רן יגיל סופר ועורך
הסופר עמוס עוז ופרס נובל
עמוס עוז ראוי מאוד לקבלת פרס נובל בשל כישרונו הספרותי הרב, אשר הפך אותו לסופר בינלאומי, ובעיקר בשל הנובלה הנפלאה שכתב "עד מוות", הרבה לפני "סיפור על אהבה וחושך", שהוא ספר מצוין. זה כמובן לא מנקה אותו מגילויי הגזענות והסטריאוטיפים המתנשאים כלפי האחר הפזורים בספריו.
זוכי פרס נובל, כולם סופרים נודעים בארצם ובשפתם, אך הם אינם עשויים מקשה אחת. אין חשיבותו של תומאס מאן והשפעתו, גדול הסופרים במאה העשרים בעיניי; או חשיבותו של ז'אן פול סארטר – שממש עיצב את תודעת האני המערבי ואשר דחה את הפרס – בת השוואה בכלל לסופרים טובים מאוד נקודתית, בתרבותם ובזמנם, כפרנסואה מוריאק המיוסר והנוצרי או אנטול פרנס ההומניסט בעל הנטיות הסוציאליסטיות. ויש גם סופרי ענק שהשפיעו על המאה העשרים שבכלל לא קטפו את הפרס הנכסף של אותה מאה, למשל מרסל פרוסט, ג'יימס ג'ויס ופרנץ קפקא. לעומת זאת, איני זוכר מתי קראתי לאחרונה ספר של חוסה אצ'גרי הספרדי או פאול הייזה, אף הם חתני הפרס. אתם תבחרו איפה למקם את עמוס עוז על פני הרצף ההייררכי הזה, אם יזכה בנובל.
עמוס עוז וסופרים נוספים, אברהם ב. יהושע, יהושע קנז, עמליה כהנא- כרמון, שמעון בלס, רחל איתן, יורם קניוק ויצחק אוורבוך אורפז, הפכו דף בספרות העברית, ובקווים כלליים וגסים מאוד אפשר לומר כי העבירו את הספרות מן האנחנו אל האני ומן הגיבור אל האנטי-גיבור. כלומר מדור בארץ, דור תש"ח, הכולל סופרים כמו משה שמיר, ס. יזהר, יגאל מוסינזון, שלמה ניצן, אהרן מגד, חנוך ברטוב, אל הקבוצה שלהם. עוז הוא אולי הקיצוני שבהם בשימת הדגש שלו על היחיד בתוך החברה הקיבוצית בשל היותו סופר המתאר את הקיבוץ בשיאו, ובהדגשה החוזרת והנשנית שלו על דמות המתלבט, הנעבעך והאנטי-גיבור בתוך חברה לאומית, קטנה ונוקשה. בזה כוחו.
עוז יודע לכתוב משפטים יפים ומדויקים להפליא. הוא צַייר במילים ויכולת הביטוי שלו בעל-פה קרובה מאוד לזו שבכתב וטובה יותר מזו של כל סופר אחר, ואף זה היווה לו יתרון. כשאתה אומר לאנשים בני שישים, פלוס מינוס, כיום את המילה סופר הם חושבים או על עגנון כקלאסיקה או על עמוס עוז. כי הדור ההוא חווה את פריצתו אל עולם הרוח, ממש כאילו נכנס נביא צעיר ויפה בלורית אל לב הציבור. איך אימא של אומרת: "זאת הייתה רוח חדשה שלא נשבה כאן קודם בכלל".
אבל עוז לימים לא הפך להיות לסופר נועז. ביסודו הוא סופר ניטשיאני-ברדיצ'בסקאי אפֵל ואפילו מוריבידי, אשר ניסה כיוונים שונים ("עד מוות", "לגעת במים לגעת ברוח"). הוא הרים את הראש מעלה מן הריאליזם אל עבר הספרות הפורצת והניסיונית, אבל להבדיל מיצחק אוורבוך אורפז ויורם קניוק, מהר מאוד חזר במעין קשת חזרה מטה אל אדמת הריאליזם הפסיכולוגי הרגיש והמוכר שקוראיו, ובעיקר קוראותיו, אוהבים כל כך.
כשהוא מבקש לכתוב כמזרחי או לתאר ערבי – קורית הקטסטרופה. וזכורים מכתביו הסטריאוטיפיים הגובלים במערכון של "החמישייה הקאמרית" של מישל סומו מתוך "קופסה שחורה", או התאומים חליל ועזיז שתמיד באים בשניים, יורדים מן ההרים כדי לבעול את חנה גונן ב"מיכאל שלי", כשסכין שברייה בפיהם ואיבר ענק בין רגליהם. כך הם בכל אופן זכורים בתודעתי. וכך הם מופיעים בספר. הנה דבריה של חנה גונן, גיבורת "מיכאל שלי":
"שני אנשים הופיעו ומשכו אותי בזרועותיי. הם היו מכורבלים בעבאיות. רק עיניהם נראו רושפות. אחיזתם הייתה קשה ומכאיבה. הם גררו אותי דרך רחובות מפותלים לקצה העיר. המקום היה דומה לסמטאות התלולות שמאחורי רחוב החבשים במזרח ירושלים החדשה. דרך הרבה מדרגות נגררתי לתוך מרתף שבו דלקה מנורת נפט מלוכלכת. היה זה מרתף שחור. הוטלתי על הרצפה. חשתי טחב. האוויר היה מעופש. מבחוץ נשמעה נביחת כלבים סתומה, ממושכת, מטומטמת. לפתע הסירו התאומים את גלימותיהם המדבריות…
"אני פחדתי מפני התאומים. הם צחקו אליי. לבנות-לבנות היו שיני שניהם. כהים וגמישים היו. שני זאבים אפורים חזקים. צעקתי: מיכאל, מיכאל, אבל קולי נלקח ממני. הייתי אילמת. חושך שטף אותי. החושך הזה רצה שמיכאל יבוא ויציל אותי מידיהם רק בסוף הכאב והתענוג…
"אני לא יכולתי לכלוא צחוק עצבני, מכוער. עזיז היה מעט גבוה מאחיו ופניו חשֵכים יותר. הוא עקף אותי ופתח דלת שלא הבחנתי בקיומה. הוא רמז בידו על הדלת והחווה קידה מלצרית. הייתי חופשייה. יכולתי לצאת. היה זה רגע נורא. יכולתי לצאת ולא יצאתי. אז פלט חליל גניחה נמוכה, נרעדת. ואת הדלת סגר ונעל. עזיז העלה מבין קפלי גלימתו סכין גדול ונוצץ. היה זה אותו סכין לחיתוך לחם אשר מיכאל ואני קנינו אתמול בחנות כל-בו שוארץ, בכיכר ציון. עיניו הבריקו. הוא קרס ועמד על ארבעתיו. עיניו בערו. הלובן שבהן נדלח ונשטף בדם. אני נסוגותי ונלחצתי בגבי אל קיר המרתף. הקיר היה נאלח. ליחה דביקה, מגואלת, עברה מבעד לבגדיי ונגעה בעורי. בכוחות אחרונים צרחתי." (מתוך פרק ח).
ב"עד מוות", להבדיל, הושפע כנראה עוז מהמהלך של משה שמיר והרומנים ההיסטוריים המונומנטליים שלו "מלך בשר ודם" ו"כבשת הרש". כל המילייה הושפע מרומנים אלה, גם סופרים ותיקים. יוסף אריכא הוותיק פנה לכתוב רומנים היסטוריים כ"סנחריב ביהודה" ו"סופר המלך". עוז פונה להיסטוריה בנובלה זו ולשאלת הזהות הגדולה. מיהו יהודי?
שיירת צלבנים מן המאה האחת עשרה העושה דרכה אל ארץ ישראל במסע צלב מגיעה לידי מסקנה שמסעה נכשל כי מתחבא בתוכה יהודי שהוא בן-שטן. הנובלה מתחקה אחר המסע הפנימי העצמי המיוסר לגילוי היהודי. מסר חבוי כאן, שהרי הנוצרים מוצאם האמוני ביהודים, ישו היה יהודי ו"אלי אלי למה עזבתני" הוא כמובן פסוק מתהִלים שיהודי אומר בעת צרה. עוז מכופף כאן את לשונו התיאורית המדהימה לתיאורי נוף קדומים מהממים ומפליג על כנפי הדמיון.
"הנה, כחלום רע שאין להיחלץ ממנו נעה תהלוכה דמומה ימים רבים על פני מרחבים של מדבר מדומה שלמגע כל רוח ולמדרך כל רגל היה מאווֵש ומאווֵש. תמצית הנפש הייתה מחַשׁבת להיצפד גם היא ולהתפורר.
"איש לא פִּקפק עוד בקיומו של יהודי מסתתר בתוך המחנה. בחניות בלילה היו אבירים ועבדים כאחד בולשים זה אחר זה, מעמידים פני ישנים, אורבים לצעד, מצותתים לאנחה או ללחישה, צועקים בשנתם, חרדים לפענוח צעקת אחרים בשנתם…
"על הכול עלתה לפנות ערב רִשְׁעוּת ערירית, שוצפת, כוחות פרועים אשר לא ייאמנו, צִווחת תרנגולי פרא או חתול בר בסבך. הארצות האלה היו הולכות ומתכסות חלודה, הולכות ומתפוררות בה עד מוות. וכך חדלה אפוא ירושלים להיראות כמחוז חפץ, זירת עלילות תהילה. אירע שינוי. אנשים היו שוברים את השתיקה הארוכה כדי לומר: בירושלים.
"והיה ביניהם אחד אשר הלך והבין, מתוך איזו התבהרות פנימית אִטית, כי ירושלים הנכספת איננה עיר אלא אחיזה אחרונה של חִיות דועכת. (מתוך פרק ח).
אפרופו מסעי צלב, הייתי שמח מאוד לו יצחק אוורבוך אורפז, החתום על הצירוף "הצליין החילוני", שהוא כל כך מדויק באשר למאה העשרים, היה זוכה בנובל; או יורם קניוק, החופר עמוקות בפצעינו כחברה, ששמו אגב הוזכר מדי פעם כמועמד די ריאלי; או נגיד ששמעון בלס היה חולק את הפרס עם אדוניס הסורי. בעצם, למה לא? אחרי הכול אנחנו במזרח התיכון. אבל אין זה ריאלי. עם זאת, על עוז להיזהר, כי תומכו הגדול הוא הנשיא שמעון פרס, שעליו סופרה הבדיחה שקנה וילה כדי להיבחר לוועד הבית. "אני לוזר", זוכרים?
אם עמוס עוז יזכה בנובל, עם כל הביקורת שיש לי על הפרוזה שלו הנוטה לעתים להתייפייפות יתר וגזענות מוסווה – אני מאוד אשמח. כי ספרות בראש ובראשונה היא שאלה אסתטית. אחר כך, בקומה מעל, אפשר לדון גם בתכנים המתגלמים באותו שלם המונח לפנינו. ומלבד זאת, גם בי מתעורר הצד הלאומי הרדום של מכבי תל אביב הזוכה בגביע אירופה, זה כמובן לא אומר שאני מוכן לקפוץ לבריכה בכיכר מלכי ישראל, כיום כיכר רבין. ואם לא הוא, אז לפחות פיליפ רות, שגם הוא משלנו, הוא יהודי.
בדרך כלל אינני מפרסם פוסטים בזה אחר זה בתכיפות, אבל העניין אקטואלי ומתקשר כמובן לפוסט של אור גראור. ביום חמישי יכריזו על זוכה פרס נובל לספרות. רני
רני שלום, אני מסכימה איתך לחלוטין וגם אני אשמח אם עוז או רות יזכו בפרס. שניהם ראויים לו מפני מסירותם לכתיבה ומפעל חייהם המרשים.
חגית, תודה לך על הקריאה המהירה והתגובה האוהדת. נו טוב, נחיה ונראה. רני.
רני, אני מאוד אוהבת לקרוא את הפוסטים שלך ובדר"כ מסכימה עם רובם. הפעם, חשתי התנגדות חזקה. קשה מאוד להניח את הגזענות בכתביו של עוז בצד ולשבח אותו על סגנונו הספרותי. לי לפחות. אני חושבת שספרות טובה ואמיתית צריכה לחתור אל המכנה האנושי המשותף, במקום להיות עסוקה בהנצחת סטריאוטיפים.
זו תחושתי בכל אופן.
כרמית, אני בהחלט יכול להבין את כעסך. מה שאת אומרת כאן: "ספרות צריכה לחתור אל המכנה האנושי המשותף" את כמובן צודקת, אבל לא באופן מזויף, כפוי, טכני ועקר; אלא מתוך מצב טבעי. אנשים באים מתוך הקשרים שונים, עוברים דברים שונים. סארטר השמאלי יכול היה להעריץ את יכולות הפרוזה של סלין או השירה של פאונד הפאשיסטים; אשר ברש העורך והסופר הציוני, ההומניסט המתון, פרסם על אפו ועל חמתו של ברל כצנלסון את אצ"ג ושילם על כך מחיר במסדרונות המילייה. לעמוס עוז יש יכולת נדירה לספר סיפור, אם נשלול ממנו את פרס נובל בשל תכנים, למה נידמה? לאנדרי ז'דנוב – לצנזורים הראשיים מזכירי הוועדה המרכזית. אויה! שוטרי הספרות. אבל ברובד העקרוני, או בקומה מעל, את ודאי צודקת. גדולה טוני מוריסון מעמוס עוז, לא רק, אבל גם בשל התכנים והמסר הנישא הלאה. רני.
מסכימה איתך לגמרי בעניין טוני מוריסון לעומת עוז.ד"א לקחתי קורס אצל עמוס עוז. הוא מרצה בחסד עליון, אבל תמיד היו לי הסתייגויות מהעמדות שלו.עם זאת, נהניתי מהשיעורים שלו, ללא ספק.
מרתק, תודה.
עינת, תודה לך על הקריאה והתגובה. רני
איחולינו לעמוס עוז. את עד מוות לא אשכח [אגב, רני, מה קרי ל"מושל ברוח" האם הוא נבלע במעי הלוויתן של מערי? אן נמחשב שלך? אני קוראת מה שאתה כותב ויודעת כמה זמנך מצומצמ. וכב"ז, משהו התרשמות, עתה ןכד".
מועדים לשמחה לב"ב ולכולנו.
רות, תודה לך על התגובה. את המאמר על עמוס עוז כתבתי כמובן במסגרת עבודתי ב"מעריב" והוא מופיע גם באתר "אן-אר-ג'י", כך שהזמן הוא לא שלי הוא של עופר נמרודי במקרה הזה. לגבי "מושל ברוח" אכתוב לך כמובן מייל אישי. חג שמח, רני.
מגיע לו פרס נובל על הצלחה להתקיים מכתיבה בכבוד כה רב.
וצריך לעשות ועדת חקירה ממלכתית ע"מ לבדוק מדוע זה קרה דווקא לו.
מוצלח ומצחיק מאוד. אהבתי. רני
מהם גילויי הגזענות אצל עוז?
אינני מסכימה איתך שספרות היא בראש ובראשונה שאלה אסתטית , למעשה אינני מבינה בדיוק למה הכוונה, מה שבטוח שספרות אינה שאלה או תשובה של פוליטיקלי קורקט.
מהם גילויי הגזענות אצל עוז?
אינני מסכימה איתך שספרות היא בראש ובראשונה שאלה אסתטית , למעשה אינני מבינה בדיוק למה הכוונה, מה שבטוח שספרות אינה שאלה או תשובה של פוליטיקלי קורקט.
גילויי הגזענות אצל עוז מצויים בדוגמאות במאמר, אבל אם את רוצה עוד בבקשה: ירדנה הפרחה המהווה כביכול תחרות בסוף הרומן לחנה גונן הפיוטית מדבר ככה: "מותק, לא 'כפת לך אם אני אחטוף לך ת'גבר שלך לאיזה חצי שעה מצומצמת? אם הוא לא מסביר לי עכשיו ת'דיוויס הזה, אני זורקת ת'צמי מ הגג, משתגעת.. את בטח לא מרוגשת מזה שתפסת לך גאון צעיר. אני במקומך הייתי זוללת אותו חי. אבל את, מותק, את לא נראית לי זללנית. לא, אל תפחדי מפניי. אני כלבה שנובחת הרבה ונושכת מעט מאוד". האישה היא או פרחה המונית או מטורפת שפותחת את כל הברזים בבית. וחנה גונן לא די לה בשני ערבים במרתף עם סכין, גם בטבריה, יעני עיר מזרחית טיפוסית, היא לוקה בקיטש של האוריינט: "בטבריה הכריז הנהג הפסקה של חצי שעה. יאיר התעורר. אנחנו אכלנו פלאפל וירדנו אל שפת הכנרת. שלושתנו חלצנו את נעלינו וטבלנו כפות במים. המים היו חמימים. האגם נצנץ והבהב. ראינו להקות-דגים צולחות דומם בעומק. דייגים פנויים עמדו נשענים אל מעקה הטיילת. היו אלה אנשים גברתנים, בעלי זרועות שעירות ועבות. אני נפנפתי אליהם במטפחת-המשי הירוקה, ולא לשווא. היה ביניהם אחד שהבחין בי וצעק אליי: בובה". עכשיו, אין לזהות באופן ישיר את חנה גונן עם עמוס עוז. אני איני נאיבי. ובכל זאת אזכיר את אמירתו האימורטאלית של פלובר במשפטו הנודע: "מאדאם בובארי – זה אני". ספרות היא באמת אינה שאלה של פוליטקלי קורקט עם זה אני בהחלט יכול להסכים, אבל בסופו של יום בשילוב שבין המה לאיך היא אומרת משהו על העולם. לא? רני
האם ירדנה היא בהכרח מזרחית?
אני מצאתי במובאות שהבאת תיאורים ודיבורים סטיראוטופיים. לא גזעניים, אלא סטראוטיפיים מדי – גם בחלום של חנה, גם בתיאור הגברתנים של טבריה.
טוב, אז סטריאוטיפיים מדי. מקובל עליי. ומה באשר לחליל ועזיז, גם הם רק עניין סטריאוטיפי. האם הערבי הוא רק גבר מיוזע הקד קידות מלצריות של אהלן-אהלן, סוגר את הדלת ואחר כך שולף סכין מבין שיניו כדי, שאם לא נעשה את דברו, הוא יתקע לנו אותו בגב שנסתובב. גם זה רק סטריאוטיפי? אני שואל באמת. חליל ועזיז הם לא בני אדם, הם חיות. הנה: "לשלח לחופשי שני תאומים. יחליקו בשמי לפשוט בשמיי על פני מרחב הלילה. אני אשסה אותם. עם ערב יגחנו שניהם להתקין את ציודם למסע. תרמילים צבאיים דהים. תיבת חומרי נפץ. מרעומים. פתילי הצתה. תחמושת. רימוני יד. סכינים מבהיקים. בבקתה הנטושה תשרור אפלולית נקרשת. חליל ועזיז היפים שקראתי להן חלזיז. מילים לא תהיינה להם. אותו קול גרוניים יגיחו. תנועותיהם מדודות. האצבעות גמישות וחזקות. גוום תואם, מיתמר ברכות קשה. תת מקלע תלוי ברצועה על כתף…" כלומר ערבי= חיה מסוכנת=טרור, כלומר כהנא צדק? רני
אגב, חשבתי על זה לא מעט. לומר על עמוס עוז שהדמויות שלו הן סטריאוטיפיות זה הרבה יותר חמור מבחינתו כסופר מאשר לומר עליהן שהן גזעניות. מדוע? כשאני מתאר דמות ככותב אני חייב להקים בעיני הקורא "חי-מדבר", דבר אמין. הרי לא יעלה על הדעת שאתאר תודעת נאצי רצחני או כל אדם צמא דם, שש אלי קרב, בקווים של חמלה ואהבת אנוש בלבד. עניין נוסף, ספרות לדידי דורשת עומק. אם כתבתי מונולג של נאצי והוא אמין, יכול להיות שלא ירצו לקרוא את הספר שלי בשל הדמות והתכנים, אבל אני את העבודה שלי עשיתי. אך אם כתבתי אותו, אפילו מרושע, פלקטי, טכני, צפוי מראש, אזי לדידי לא עשיתי את העבודה שלי כסופר באופן הראוי. לשון אחר – בספרות, מותר לדמויות להיות גזעניות וזה אפילו יכול להיות מעניין, זה ודאי אנושי; אסור להן, לדעתי, בשום אופן, להיות סטריאוטיפיות. יוצא אפוא שאת מחמירה עם הפרוזה של עוז אפילו יותר ממני. רני.
גזעני או לא, הלוואי ויקבל, הנאום שלו יהיה מבריק, אני בטוחה! תענוג לשמוע אותו תמיד.
חני, אני משוכנע שאת צודקת באשר לנאומו של עוז. רני.
חני, אני משוכנע שאת צודקת באשר לנאומו של עוז. רני.
🙂
יש לי כל כך הרבה מה לומר על הפוסט הזה ,אבל אכבד אותו בחיוך.
מקווה שעוז יזכה. זו זכייה לא רק שלו, אלא לכל הספרות העברית .
איילה, תודה על התגובה. חבל לי מאוד שאינך מגיבה. הייתי שמח לשמוע את דעתך. אני מבין זאת, לעתים אין כוח. להתכתב ולהשתמע. חג שמח ובהצלחה לעוז. רני.
עמוס עוז הוא וירטואוז של מילים מסכימה איתך לגבי ההשפעה הגדולה של ברדיצ'בסקי עליו (דמות הזר, האפל השונה בסיפורי ברדיצ'בסקי)
אני לא מוצאת שיצירותיו לוקות בגזענות בולטת ,במה שונה,למשל, דמות הערבי ב"כאל שלי" מדמות הערבי היצרי ב"אחרי החגים" של קנז?ובמה שונה בהרבה דמותו של סומו מהדמויות הפריפריאליות המשורטטות ב"מולכו" של יהושוע?
הערבי מוצג ביצירותיו כדמות של פרא יצרי אפל משהו, מושא לתשוקותיהן של גיבורות המסוכסכות עם עצמן (גאולה למשל ב"נוודים וצפע")עם זאת אני מודה שאת הרומאנים שכתב אחרי "קופסא שחורה" לא צלחתי לא משום שהיו בהם סטראוטיפים, אלא פשוט משום שעלילתם אינה מענינת, אבל "סיפור אהבה וחושך" מחל ופיצה על הכל ,אחר כך הפסקתי לעקוב, אם מגיע לו פרס נובל או לא אינני יודעת, א.ב יהושוע וקנז מוכשרים לא פחות. דעותיו השמאלניות ויפות הנפש (לא בלעג)נתנו לו פומביות בינלאומית לא פחות מיצירותיו. לסיכום לעמוז עוז מקום חשוב בליבי הוא יודע לכשף מילים ,הייתי קוראת לו קוסם. תודה רנ,י על עוד מאמר מאלף, המשך להעשיר אותנו בידע הנרחב שלך
חנה, שלום. איזו תגובה יפה. זו בדיוק הבעיה עם היוצרים הללו בנקודה זו. אני מסכים איתך כמעט בכל מילה, רק לא עם המסקנה שזה לא חשוב. אם כי אצל קנז זה הולך ומתמעט ואולי גם אצל יהושע, שניהם, אגב, סופרים טובים מעוז בעיניי. אצל יהושע ב"אחרי החגים", הרומן הראשון שלו, יש לפחות מניע של נקמה סיבתי ולא סתם אוריינטליזם מתייפייף. אבל נעזוב לרגע את הסופרים הנודעים הללו, ונעסוק בחנה טואג. איזו קראנית מופלאה את. מרשים! רני
אתה לא מאמין בנשים סופרות?!! אין אף אחת מהוותיקות והבכירות שראויה לפחות להתמודד?!! ואם לא מהוותיקות אז אולי מהמשמרת הצעירה יותר? הרי זה לא יכול להיותשאין…
שושי, אני ודאי מאמין בסופרות. יש לנו סופרות מצוינות. עם זאת, אני מודה: א. במילייה הוותיק כמובן, יש יותר סופרים נודעים מסופרות. ב. בדרך כלל, מאותו מילייה וותיק – אני מתכוון לדור-המדינה, שנות השישים, עמוס עוז וכמובן עוד לפני כן "דור בארץ" – שמתי לב, שסופרים מדברים אליי יותר מסופרות. אבל אין לי ספק שסופרת כמו עמליה כהנא-כרמון למשל ראויה לפרס נובל, מדוע לא? וכן רות אלמוג היא סופרת מרגשת וחשובה, אם כי עיקר תפארתה היא משנות השבעים צפונה ולכן לא ציינתי אותה – 1969 וכו'. עוד שמתי לב שמבין הסופרות החדשות יחסית, אני מאוד אוהב את יעל ישראל ולאה איני, אבל ישנן גם נוספות, בלי ספק. באשר למתן פרסים בינלאומיים, נראה לי שלאה איני ממש בדרך הנכונה להיות סופרת בינלאומית גדולה שכולנו נוכל לעמוד מאחוריה. זה אולי נשמע קצת מוקדם וקצת נאיבי, אבל בקוראי את "ורד הלבנון" חשבתי שמגיע לה איזה פרס בינלאומי מכובד על ההישג. תודה על ההערה, רני.
'סתבכת,רני!
אשים את ראשי מתחת לגרזן: איני מאמין
בנשים סופרות ואיני מאמין בסופרים גברים – אני מאמין בספרות שנכתבת על ידי גברים או נשים.התזה בדבר היעדר
היכולת של סופרות לכתוב או המגבלות שהטילה החברה על נשים (דוגמת פאני מנדלסון,במוסיקה)היא אמת חיצונית למעש הספרותי והאמנותי.עמליה כהנא כרמון,משהחלה מודעת לפמיניזם,נחלשה מאוד כסופרת.
לשון אחר – משנות השמונים ואילך קמו לנו הרבה סופרות אבל מעט מאוד ערך ועוצמות נגזרות.
הרשה לי להזכיר שעמוס עוז הוא פורץ הדרך העיקרי בהקשר זה, ב'מיכאל שלי'
– למרות פגימות קשות והעובדה שחציו השני מהול ורדוד (בודאי משום שהיה צעיר מדיי מכדי לכתוב על הווה מתמשך ונזיל של בורגנות).
נקודת המבט הפמינינית (לא הפמיניסטית!)היא נתון נדיר – ומעט מאוד סופרות יכלו ללטש אותו לכדי יהלום.
באורח ודאי – לאה איני סופרת חשובה
וחד פעמית,לא בגין ההיבט הפמיניני – שב'ורד הלבנון' מופיע כנתון בלום ומושהה בגין הנסיבות הקיומיות,אלא בגין רגישיות ועוצמות מסוג אחר לחלוטין.
למרבה הצער,רוב הגילויים של הפמיניזם
בספרות הנכתבת על ידי נשים כאן בעשורים האחרונים נגלים כנתון סטיריאוטיפי וממוסחר עד כלות.
יוסף ח. יקירי. נעשה תרגיל סטטיסטי. אם עמוס עוז כותב באופן פמיניני כל כך מופלא ולא סטריאוטיפי את קול האישה – אנחנו בבלוג ששמו "בננות", להזכירך – תקום בבקשה אחת הכותבות שכאן, ויש כאן רבות, שתאמר לי כי בשעות הפנאי היא חולמת להיאנס על ידי שני ערבים אוחזי סכינים בפיהם. בבקשה! אני מחכה לתגובה הכנה הזו. יש הבדל בין גבר כותב לבין אישה כותבת בכל המובנים. זה לא אומר שגבר לא יכול לכתוב כאישה ואישה כגבר וזה אף נעשה. פרוזה זה הרבה פעמים התחזות בפוזה לצורכי הרחקת עדות. אגב, לאה איני, לצערי "מואשמת" פעמים רבות על ידי קוראים שהיא כותבת כמו בן, כמו סופר ולא באופן פמיניני בכלל. הקול ב"ורד הלבנון" הוא באמת קול נשי אחר. כזה הוא גם קולה של יעל ישראל ב"רואות מכאן את כל העולם". אי אפשר לבטל את חשיבות הפמיניזם ככלי ניתוח ספרותי. הרי ניתוח של "אורלנדו" לוולף זועק את זה, הרי המאבק בין גברת שהייתה פעם "מרת דאלאווי" לפיטר וולש, כשהיא כמדומני אוחזת במסרגות ואו במספריים והוא פותח וסוגר את האולר שלו – הוא מאבק סימבולי פמיניסטי, או ליתר דיוק תיאור מלחמת המינים על הרגש. פשוט אין אפשרות להתעלם מפמיניזם במאה העשרים בניתוח הספרות, גם אם נתעקש, ובצדק, לדבוק בערכים אובייקטיביים של אסתטיקה. רני.
והלא בדבריך אינך סותר את דעתי כלל!
איני טוען שעמוס עוז חף מפגימות קשות,
אני טוען שבספרות העברית הוא פורץ דרך מהיבט זה (הקול הנשי) וזו עובדה
שראוי להתמודד עמה (כאן מעדיפים שלא)
ווירג'יניה וולף ב'אורלנדו' – המרת
הקול הגברי בקול הנשי באמצע הרומן.
עדיין אין לנו נתונים ועובדות לשנות
את דעתנו.הספרות ככלל אינה גברית או נשית,היא כולית.השאלה היא,למיטב שיפוטי,האם הקול הגברי ו או הנשי מעצים אותה מבחינה ערכית או לא.עד שלב זה,הקול הנשי אולי הרחיב את גבולותיה של הספרות במידה מסויימת,
אבל לא העצים אותה אלא במקרים ספורים בלבד.אותה שאלה יש להפנות כלפי ההומוסכבסואליות בספרות וכיוצא בזה.סופרת כמרגרט יורסנאר שאין חולק על ערכה,האם עובדת היותה אשה יכול לשמש כנתון בשיקול כולל? האם ההומוסכסואליות הגלויה של סופר כפטריק וויט מהווה נתון בשיקול ערכו
כסופר? יכול להיות שכסופר,הוא הפגין רגישות יתר בפאזות שונות,שסופר נטול נטיה מסוג זה לא היה מפגין.אבל גדולתו
הכוללת (והוא ללא ספק סופר ענק בפאזה המאוחרת של המודרניזם בספרות)
אינה קשורה ישירות בנטייתו המינית החשופה והמוצהרת.
למרבה הצער,עד היום הזה כוחה של הסיפורת הפמיניסטית ניכר ומתבטא בהקשרים היותר בנאליים של הרומאן במאה העשרים – אולי משום שהתנועה הזאת החשיבה את המסה,את הרוב,על פני הסתגרות מנדרינית בתוך הספרות.
כמובן,מחר יכולה לראות אור יצירה שתסתור את אשר כתבתי.לפי שעה – זה המצב.(י.ח.)
י"ח, עכשיו הבינותי אותך כדבעי. הייתי אומר שעמוס עוז הוא במידה מסוימת מעצב הקול הנשי בספרות העברית משנות השישים ואילך בטווח שבין: חנה גונן לאילנה סומו, וזאת באמת בעיה. אף הנטייה שלו לכתוב במכתבים כמו "קופסה שחורה", או "געגועים" – זו נובלה מצוינת בעיניי מתוך "הר העצה הרעה", יש בה משהו מהרומנטישע מיישעס. יש סופרים הומוסקסואלים שעצם הידיעה שהם הומוסקסואלים היא אחד המפתחות להבנת יצירתם. למשל "בעד ההזיה" של יותם ראובני, "ארוחת בוקר בטיפני'ס" לטרומן קפוטה, שמעסיק אותי כל כך בימים אלה. הדיון בהומוסקסואליות שם הכרחי. באשר לפטריק וייט איני יודע, אבל בכל הקשור במרגריט יורסנאר ו"זיכרונות אדריאנוס" שלה יש לי סוג של דעה. יורסנאר הייתה כנראה לסבית. מה זה רלוונטי לרומן ההיסטורי? אוהו רלוונטי! הן לתוכן והן לצורה. דגש רב מושם ביצירה זו על ההומוסקסואליות של אדריאנוס, לא כנורמה חברתית, אלא כסיפור אהבת אמת. ובעניין הצורה, רק סופרת שכותבת עסק מלחמתי וגברי כמו רומן היסטורי על מצביא, השליט של כל העולם העתיק (המנוול הרג את רבי עקיבא), יכולה לכתוב מונולג, מכתבים, במין קול לירי צח וצלול ומינימאלי כמו הרומן הזה. גבר היה עושה זאת כנראה אחרת. ואכן הרומן הזה הוא סוג של חריגה מן הנורמה של כתיבת רומן היסטורי מימי וולטר סקוט ועד ימינו. רני.
חחח רני, אתה גדול! להיאנס על ידי ערבים! גדול. גדול. בעיני אין סופר יותר לא פמיניסטי, או פמינני, וסופר שממש לא מבים בנפד האישה, יותר מע. עוז.
אולי אפשר בלי פחחחחחחח,חחחח,קררר,
ברררר? כבר ירדנו מן העצים,כך לפחות טוענים המיסטיקנים הסינים.
כסופרים,יש לנו מילים.אין צורך בהברות ובארבאריזמים לשוניים.
כן,אני יודע,זה בלוג,כל אחד כותב מה שהוא רוצה,וקררררר ופרררררר ובחחחחשץ.
מוקיר ותיק
אני למשל חשבתי גם על יהודית הנדל חודרת וכותבת על כליות ולב.
בקשר ללאה איני שממש עכשיו אני קוראת את הרומן שלה ורוד הלבנון (וממש נפעמת מהכוח והיכולת), יותר ויותר עולה וצומחת לי בקריאה דמות נשית מקורית של ילדה נערה אישה צעירה שלמרות כל הקורבניות שעל כתפיה, שלא באשמתה, לא מפסיקה להילחם בשיניים ובציפורניים, וגם להשיג את שלה.תפיסה מאוד מרעננת של הדמות הנשית. היא בטח תגיע רחוק, אם מדברים על פרסים :))
שושי, תודה לך על התגובה. את ודאי צודקת באשר להנדל, אבל היא החלה לפעול כבר בשנות החמישים, פרסמה סיפורים ורומן. עם זאת, אין ספק שהיא חלק מן המהלך הזה של מעבר מספרות אנחנו לאני – שוב בקווים גסים מאוד -גיבור (מורכב ככל שיהא. אורי של שמיר, למשל, הוא בחור מורכב מעין כמותו) לאנטי-גיבור ומספרות קונצרטנטית אל ספרות לירית. הנדל כמובן חשובה ונכללת כאן. בעבר מאוד אהבתי את ספרה המאוחר יחסית "כסף קטן" שיצא ב-1988. ובאשר ללאה איני, כל מילה שלך שווה זהב. הרחבת את חדרי לבי. רני.
רני, צפיתי הערב בסרט הישראלי "היו לילות",
תסריט ובימוי רוני ניניו.
משחק אמין וטוב גם של איבגי ובתו דנה,
ג'ניה דודינהמשכנעצ
גדי המגלם שחקן ומנהל תאטרון.סרט מרגש
נו, עמוס עוז לצערנו שוב לא זכה בנובל. זכתה הסופרת הרומנייה הכותבת גרמנית הרטה מולר. אודה ולא אבוש לא קראתי דבר משלה, אבל היום אני נפגש עם יותם ראובני ואולי הוא ישלים לי את הפערים. ואני מהרהר: האם העובדה שעוז לא זכה כרוכה בזה שתומכו הנלהב הוא שמעון פרס, נשיאינו, הידוע כמי שהניצחון, אעפעס, בורח ממנו. רני.