בננות - בלוגים / / ספר לאדם אחד. על הסופר יצחק אוורבוך אורפז 2
רן יגיל

ספר לאדם אחד. על הסופר יצחק אוורבוך אורפז 2

ספר לאדם אחד – מונוגרפיה על הסופר יצחק אוֶרבּוך-אורפז

 

חלק ראשון:

הילד המתרוצץ והחייל החושב

 

הבית שם (המשך):

 

קריאת ספרים וכתיבת שירים קירבה את אורפז הקטן לבית הספר. הוא אהב את אותה המורה הרומנייה שכיום אינו זוכר את שמה ורק דמותה עולה כל הזמן לנגד עיניו. "כל כך אהבתי ללכת לבית הספר," הוא מספר לי, "שבימי חורף קרים – ואני לא צריך לספר לך איזה חורף קשה שורר במזרח אירופה – היה לי מעיל גדול על מידותיי, מָגִנֵּי אוזניים מפני הקור וכובע גדול לראשי. הייתי מסתובב והולך עם הגב לרוח רק כדי להגיע לבית הספר."

   אורפז למד שם רומנית ולטינית, אבל הוא כמעט לא זוכר מן הלשונות האלה דבר. גם את היידיש ניסה למחוק מן הזיכרון ביחד עם ההורים, אבל זה כבר היה הרבה יותר קשה. "אתה מבין," הוא אומר לי, "אני נַשָּׂא של יידיש, מהגִבֶּנֶת הזאת אי אפשר להיפטר." לטענתו, היידיש חזרה אליו בשנות השבעים וביתר שאת בשנות השמונים. "לא היינו משפחה דתית, היינו מסורתיים קצת מתוך נימוס, פחדנו מפני סבא. כן, הייתה שבת והיו נרות. אחרי שסבא נפטר גם זה לא היה."

   כשגילו אצל אורפז את השחפת המתפתחת, אמו נהגה לתת לו שמן דגים. "כל כך מגעיל, נורא!" אמו של אורפז כמו כל אם יהודייה רחמנית הבטיחה לו שאם ייקח את שמן הדגים, יקבל שוקולד. בשנים ההן אחיו הגדול היה רוקח מין שוקולד ביתי שכזה. "בחורפים נתנו לנו גם שומן חזיר כי זה מחמם את הגוף, אתה מבין שדתיים מאוד, אדוקים, לא היינו."

   בגלל כל השומנים הללו הפך אורפז לילד מאוד שמן והילדים לעגו לאיציקל הקטן, פעסעל דרעק, קראו לו – חבית חרא. הוא לא רצה ללכת יותר לבית הספר, סירב בכל תוקף. נראה שאורפז המבוגר דומה לאותו ילד קטן – מקשן ועקשן. אורפז נשאר בבית והובא מורה פרטי משכיל ללמד אותו פעמיים בשבוע. המשכיל היה מביא ספרים מהבִּיבְּלִיּוֹתֵקָה מבּית-עֵקֶד-הספרים, כלומר מן הספרייה. יום אחד הביא המשכיל את ספר יונה וזה שבה את לבו של איציקל. איש בתוך דג – תחושה של פנטזיה קיומית אפפה את הילד.

   המשכיל שכנראה היה פדגוג טוב, ראה שלילד נטייה חזקה לסיפורים ולשירים, והמשיך להביא לו ספרים: קינות של ביאליק, מעשיות של י"ל פרץ וגם קצת גרמנית למד עִמו. שם נתקל אורפז הצעיר בפעם הראשונה בשם קארל מארקס, ובעקבות זאת, מעט מאוחר יותר, החל לקרוא את גיאורגי פלכנוב, אלכסנדר בוגדנוב וקארל קאוצקי. אט-אט נתפסה נפשו של הילד ההופך לנער למהפּכנוּת, מה גם שיסוד המרדנוּת היה משוקע לְכַתחילה באופיו.

   בהדרגה גילה הילד ההוא את העולם הנשי, את המין היפה. הוא היה מסוקרן ומפוחד כאחד. האישה הגדולה, החושנית מחד גיסא אך השתלטנית מאידך גיסא – תתפוס מקום סוּפֶּר מרכזי מאוחר יותר, בסיפורים וברומנים שיכתוב. הוא ילך ויְפַתֵּחַ, ילך ויעמיק את מוטיב האישה הגדולה, עד להיותה משהו מיתי. אבל אז המשכיל הגדיר זאת מדעית כך: "הגבר נותן חומר לאישה באיבר אחד, ובאיבר אחר נותנת האישה חומר נוסף, ומשני החומרים נוצרים הדורות הבאים." ההסבר הזה נשמע סתום, חידתי וקסום, והצית את דמיונו של הילד עוד יותר.

   המשכיל שרצה להיראות נאור, ראה שהילד נבוך ולכן הביא לו את התרגום ליידיש של "מוצא המינים" לדרווין. אורפז הקטן בעל הדמיון מייד נשבה בספר זה וידע לדקלם מתוכו קטעים שלמים בעל פה. כשהיה אורפז כבר בחור צעיר, חייל בבריגדה והגיע לפריז עם תום מלחמת העולם השנייה, הוא נכנס ל"מוזיאון האדם", ושם המחישו לו והראו את מה שסיפר ספרו של דרווין. כיצד מתפתח העובר שלב אחר שלב בבטן האם – אז לא היה אולטרה-סאונד – וגם כיצד מקבּיל הדבר, לדידו של דרווין, להתפתחות האבולוציונית של כלל האנושות.

   פריז ככלל נתפסת ונקשרת בתודעתו של אורפז כמשהו משחרר מבחינה מינית, מגרה, מענג ומענה כאחד. בהיותו בבריגדה על אדמת אירופה זמן רב לא ידע אורפז אישה. הוא היה בחור צעיר, חייל, קשוח כאחרים. תחת לכנסיית מדלן בפריז בנו מעין תאים זמניים – מקום מעניין ולא צפוי כשלעצמו – ובתוכם קיבלו זונות חיילים לביקור קצר. גם אורפז היה שם ואף לקה במחלת מין. סבל נורא.

   "מאז," הוא אומר לי, "בכל פעם שהייתי בפריז, פעם על מלגת התפנות לכתיבה ופעם סתם בעוד חופשה בעיר האורות, תמיד כשהייתי מתקרב אל כנסיית מדלן, רואה אותה חותכת את קו הרקיע מפינת רחוב, הפאלוס המזדקר הזה – אבל יש בכנסייה הזאת גם משהו נשי ואימהי, בעיקר בחלקיה התחתונים – הייתה לי עוררות מינית, ממש זִקְפָּה. אני משוכנע שהצמרת הקתולית בוותיקן לא הייתה שמחה לשמוע על זה.

   "אני זוכר שב'מוזיאון האדם' עמדתי למול התרשים הזה הממחיש את דברי דרווין ולא חשבתי על דבר, רק שמחתי כל כך למען המין האנושי שהמלחמה הנוראה הזאת הסתיימה."

   אורפז לא היה רק ילד חולם שגדל להיות חייל חושב, אף שובב גדול היה, והתרוצץ וחיפש אחר הרפתקאות ברחובות העיירה וסמוך לנהר הבּוּג, שם גדל. ילד חוץ שכזה, ילד מפתח שמתרוצץ בין בית אבא ודירת אימא. חסר שקט המנסה לאחות את הקרעים, כך הוא הילד "רחוב הטומוז'נה". הוא רכב על אופניים, עף, נחבל בצורה איומה ורגלו נתעקמה ונשברה לגמרי, "כל העצם הייתה בחוץ," הוא מספר לי.

   נסעו אִתו לצ'רנוביץ שנחשבה בעיני היהודים למטרופולין. שם בדק אותו פרופסור מדופלם מכל הצדדים. "אני זוכר את פניה הנוראות של אִמי, אסתר, פנים כאלה לבנים ומבוהלים היו לה שנהגה לעמוד ליד החלון ולחכות, מי יודע למה, או כשחרדה לי או כשכעסה עליי ורצתה להכות אותי. בכל אופן, לפי מראה פניה הבנתי שאין כאן מקום לצחוק והמצב מאוד חמוּר."

   הוא זוכר שאימא ניסתה להרגיע אותו ואת עצמה ושרה לו שירים. היא דיברה אליו ואל עצמה ואמרה לו שהוא כותב שירים ושיכתוב עוד הרבה שירים, ואז החלה לשיר שיר באוקראינית שחרוּת בזיכרונו של אורפז עד היום בגיל שמונים וארבע, והוא מתחיל לשיר לי בבית קפה הומֶה אדם בתל אביב שיר באוקראינית ואחרי שלוש שורות פורץ בבכי ובעיניו אני רואה שהוא נבוך ואילם ורוצה ממש להכות אותי על שהקמתי את אמו הגדולה מקִברה וקירבתי אותו אליה. זאת האם שאמרה לו בשקט תחת שהוא נאנק בכאביו כי יהיה משורר, כי יכתוב, כי יהיה סופר.

   "אתה מבין," הוא אומר לי ומנגב את עיניו בכוח, מציץ לצדדים כאילו מישהו עלול להבחין בחולשתו, כאילו אסתר במעיל הפרווה והידוניות המזרח-אירופיות שלה עשויה או עלולה להיכנס לבית הקפה בכל רגע. "זה מקום מרכזי, ציבורי," אומר אורפז לי-לעצמו, "אסור לי לגלות חולשה כזאת. אסור היה לי לבכות. היינו צריכים לקבוע במקום יותר אינטימי. אני אשם. אתה מבין, כל מה שאעשה בחיי קשור באימא הזאת עד גבול הטירוף. ברחתי ממנה והיא מבצבצת בכל מקום. באלף התחפשויות, גם בסיפורים, בספרים: "אישה קטנה", "מות ליסנדה", "הגבירה", "נמלים", "הכלה הנצחית" – הטירוף והמוות." ולחשוב שהאקזיסטנציאליזם רצה לזרוק את הפסיכולוגיה לפח. איזו שטות.

   "חזרנו לעיירתי עם בשורה שצריך לגבס את הרגל. רופא מקומי סידר לי את הרגל. אוהו, סידר לי – עד הסוף." אורפז טוען שזה לא היה בדיוק רופא, כלומר ד"ר מדופלם, אלא מעין רופא, יד ימינו של הרופא המרכזי. חודשים הייתה הרגל מגובסת "וגירד לי נורא." אבל אורפז הצעיר ניצל את הזמן כדי לקרוא, והוא קרא המון – ספרות יפה וספרי עיון. אף הרבה לעיין בספרי ציור, אשר נתנו לו השראה יוצאת מן הכלל לסיפורים הקצרים הסנטימנטליים שהחל לכתוב ביידיש והראה לאחיו. לטענת אורפז, אלה היו דברים גרועים מאוד מנוף העיירה היהודית, סיפורים מלודרמטיים, פתטיים, "אולי בגלל המצב העגום שהייתי בו."

   אורפז נהג לכתוב כדרכם של מספרים צעירים, ירוקים, חצאי סיפורים. הוא היה נלהב בתחילה ואחר כך זונח אותם. "הייתי משאיר אותם ככה, פתוחים. לא שלמים. תלויים באוויר. אם תרצה, זה הסוף הפתוח שכל כך עמדתי עליו, כשהעברתי סדנאות פרוזה במסגרות שונות לאורך השנים ליוצרים צעירים שרוצים להיות סופרים."

   ואכן לאורפז שישה עיקרי ברזל שהוא הנחיל לתלמידיו בסדנאות הנקראים: "עצות שימושיות למספר מתחיל" שווה ציטוט: *הַטל על מישהו אחר את הצעקה שלך כדי שתהיה לסיפור. *תקיף את הסיפור במקום בו נוח לך לברוח ממנו. * נְהג בזמן הסיפורי כאילו הוא מרחב, ואתה רשאי לנוע בו מכל נקודה אל כל נקודה מתוך חירות גמורה. * בְּדוק אם יש בסיפור שלך צד שני, אם אין המצֵא אותו. * גְּמור את הסיפור לפני הסוף. (את העצה הזאת שאב כנראה אורפז גם מסיפוריו הבלתי גמורים ביידיש, סיפורי הבוסר מימי הגבס הנוראים, וכמובן מן הסיפורת המודרנית עם הסוף הקטוע והאינסוף, שקרא מאוחר יותר.) * ועל כל אלה – זְכור: השורש האָפֵל, המסתורי, של כל כתיבה יוצרת – אינו יודע קְרוא וּכְתוב. וזה כולל "עצות שימושיות".

   את העיקרים הללו שאבתי מתוך שיחת נעילה בסדנה לכתיבה יוצרת שערך אורפז בבית הסופר בירושלים ב-28 ביולי, 1988. אך לטענתו, הוא חזר עליהם בהזדמנויות רבות. אלה משמשים נר לרגליי בבואי לקרוא סיפור של מישהו אחר או לכתוב סיפור בעצמי. יופי של עצות, לדעתי. בכל אופן, אחרי חודשים, משהוסר הגבס, התברר שרגל אחת קצרה מרעותה, והגיבוס יצר נזק קשה לעצם שהלכה הצידה ויצרה פישׂוק לא טבעי.

   אמו של אורפז לא ידעה את נפשה. העיוות ברגל בלט כל כך, ואורפז הקטן התקשה ללכת. הביאו מומחה מווינה הרחוקה, אורתופד ומנתח מיוחד. זה הרדים את אורפז הקטן לשבע שעות ושבר את הרגל בשנית. "סבלתי כאבים איומים, אפילו בזמן הניתוח. אני זוכר את עצמי נרדם ומתעורר, נרדם ומתעורר, חֲשֹׁב," הוא אומר לי, "חלפו שבעים ומשהו שנים מאז, ואני עדיין זוכר את הכּאב, זה לא קהה."

   שוב שכב אורפז הקטן בגבס. אחרי חודשיים התחילו תרגילים עם הרגל, בתחילה עם הגבס. וכל אותו הזמן אורפז קורא. בולע ספרים. אחר כך הסירו את הגבס והמשיכו בתרגילים. עם כל זאת, רגל אחת, הימנית, קצרה בארבעה עשר מילימטרים אולי שישה עשר. "אבל," אומר אורפז בגאווה, "זה לא הפריע לי ללכת ישר משם ל'שומר הצעיר' ולקרוא לעצמי אייזיק אוֶרְבּוּך. תוך שנה-שנתיים נעשיתי מדריך והייתי מרצה לחניכים על מרקסיזם ודרוויניזם. הייתי שר שירים עבריים ומלווה עצמי בכינור." הכינור יחזור בביוגרפיה של אורפז וכמובן בסיפוריו. גם אצל אוונגרדיסט אחר של הספרות הישראלית יופיע כינור בפרוזה, אצל יורם קניוק. אני תוהה אם זה לא אותו כינור.

   "הייתי שר משירי רחל שהייתה מאוד פופולרית אז בתנועות הנוער." ואורפז שר לי בבית הקפה "לנדור" בתל אביב, בלב הציניות המפוכחת והנמהרת של הכרך העברי-ישראלי הראשון. "ואולי, לא היו הדברים מעולם. ואולי, מעולם, לא השכמתי עם שחר לגן, לעובדו בזיעת אפיי."

   לא הייתי מתעכב על עניין הרגל פסקאות רבות כל כך, לולא היה לדבר מקום מרכזי ביצירותיו של אורפז. תמיד לגיבוריו הראשיים יש איזה פגם, לרוב פיזי, הם צולעים. לדוגמה: איזי אורנן, גיבור מרכזי בטרילוגיה "לפני הרעש" – שלושה רומנים הדשים בהווייתנו, לפני ואחרי מלחמת יום הכיפורים, שאורפז רואה אותה כסוג של שבר אישי ולאומי. הטרילוגיה התל אביבית נכתבה בשנות השבעים אל תוך ראשית שנות השמונים וכוללת את הספרים: "בית לאדם אחד", "הגבירה" ו"העלם".

   איזי אורנן הוא גיבור מרכזי בשני החלקים הראשונים של הטרילוגיה "בית לאדם אחד" ששם המונוגרפיה החופשית הזאת שאני כותב: "ספר לאדם אחד" הוא פרפראזה על שמו של אותו רומן, וכן ב"הגבירה". אותו איזי אורנן, בן דמותו של אורפז, המשיב לעצמו את שם אבותיו הגלותיים עוד לפני שאורפז עצמו הדביק את האוֶרְבּוּך בחזרה לשמו, בחֶזקת הספרות מקדימה את אשר מתרחש במציאות. אותו איזי אורנן – צולע. הוא קְצַר-רגל.

   אורפז נהג לתת לי פתקים אישיים קצרים האמורים לחשוף את בטנת היותו סופר. באחד מהם מנה את גיבוריו: "מי הגיבורים שלי?" הוא כותב, "נפתלי, דניאל, יואב, ברוך הרליך, האילם, לבנה, פפה, נוח – אלה הגיבורים שלי. ד"ר קורצווייל אמר על 'ציד הצבייה' (סיפור נפלא של אורפז, ר"י) שהוא סיפור מזוכיסטי. כעסתי עליו. בעיניי הוא סיפור דתי. עלייה לרגל ברגליים יחפות עם האבנים (הצירוף הזה נמחק, אבל באופן כזה שאוכל לקרוא, ר"י). כל מה שכתבתי תהִלים (שוב, המילה תהִלים נמחקה. אולי אורפז תפס את היוהרה, היומרה שבאמירה זו, ר"י). כל מה שכתבתי או שאני לא שווה כלום. אני האילם מ'הכלה הנצחית'. (הרומן האחרון שאורפז כתב, ר"י). דף זה כתבתי הבוקר, בשבילך, רני. יצחק א"א, ארבעה עשר בנובמבר 2007."

   אני מביא את הציטוט הזה כי בלהט האקספרסיבי, לדעתי, אורפז שכח את איזי אורנן גיבורו ולא מנה אותו, ולא בכדי, זה כמו לשכוח את עצמו. זה מה שאורפז שאף כל חייו, לכתוב דף אחד הגון של ספרות יפה ושבורה ובדרך לשכוח את עצמו. "רגל קצרה או לא רגל קצרה," מבטל אורפז את כל הנוגוּת הזו בכף ידו המגוידת והמוכתמת מזִקנה, "זה לא הפריע לי בשנים ההן להיות רקדן מצטיין. רקדתי קְרָקוֹבְיָאק וצ'רקסייה כפולה."     

          

 

 

 

15 תגובות

  1. יצחק אוורבוך אורפז הוא סופר, ישראלי-יהודי, בן 86, שאני מאוד-מאוד אוהב ומעריך והחלטתי לכתוב עליו מונוגרפיה חופשית-אישית-לירית, לא אקדמית, לא גבוהת מצח, לא מדעית. אוורבוך אורפז הוא חתן פרס ישראל מחלוצי האוונגרד הישראלי. זהו החלק הראשון והמשך הפרק הראשון במונוגרפיה. בעבר פרסמתי כאן, ב-24 ביולי 2008, את הפרולוג למונוגרפיה הזאת. אחר כך פרסמתי ב-9 במאי 2009 את תחילת הפרק הראשון מתוך החלק הראשון של המונוגרפיה. מקווה שתיהנו. רני.

    הנה הלינקים לחלקים שפורסמו:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=6298&blogID=171

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=11197#post11197

    • רות בלומרט

      עכשיו אני נזכרת,כשעבדתי בארכיון ומוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור, בירושלים וערכתי את"במה" רבעון לדרמה-[עד שהוחלפתי מן הארכיון בבלונדינית גבוהה. אולי עוד אכניס שיר בנושא זה לבלוג שלי.,נשוב לאורפז, בפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו, הציגו סיפור שלו. שאלתי אותו בטלפון אם מה שראה שם מצא חן בעיניו והשיב בשלילה. הוא התעניין בי ואמר שספרי "המלאך" נמצא בספריתו, ובקריאה הזדהה עם הסיפור "מר גלן" העוסק באדם הסובל מייסורי תופת ברגלו ואינו מסוגל ללכת… אז נדהמתי. אבל עתה הכל ברור. תודה רני.

      • רות, תוספת מפתיעה לידע שאני אוסף באדיקות על אורפז. מעניין יהיה לקרוא את הסיפור הזה שלך. אנסה להשיגו. תודה לך. האם את זוכרת מה העלו שם בעכו? אני מכיר עיבוד לבמה של הנובלה "נמלים". יש גם עיבוד ל"אהבות קטנות, טירופים קטנים" של דליה שימקו, אבל זה יחסית דבר מאוחר, או אולי היה זה משהו אחר. רני.

        • רות בלומרט

          רני יקר, שאל את הסופר איזו הצגה הועלתה.
          כמו כן הוא פרסם שירים יפים גם בכתב העת דימוי. ה"מלאך" יצא בהוצאת הקבוץ המאוחד.

          • רות, זאת אעשה. תודה. רני

          • גיורא לשם

            רני,
            אורפםפז מפרסם זה חודשים רבים מחזור שירים ארוך בכותרת "נגיעות" בכתב-העת האינטרנטי של אהוד בן-עזר, הנשלח בדואר אלקטרוני למנויים.

          • גיורא, תודה לך. אני יודע זאת ואני עוקב אחר המבעים הקצרים האלה שאורפז מפרסם שם. אורפז אף הראה לי אותם באחת הפגישות שלנו. רני.

          • יופי של רשימה, רני, נותנת עוגנים קטנים ואנושיים מקורותיו של הסופר אל יצירתו ,וכרגיל מרתק וחי ומלא אהבה. אתה יודע ,רני ,להתבונן באנשים. כולך עיניים , אוזן קשבת ואנושיות.אהבתי

          • חנה, אני כל כך שמח שאת כאן בבלוגייה. גם כותבת מרגש, גם קוראת נפלא, אף מפרגנת לכותבים האחרים. פשוט כיף. תודה על התגובה, רני.

          • מצטרפת למחמאות שיגיל רן
            הוא אוזן קשבת אנושית רגישה.
            להתראות עם כוחות מחודשים

          • למיכל ר היקרה. תודה על התגובה החמה והעידוד. אני מאחל לך בריאות טובה והרבה שמחה ואור. שובי אל כוחך במהרה וחִזרי אלינו עם תגובות רגישות ויפות ומעורבת כמו תמיד. רני

  2. מרתק, רני. למדתי מפה.

    • אמיר, תודה לך. תגובתך שימחה אותי ועודדה אותי להמשיך לכתוב על אורפז. ומעבר לזה, כיף היה להתכתב איתך באופן סאטירי בפוסט המכיל את השיר היפה "על חטא שחטאתי". צחקתי מאוד באותה שעה מאוחרת. הספקתי בינתיים לקרוא בגיליון החדש של "הליקון" הנושא את השם "שירה והעיר הגדולה" ויש שם שירים יפים מאוד, מקור ותרגום. רני.

      • בעונג, רני, ושמח שנהנית משני העניינים. היה גם לי כיף, למרות שהעמדת אותי בסכנת שנק חמורה 🙂
        ובוודאי חשוב שתמשיך במלאכת אורפז, לפחות לנו, קוראיך הנאמנים.

      • ראינתיו פעם. לפני שנים. ראיתיו הרבה פעמים נודד ליד כיכר רבין ופתאם חדל
        הוא בסדר בריאותית? כתבתי שבחים למסע דניאל כתזכורת לספר טוב ומכונן לפני כמה חודשים

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל