רן יגיל סופר ועורך
הילד של לגיון הזרים / לאה איני / ביקורת ועוד איך תהיה / פורסם בכתב העת: עתון 77
רן יגיל
נוגֶה וזר לעולם
לי אין ספק שלאה אֵיני (1962), אם אינהּ הכִּשְׁרון הסיפורתי הגדול ביותר בדורי, אז היא ודאי אחת מִני בודדים המוכשרים ביותר בדורי בתחום הסיפורת. יוצא אפוא שהספרים המצוינים שכתבה בעבר ממש עומדים נגדה, כי תמיד יש מקום להשוואה, ובכלל כשיש לך קורפּוס מצטבּר כמו של איני, יש על מה לדבר וראוי להחמיר ולא להקל. איני היא גם אמנית הסיפור הקצר, ועל הפרוזה שלה כבר זכתה בפרס ביאליק, בפרס עגנון, חסר לה רק פרס ברנר. חבל. כי ברנר ורוחו דווקא מתאימים לפרוזה שלה ככפפה ליד.
לי אין ספק כי ספרהּ הטוב ביותר של אֵיני עד כֹּה היה ספר הפרוזה השלישי שלה, "מישהי צריכה להיות כאן" (הספרִיה החדשה, 1995). זה רומן קאמרי פוסטמודרניסטי, חלוצי ואכזרי בספרות העברית-ישראלית, על נערה גברית אחרת המכונה גילה בעלת הציצקאות, דמות כובשת לב. הרומן פוסטמודרניסטי במובן שהוא מרחיק בין מסמנים למסומנים בלשון ומחדיר את המציאות לספרות ואת הספרות למציאות תוך מודעות, למשל רסקולניקוב, גיבורו הנודע של דוסטויבסקי ברומן "החטא ועונשו", הוא שווה ערך לדמות כגילה, גיבורת הרומן, בעולם הזה.
אבל גם בתחום האֶפִּי הרגשי האישי, הרומן במובנו המסורתי יותר, השכילה איני לכתוב רומן מַקיף, רחב יריעה ונוגע ביותר בשם "ורד הלבנון" (זמורה-ביתן 2009), ספר הפרוזה השמיני שלה, על חיילת שעם פלישת צה"ל לבֵּיירות במלחמת לבנון הראשונה, מתייצבת אחר צוהריים במחלקת השיקום בתל השומר. היא אומרת ששמה ורד ומבקשת להתנדב לסייע ללוחם פצוע. אולם שְׁמה איננו "ורד", כי אם לאה, וסיפורו של החייל שרופאי המחלקה מפגישים אותה עמו שונה בתכלית מהסיפור שדמיינה. זהו רומן חברתי-פוליטי בעל אלמנטים אוטוביוגרפיים, תודעתי ונטורליסטי ברובו במיטב המסורת של הספרות העברית-ישראלית, ולכן התקבל, ובצדק, בחיבוק חם במיליֶיה ומחוצה לו.
יוצא אפוא כי איני יודעת לכתוב יפה וכובש על נערות או על בחורות צעירות מיוחדות, אבל מה עם ילדים, מה עם נערים? הרומן האחרון שלה "הילד של לִגיון הזרים" עוסק בילד-נער-בחור שכזה, עִירד שמו. אפשר לומר בריש גלי כי הוא אינו מכזיב והוא חלוצי ונדיר במבנה שלו ובטמפּו שלו. הרומן מעלה לנגד עינינו את דמותו של בעלה של הסופרת, עירד, שנפטר לפני שנים אחדות ממחלה קשה. אני הִכּרתי קצת את עירד, לא לעומק, כי ערכתי בעבר שני ספרים של איני. מה שאני זוכר ממנו הוא שהיה איש שיחה מרתק ושהייתה בו יכולת הֲכָלָה נדירה.
איני, שאהבה מאוד את בעלה, כבר כתבה בעבר בהשראתו ובשל מחלתו כמה סיפורים קצרים, חלקם אֵימתיים ביותר, בנוסח הרלן אליסון, בספר הקודם שלה, קובץ סיפורים שנקרא "השמלה" (כתר, 2019). למשל יש בספר סיפור בשם "עוגה" על אלמנה הקמה מאֶבלהּ בעזרת האפר של בעלה, היא פשוט שותה או אוכלת אותו. איני יודעת להעביר את עוצמת האֵבֶל שאינו חולף לעולם, זאת רק אגדה, היא עשתה זאת כבר לפני שנים הרבה, לפני שעירד נפטר, ברומן הקאמרי הראשון שלה, ספר הפרוזה השני שלה "גאות החול" (הספריה החדשה, 1992), שבו אלמנת צה"ל כתוצאה מתאונה בצבא, בשם מירי כץ, עוברת לגור על הקבר של בעלה כבת זוג שלו לכל דבר.
בזמן שכבר היה חולה, ביקש עירד מלאה, והיא כותבת זאת בספר בפירוש, כי הוא לא רוצה שהיא תכתוב עליו אלא הוא מבקש, כיוון שהעריך כל כך את הפרוזה של אשתו, ובצדק, להיות ספר שלה, ויש הבדל. איני, שכמו כל אדם כותב, ידעה הרבה על העבר של בן זוגה בטרם נפגשו, אך לעולם לא תוכל לדעת הכול, בחרה בדרך מקורית לספר את סיפורו של עירד הילד-נער. באמת דרך שאפשר לומר עליה שהיא הופכת את עירד לספר ולא לדמות בתוך ספר אוטוביוגרפי.
כמה אלמנטים עלילתיים חשובים לספר זה. עירד הוא בן יחיד לזוג הורים לא קלים ולוחצניים למדי שבפועל ירדו מנכסיהם בשל שריפה במפעל של האב, והם חוששים מפני המעקלים. רוצה לומר, הם זוכרים חיים אחרים וחיים כיום את הארומה של החיים האלה, דבר זה משפיע מאוד על הילד עירד. אפשר לומר על הדמויות ברומן הזה את המשפט המוחץ הבא: תקוות רבות לא נתגשמו, חלומות רבים נגוזו. קשה למדי להתחיל ככה את החיים לילד סקרן וחובב קריאה. לא ברור עד הסוף, מתוך העלילה, וכנראה היה כך גם בחיים, האִם המפעל המשפחתי הוּצת, מה שבטוח האש הזרה והרעה ממשיכה לשלוט בחיי המשפחה הקטנה הזאת.
אבל איני לא מתרכזת בגרעין המשפחתי הקטנטן הזה כמעין מיקרו של המַקרו החברתי ברומן הזה. היא בפירוש שולחת זרועות פואטיות משלימות פערים משלה אל קרובים וזרים המביטים אל הילד ועל התנהגותו, אַהֲדָדֵי, הוא גם מביט עליהם כמובן ומסיק מסקנות באשר לעולם הזה. מה שמאפיין את כל המבוגרים שעירד פוגש מהתיירת הזרה שמביטה בו במלון בחנות תכשיטים של המשפחה בפרק הראשון ועד הדידוי אחר אביו המופיע בשיר שכתב בילדותו, היא העובדה שמדובר בחברת מהגרים, שהם נוּגים לָעולם, הם בגרו ואפילו הזדקנו והם ויתרו, את הנוּגוּת והעצב הזה הם מטבּיעים בעירד הצעיר באופנים שונים והופכים אותו לאדם מֵכיל ביותר, אבל גם פגיע, כי כמה אפשר לספוג כאב ותסכול של אחרים מבלי לקום ולהתמרד. אוסקר ויילד קבע בשעתו: אדם נולד מלך, אבל רוב בני האדם מתים בגָלות. אם כן אפוא, למה יישא על כתפיו הנסיך הצעיר הזה את כל גָלויות האחרים?
יש כאן גם קומיק-רֶליף אחד גדול לקראת סוף הספר בדמות דוד גדול, אנרי (הנייק), שהיה בלִגיון הזרים שעירד מחבב ביותר ונהג גם אחרי שפרש מן הגוף המסקרן והמסתכן הזה ללבוש מדים ולהכין מאכלים צרפתיים ואקזוטיים. גם הוא, בדרכו הטרגי-קומית, המאפיינת דמויות כובשות לב וצבעוניות ממרדכי לדר של חיים באר ב"נוצות" ועד אוגוסטה ב"מסעותיי עם דודתי" של גרהם גרין, נוגֶה וזר לעולם. יוצא כמובן אפוא שלגיון הזרים, אינו אותו גוף של שכירי חרב המסתפח לצבא הצרפתי ועובר הרפתקאות במדבר וכו', אלא לגיון הזרים הוא המבוגרים בחברה מהגרת וקשה, רבת גוונים כקלידוסקופ, המַקיפה את עירד מכל עבר מן הרחוק עד הקרוב.
הפרקים רחוקים מאוד זה מזה וכל אחד מהם עוסק במבוגר-זר אחד ולעִתים חוזר אליו, בעיקר אם הוא קרוב, וכמובן גם בעירד עצמו כילד. אלא שהפרקים כל כך רחוקים זה מזה לא בזמן, ממש לא, אלא במהות ובתוכן, כל פרק הוא סיפור שונה בפני עצמו של נוּגוּת כלפי העולם של יחידה או יחיד בודד ולכן עומד כשהוא לעצמו. הקשר היחיד הוא שיש איזשהו קשר לעירד עצמו, מלידתו ועד שנשלח בעקבות מצבו הנפשי של האב לפנימייה. איני באמת לא כתבה על עירד עצמו אלא דרך הסובב אותו עליו.
הרעיון הזה שהפרקים רחוקים כל כך במהותם זה מזה, יכול להזמין ביקורת על איני מבחינת הרומן כי רומן, לֶהֱוֵי ידוע, צריך להיות קשור בין פרקיו בקשר אָדיטיבי, דבר עוקב אחר דבר, או בקשר קוזואלי, דבר נובע מתוך דבר, ולא כך הוא ברומן הזה, כי ברומן הזה הדֶבֶק היחיד בין הדמויות הוא עירד. איני עצמה כנראה הבינה שהקורא הנזרק בכל פרק לסיטואציה שונה, זרה ורחוקה מן הפרק הקודם, עלול לאבד את דרכו, ולכן, בדומה לרומן עב כרס, הרומן של איני אינו כזה, החליטה לתת כמו במחזה בתחילת הספר רשימה של דמויות המופיעות ברומן. זה מעשה נכון מאוד בשל המבנה שלו ודרך הכתיבה שלו.
מובן שהקולות העולים מן הרומן הפּוליפוני הזה מראים ישראל אחרת, ישראל בורגנית וקרתנית קטנה המנסה לשרוד, כי בשורה התחתונה לאה איני רחוקה מאוד מלהיות סופרת משפחה, או סופרת אמצע הדרך לכל המשפחה, והיא סופרת חברתית במהותה. היא אוהבת את ההשוואה בינה לבין הקול הקולקטיבי של ס. יזהר. אלא מאי, לדידי דווקא ההתקרבות ליזהר גררה פּלקטיות, פטפטת והטפת יתר בפרוזה שלה בעבר שלא היטיבו עִמה.
איני לדידי במיטבה קרובה יותר לפרוזה התודעתית הקסומה במגוּשמוּת שלה, הנעה במעין סלָלומים משפטיים, ביחידת המשפט, בעלת הקסם של יורם קניוק. היא דומה לו מאוד לא רק ביחידת התחביר והרעיונות המקוריים, אלא לעתים גם בניעה אל עבר הפנטסיה, האלימות המרחפת תמיד שאינה אצורה, הנובעת מחברה לוחצנית ואלימה הגורמת לך לברוח למקומות אחרים, כי כמו שארתור רמבו כתב: החיים הם במקום אחר. אם כי קניוק במהותו הוא כמובן סופר מודרניסטי ואיני היא סופרת פוסטמודרניסטית.
בשל היותה כזאת, יש שהִשוו אותה למשל לסופר הגרמני וינפריד גיאורג זבּאלד, אולי בשל הנרטיב היוצר ריחוק גדול בין הדמויות השונות לבין מרכז הכובד של הרומן שהוא בדרך כלל איזשהו אדם, ברומן האחרון של איני זה בולט ביותר, אלא שאֲני רואה מקום להשוואה דווקא לסופר פוסטמודרניסטי אחר שהואשם לא אחת בטכנוקרטיה ובמבניוּת יתר, בזה אי אפשר להאשים את איני; אבל מבנה הרומן בספר המונומנטלי של ז'ורז' פֵּרֵק "החיים הוראות שימוש" דומה במידת מה למבנה הרומן הזה. רוצה לומר שכמו אצל פֵּרֵק הרומן בנוי כמין תצרֵף, פאזל, של אנקדוטות, ההולכות כל הזמן לצדדים ולפרטים הטפלים דווקא, כדי להאיר את הסיפור המקורי, מבחינה זאת הרומן דומה יותר לקובייה הונגרית שאמורה להסתדר במוחו של הקורא בתום הקריאה אם הרומן הוא טוב, והרומן של איני טוב בהחלט. דימוי חזק יותר לתיאור מבנה הרומן הזה הוא פס קול של אור בתוך קונסולת סאונד, הפס המסמן את הקול לא רק זוהר, עולה ויורד על פי העוצמה, אלא גם נע לצדדים על פי הניואנסים והג'סטות.
עוד דבר המאפיין את איני ודומה מאוד לאופיו של פרק כסופר הוא העובדה שהיא אינה יושבת על הפטנט ותמיד מסתכּנת כסופרת. כל ספר שלה הוא ספר אחֵר ושונה מקודמו, וגם אחרי כל כך הרבה ספרים היא לא אמנית שְׂבֵעָה ותמיד ממשיכה לנסות למצוא דרכי סיפֵּר ומבע חדשות בצורה ובתוכן, בלשון ובהוויה, מבלי להזיע מרוב רצון לחדש. היא אינה אוונגרד שָׂבֵעַ. רק כדי לסבֵּר את האוזן תראו את הציטט היפה הזה מתוך הפרק הלפני אחרון ברומן, הפרק שבו עירד נלקח לפנימייה ויוצא מחוץ לבית בשל המצב המשפחתי. הילד שלא הֵעֵז למרוד עד עתה עושה כלפי הוריו אקט מרדני קטן ומוציא את הראש מן החלון והנהג וכל המבוגרים נוזפים בו: "עירד, עירד, אני כותבת, תשמע: – – – 'והייתה הרוח שורפת את מדורות המלח בריסיו, את מסילות הדמע בלחייו, ומנשבת דרכים לא נודעות בשְׂערו המתנפנף. לכל עֵבֶר מתנפנף. קרוסלות זהב.' הוא פקח את עיניו, הסתנוור ועצם".
הילד של לִגיון הזרים, לאה איני, עורכת: יערה שחורי, עיצוב הסדרה: עדה ורדי, עיצוב העטיפה: נעמה כרמלי / סטודיו מודן, צילום הילד עירד: חנוך, כתר, 283 עמודים, 94 שקלים
הביקורת פורסמה ב"עתון 77", גיליון מס' 436, ניסן-אייר תשפ"ד, אפריל-מאי 2024, שלמי תודה לעורכים עמית ישראלי-גלעד ומיכאל בסר
עטיפת הספר בהוצאת כתר