויסים שבהם, המכוונים לא מעט אל לב הקונצנזוס, יכתבו על ההיבט של הערבי-יהודי דרך הבית, ההיבט הביוגרפי האישי של המשפחה, או בית הספר. מ"ילדה שחורה" (סיפור) של סמי ברדוגו ועד "האשכנזי שלנו" (סיפור) של יחזקאל רחמים הצעיר. כפי שאומר הדוד דוידי של יחזקאל רחמים באחד הסיפורים: "אצל החצילים, לא כמו אצל הבני אדם, דווקא כמה שיותר שחור זה יותר טוב". הסופרים המגויסים יותר יבליטו את ההיבט האידאולוגי בסיפוריהם האישיים. הם יהיו פעילים בעיקר בשמאל הקיצוני שבין רק"ח לבל"ד, יארגנו הפגנות, יערכו אנתולוגיות וינסו לשנות. כאלה הם אלמוג בהר – שלא סתם הזכיר שמעון בלס בריאיון אותו – יוסי סוכרי ("אמיליה ומלח הארץ", "מקלטור" – רומנים), וכמובן המשורר והמסאי מתי שמואלוף המגויס רעיונית עד קצות אוזניו.

   מי שמובילים את המהלך הזה מבחינה אקדמית הם פרופ' יהודה שנהב (סוציולוגיה), שרבים מן היוצרים האלה הם תלמידיו או הושפעו מתפיסותיו, ופרופ' חנן חבר (ספרות עברית) שאף הוא לימד והדריך חלק מיוצרים אלה. בסדרה של חבר "הכבשה השחורה" (הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה) מתפרסמים כיום בקביעות ספריהם של שמעון בלס ופרופ' ששון סומך. מדובר במהלך ספרותי לא מבוטל שאין להתעלם ממנו, החוצה את העניין העדתי לעבר השאלה הערבית-יהודית, ואפילו אל השאלה האקולוגית באזור.

 

 

ביקורת על הרומן "תום הביקור"/ שמעון בלס/ הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה/ סדרת "הכבשה השחורה"/ 140 עמ', 2008 – נספח

ספרו הקודם של שמעון בלס, "תום הביקור", הוא רומן קצר וחזק, המגולל את סיפורו של יעקב סאלם, גם דמות חריגה בעולם היהודי-בבלי. סאלם הוא אכן יהודי-ערבי, אבל עד הסוף, לא רק על הנייר, וביקורו בישראל אולי תם, אך בהחלט לא תמים.

   בעוד בני משפחתו, כרבים מיהודי עיראק, היגרו לארץ ישראל, בחר הוא לשמור בקנאות על זהותו העיראקית ולהיות גולה מרצון באנגליה, בדומה לגולים המוסלמים שנמלטו משם עם התחזקות שלטון הבעת'. בדרך הוא עבר ייסורי-מאסר ועינויים, ברח דרך איראן, הגיע לישראל, בחר בכל זאת בזהות העיראקית-בבלית שלו, גזר על עצמו חיי רווקות ובדידות והיגר ללונדון. שם נעשה פרופסור לבלשנות שמית, שבדומה לפרופסור ששון סומך שולט ברזי הדיאלקטים הערביים ומרשים בעבודות המחקר שלו.

   יעקב סאלם הוא מה שיונתן רטוש – משורר ומנהיגה הרוחני של התנועה הכנענית – היה מכנה "רָטוֹש", שפירושו במקורות הגמרתיים בעברית: מי שעזב את ביתו מתוך בחירה, כלומר גולה מרצון, להבדיל מ"נָטוֹש", שהוא מי שעזב את ביתו בעל כורחו.

   לפי יעקב סאלם, גלותו מרצון הופכת אותו לאדם חופשי. האומנם? במאמריו ובמחקריו הוא באמת מתחבר לגולים שיושבים באנגליה, בפועל יש לו קשרים הדוקים ומורכבים עם משפחתו כאן בארץ, בעיקר עם קרובתו הדעתנית והצעירה, עדנה.

   כל הדמויות המקיפות את סאלם אנלוגיות אליו: הן בודדות, עקשניות וחיות עולם אקדמי מנוכר. הן שומרות על רגש מאופק, אף שמתחת לפני השטח מבעבעים קשיים אישיים. סאלם משמש מעין רגיעון משפחתי, הוא מפשר ומגשר בין הצדדים, ועם זאת נושא סוד אפל של אהבה לא ממומשת בעברו.

   הנגדה עוצמתית מצויה בין הפסאדה שמציגה החברה הישראלית ובין העולם הפנימי המורכב שלה. בעוד הדמויות כותבות עבודות אקדמיות על הנושאים הגדולים, האידאולוגיים: בלשנות ערבית, דיאלקטים, הכנענים, התנועה הפיניקית, מעמד האישה בעולם הערבי –  אין הן מצליחות להסתדר ביחסים האישיים בינן לבין עצמן, ביומיום הפשוט.

   הדמויות מלאות עכבות, ובפרק האחרון הרגש המאופק, האופן שבו כותב בדרך כלל בלס, מפנה מקומו להתפרצות קטסטרופלית. המשפט: "תהיה/תהיי חזק/חזקה" לא עומד עוד. המרקם המשפחתי העדין מתפורר כמו בדרמה, כמו התעוררות מחלום מבלי לזכור ממנו פרטים. רק הטראומה נותרת.

   יעקב סאלם חי את חייו דרך ביוגרפיות של אחרים שכתב, ומעולם לא מגיע לידי כתיבת הביוגרפיה שלו. הוא גם מרבה לספר סיפורים אוריינטליים-פוליטיים כדי להרחיק עדות. הכול הוא עושה כדי לא לצלול חלילה אל תוך נפשו פנימה, כאילו הוא חושש מן המשפט המפורסם והאירוני של המשורר הלאומי-פולני, שמוצאו אגב יהודי, אדם מיצקביץ': "מי שכותב את יומניו מעיד בכך שאל המעשה כבר לעולם לא ייגש".

   משפט זה נכתב בראש יומנו של ויקטור חיות, אחד האישים המרכזיים בחיי הציבור היהודי בפולין. אדם שראה עצמו יהודי-פולני לפני מלחמת העולם השנייה, בדומה ליהודי-ערבי, עד שבאו הנאצים והחליטו בשבילו אחרת.

   כעת עומדת לבוא המלחמה השנייה של האמריקנים בעיראק, זו של ג'ורג' בוש הבן, ובעצם עומדת לנתץ לסאלם את חלום החיים שלו, שעליו בנה את כל הקריירה ואת זהותו. כי אם האמריקנים יצליחו להשתית בעיראק סדר חדש, כלומר דמוקרטיה, הוא יעמוד אולי בפעם האחרונה בחייו בפני דילמה.

   הרי כל חייו חי כגולה במטרה לחזור לעיראק כיהודי-ערבי. כעת, לא עלינו, יצטרך לבצע את הדבר, לממש, ולא יוכל להמשיך להתבוסס באופן אלגנטי ודו-משמעי בחלום. אבל נדמה כי מטרתו היא להמשיך לחלום ולהיות גולה-בודד, כי כך הוא רואה את חירותו הקיומית, והקומוניזם והסוציאליזם וזהותו העיראקית הם רק כסות לשמור על החירות שלו כמי שיושב לנצח על הגדר. בדומה ליהודים המחכים למשיח, סאלם מעדיף כנראה לא לדחוק בקץ, מי יודע איך האמריקנים מתכוונים לממש לו את החלום.

   הנה קטע יפה מאוד מתוך "תום הביקור", שבו מובא "גן השקמים" קצת אחרת: "בצאתו מהסנטר ובפנותו חזרה לעבר החשמונאים, הוא האט את צעדיו בהתקרבו אל חמש השקמים העתיקות הניצבות באמצע הרחוב הסואן. הנה, עוד נושא שאין סיכוי שידבר בו עם הדיפלומט, אמר בלבו. אפשר היה לשאול אותו אם הוא נותן דעתו על השקמים האלו כשהוא עובר על פניהן בדרכו לבית הקפה ובחזרה. שריד מעולם אחר שנשאר תקוע בלב לִבּה של המהומה התל-אביבית. גם הוא עצמו ספק אם היה נותן דעתו עליהן אילולא הסיפור היפה פרי עטו של סופר פלסטיני, שנפל לידיו במקרה. 'האחיות האבֵלות' קרא להן, שבעת לילה של ירח מלא הן פושטות צורה ולובשות צורה, והן חמש נערות חינניות עטויות שחורים, וכל אחת מהן מספרת את הסיפור השמור בזיכרונה. הבוגרת שבהן מספרת על פרש צעיר ויפה תואר, שחטף את אהובתו ממאהל השבט ונשבע לפנות אל אביה ולבקש את ידה בהניחו אותה חוסה בצִלה; השנייה מספרת על קבוצה של עולי רגל בדרכם לירושלים שחנו בקרבתה; השלישית מעלה את זיכרון פלישת נפוליאון לארץ הקודש והטבח שערכו חייליו במורדים; הרביעית מספרת בהתמוגגות על נשף נישואים עליז שנערך בסביבותיה. אך בבוא תורה של החמישית והצעירה שבהן, שהמקרה הקדום ביותר השמור בזיכרונה הוא משנת 1917, היא אומרת להן: 'כלום לא יודעות אתן מה היה הזיכרון שלי שבגינו אנו עוטות שחורים?' 'די, די,' מפסיקות אותה אחיותיה, 'השחר עולה.' אכן, הזיכרון המשותף לכולן הוא הנכּבּה, הוא הטרגדיה שנחתה על העם הפלסטיני מאז הצהרת בלפור, כאשר הן נותרו בודדות בתוך עולם זר ומנוכר. כך היא הרגשתם בלי ספק של הפלסטינים שנותרו בישראל כמיעוט לאומי, והם משליכים יהבם על שליט ערבי זה או אחר לחלצם מבדידותם. בפגישה בחיפה התבטאו כמה סטודנטים בחריפות נגד המתקפה התקשורתית על עיראק. סדאם חוסיין בעיניהם, כמו בעיני אחיהם שמחוץ לישראל, הוא ידיד העם הפלסטיני והמתקפה עליו פוגעת גם בהם. כך היה גם עבד אל-נאצר בזמנו. העריצו אותו כמנהיג חזק התומך בעניינם והתעלמו ממשטר הדיכוי שהנהיג במצרים.

   "גלות בתוך המולדת יש שהיא כואבת יותר מהגלות שמחוצה שלה, אמר לעדנה כשסיפר לה את הסיפור. 'יש גם גלות שלישית,' נתנה בו את מבטה החד, 'הגלות מרצון ובה אתה בחרת.' פיקחית ותמיד יש לה המילה האחרונה."