בננות - בלוגים / / סיפור של יום רביעי – בלונים
רן יגיל

סיפור של יום רביעי – בלונים

סיפור של יום רביעי

 

 

 

(שיר של יום רביעי. היום יום רביעי בשבת, שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש: אל נקמות השם, אל נקמות הופיע. הינשא שופט הארץ, השב גמול על גאים. עד מתי רשעים, השם, עד מתי רשעים יעלוזו. יביעו ידברו עתק, יתאמרו כל פועלי אוון. עמך השם ידכאו ונחלתך יענו. תהלים צד)

 

 

 

בלונים

 

 

 

כשהודיע לו הרופא על המחלה חייך, כאילו חיכה לזה זמן רב. משהו בתוכו השתחרר, במוח – מעין קפיץ. וכשיצא את קופת החולים בצפון תל אביב כשתוצאות הבדיקות בידיו הרועדות קמעה, השמש סנוורה אותו וחיממה אותו, נכנסה לתוך העצמות עמוק-עמוק ופשתה בהן. הוא הרכיב את משקפי השמש שלו על החוטם ומלמל לעצמו: "אלה חיים חדשים, עכשיו אלה כבר חיים חדשים." ידע היטב שהוא חייב להיות עצוב, אבל לא היה יכול להתנער מתוך אותה תחושת שחרור.

   פרקינסון זו לא מחלה שמתים ממנה כל כך מהר, חשב. יש תהליך. זה לא סרטן בלבלב שגומר אותך אחרי חצי שנה. פה זה מוות איטי, יש הידרדרות. הרופא שבישר לו מה שבישר, נראה בעיניו כל כך עצוב שהתחשק פשוט לגשת ולתת לו חיבוק, לנחם אותו. להגיד לו "תתעודד חביבי, מחר מישהו ימות ממשהו אחר." הוא לא רצה לגלות, אפילו לא לעצמו, שבלב חש חופש נורא. סוף סוף החובות והנושים ייעלמו. אלה הביאו עליו את המחלה ועכשיו הם לא יראו ממנו גרוש, כי מי יתבע אדם נוטה למות. ואם יתבעו, על הזיןשְלו. שיתבעו. ממנו הם לא יראו פרוטה. החוב אבוד. Catch me if you can.

   והוא ימות להם לאט-לאט – הוא חייך אל השמש. מרחוק ראה בקצה הרחוב את הוולוו הישנה שלו חונה. חת'כת פח לוהטת, חשב. קחו אותה, היא שלכם. הוא ימות להם אט-אט, Slowly-Slowly, סיעודי-סיעודי, והם לא יראו ממנו לירה. הוא עצמו חוב אבוד. ירעד לו ויקבל ביטוח לאומי, ירעד לו ויקבל עובדת סוציאלית. ירעד למולה. קודם בידיים, אחר כך ברגליים, אחר כך בכל הגוף והראש. אבל כמה שינער את עצמו וירעד, לא ייפול ממנו שקל בשביל הכלבים האלה. שלף בשתי אצבעות את הטלפון הנייד מכיס החולצה הכחולה. מעניין כמה זמן עוד יוכל לעשות זאת? פתח אותו ותוך כדי הליכה התחבר לאינטרנט לד"ר גוגל מוגל הזה ומשם לוויקיפדיה כדי ללמוד משהו על מה שיש לו.

   "מחלת הפרקינסון היא מחלה ניוונית של מערכת העצבים, המתקדמת באיטיות ומאופיינת בהפרעות מוטוריות טיפוסיות, המתרחשות עקב חוסר במוליך העצבי דופמין. הסיבה למחסור בדופמין הינה אידיופתית (שסיבתה אינה ידועה), אך ידוע שהיא כרוכה במוות של קבוצת תאים מסוימת מאוד, תאי ה-Substantia Nigra. בין ההפרעות ניתן למנות: האטה וירידה בתנועה, נוקשות שרירים, רעד בלתי רצוני במנוחה, הפרעות בשיווי המשקל וחוסר יציבות בהליכה. המחלה נובעת מתפקוד לקוי בגרעיני הבסיס במוח, שממוקמים במרכז המוח, במוח התיכון. תפקידם לנהל את ההיבטים האוטומטיים של תנועותינו, באופן מדויק ללא התערבות הכרתית." טאק! סגר בכוח את שני חלקי הטלפון הנייד זה על זה. הידק.

   זה הספיק לו, הדישה הזאת באינסוף פרטים טפלים. מוח. אפשר לחשוב שהוא מסוגל בכלל לדמיין את המוח שלו. עיסה רופסת ממילא. תמיד כשאמרו לו את המילה "מוח" נזכר בניסיון הנפל שלו לפני כעשרים שנה לאכול אצל "חיים – גריל רומני" מוח עגל בפירורי לחם. זה היה כל כך מגעיל, אפילו יותר מרגל קרושה במסעדת "קיטון". הוא הזמין את זה כדי להרשים את החבר'ה, טעם, החמצמצות של הלימון עם החלקלקות של המוח גרמו לו לרוץ לשירותים ולהקיא את נשמתו. הוא לא האמין שהוא יגיב כך. לך תסביר לגוף שלך שאתה רוצה לשלוט עליו. זה קם עליך. עד היום הוא חש את המאכל הזה תקוע לו בעומק החך. ובבקרים סגריריים כשהחורף רק מתחיל והוא חש צורך לכחכח כי אוטוטו יבוא הצינון, הוא מרבה להשמיע קולות כחכוח ולהיזכר במנה הנוראה ההיא. מוח – גם כן חרא של דבר.   

   בכלל, מה אנחנו יודעים על האיברים הפנימיים שלנו, נעזוב את המוח. הוא ניסה להיזכר בערך איפה נמצאות הכליות ואיך היא נראות. והטחול? והמעי הגס? והדק? והשד-יודע-מה! והתוספתן והלבלב וכיס המרה? מה הצורה של כיס המרה? והסרעפת? שם מצחיק "סרעפת". נשמע קצת כועס. איפה כל זה יוצא, המקומות האלה? רק הכאב מזכיר לנו אותם, רק הכאב.

   ראה שהגיע תוך כדי הליכה איטית אל פארק הירקון. הנייד צלצל בכיס. הוא שלף אותו וכיבה. אפילו לא טרח להסתכל על המספר. למיטב זיכרונו זה היה סתם יום של חול, שטוף שמש, ובכל זאת, המון אנשים התרכזו סביב גדת הירקון כאילו זה יום שבת או יום חג. יכול להיות שהוא טועה והיום לא יום רביעי? זה נראה לו מוזר, אבל הוא ביטל את ההיסוס אגב נפנוף בכף ידו. פתאום חשב, ללוויה שלי הם באים. לא היית צריך לפני שמונה שנים להתפתות ולתת למוטי לנהל את העסק. זאת הייתה טעות. ומייד דחק בעצמו. לא שוב. אל תיכנס לזה עכשיו, חביבי. כמה פעמים היינו בדיון המסריח הזה. קח אחריות. אתה הכנסת את הבן שְ'ךָ שותף בעסקי האנציקלופדיות הממוחשבות והמילונים האלקטרוניים. אתה! אתה! אתה! אתה! אז מה הבעיה שְ'ךָ?

   מישש את הכיס הקדמי של מכנסי הג'ינס שלו כדי לבדוק שזה שם – הסטיפה. את זה לימדו אותו עוד הסלוניקאים בשוק לוינסקי. מנטש היה תמיד אומר לו: "אין בעולם הזה צ'קים ואין בעולם הזה קרדיט לאף אחד – זה בלוף. תמיד שיהיה לך כסף מזומן בכיס. חבר שלך – כיס שלך". והוא הסתובב איתה – סטיפה של חמישה עשר אלף אירו אחוזה בגומייה. שלושים שטרות של חמש מאות. בערך תשעים אלף שקל. מה שבטוח, על כל צרה שלא תבוא. והנה, באו להן שבע השנים הרעות, אבל התשעים אלף תמיד בכיס כמו שצריך. את זה אף אמסטף מההוצאה לפועל או כריש בן זונה מהבנק לא ייקחו ממנו. את הדירה כבר לקחו, שתי דירות; את החלק שלו בהוצאה לאור נאלץ למכור במחיר מגוחך לשותפיו שניצלו את המצב; את שני הרכבים האחרים החרימו. הכול מעוקל. כל כסף שנכנס הולך לכיסוי החובות. בכל זאת, שני מיליון וחצי דולר חוב, זה לא הולך ברגל.

   עצר סמוך לגשר העץ הצר. רוכב אופניים חלף על פניו, ממש שפשף אותו ועלה על הגשר. רצה לצעוק עליו, אבל התחרט כי ראה שלאופניים הגדולים מחובר חלק נוסף, חצי-אופניים, רק גלגל אחד וקשת ברזל גדולה, מושב, וילד קטן, אולי בן שמונה-תשע, מדווש במרץ.

   התחילה מנשבת רוח, חמה כזאת, קיצית. מול הגשר עמד מוכר עם חומה גבוהה של בלונים, ומאות הורים וילדים התרוצצו סביב על הדשא, שיחקו בפריזבי, מטקות, כדורגל. הוא שם לב שהיה משהו קצת חריג במוכר הבלונים הזה, אבל הוא לא הספיק לעמוד על קנקנו, כי קבוצה של סוסי פוני עברה לפניו, מלווה בשני סוסים גדולים. דבוקה ענקית של ילדים רצה אחרי הסוסים בצרחות. רעש נורא. אחד הסוסים הגדולים נעמד במרכז כל החאפלה הזו וחרבן צואת קש ענקית וזהובה. אחרי שנייה הריח נישא למרחקים וכולם צעקו "איכס! הוא עשה קקי." הוא שמע את הרוכב אומר, "לא כאן, סטאר, לא יפה." ובאמת שם לב שלסוס הלבן יש כוכב שחור על המצח. משום-מה זה ריגש אותו, ראה בזה סימן מלכותי, והוא חצה את השביל המבוטן אל עבר מוכר הבלונים.

   המוכר היה נער בלונדיני וחסון כבן שש-עשרה עם פאוץ' שחור על המותניים, נראה כמו גולש שעובד בשעות הפנאי במכירת בלונים. חלק הארי שלהם היה קשור לטבעת ברזל עבה, כזו שספורטאים נתלים עליה, שהייתה תקועה באדמה, ואילו השאר היה תפוס בכף ידו. הוא עמד מולו וחשב, מה אני בעצם רוצה ממנו. הנער שהבחין באיש המוזר הזה פנה אליו, "דוֹנִי, צֶה לקנות בלון, רק שְבעשְרה שקל, בזול, חצימִבצע." הוא הבליע את המילים כדרכם של נערים וזה קצת עצבן אותו, והוא דחף את הידיים לכיסים ונגע בסטיפה שבצד ימין. רצה לשאול אותו על מה כל החגיגה הזאת אם זה סתם יום של חול ולמה אין גן ובית ספר וכולם מסתובבים חופשי כאילו אין מחר ואין חובות, אבל אז עלה על מה שמוזר אצל המוכר. הייתה לו ביד וקשורה לטבעת הקבועה באדמה, כמות אדירה של בלונים שהוא לא ראה בעבר אצל שום מוכר. היו שם אולי אלף בלוני הליום.

   "מאיפה יש לך כל כך הרבה בלונים?" שאל.

   "מסתומרת נִי מוֹכֵרְתָם. אה, החברה שהייתה מְבִיאותָם פשטה ת'רגל ונתנה לסוכנים שְלה ככה חופשי למכּורתָם."

   "בכמה תמכור לי את כולם?" הוא עצמו לא הבין מניין צצה השאלה הזאת.

   "מַזהה?!" אמר הבלונדיני והסיט את הקָרֶה שלו לצד כמו איזה כוסית.

   "אני רציני, בכמה תמכור לי את כולם?"

   "תָּה מסתלבט עליי, אה?" אמר המוכר ונגע בפאוץ' שלו בעצבנות.

   "לא."

   "בנאדם, תָּה גנוב, עישנת איזה חומר? יש פה למעלה מאלף בלון."

   "כמה כסף?"

   הנער הוציא בחוסר חשק מחשב כיס מהפאוץ', תוך שהוא מביט בחשדנות באיש המוזר הזה עם המשקפיים שרעד קצת ברוח הקיץ החמה. "תדעלְךָ שפחות מחמש עשרה אנ'לא יכול," הוא אמר.

   נזכר כמה הוא אוהב בלונים, עד כמה השטויות האלה הממולאות באוויר ממלאות אותו תמיד באושר. ימי הולדת. כשהיה קטן, אולי בן חמש או שש, לא היו בלונים כאלה עם הליום וצורות של חיות, מיקי מאוס, דונלד דאק ופו הדוב, דורה ובוב ספוג – אותם הכיר משני הילדים של מוטי, הנכדים שלו, שלפעמים בלית ברירה כשהבייביסיטר הייתה חולה, היו נותנים לו לשמור עליהם, למרות שדוריס, אשתו של מוטי, לא סמכה עליו בגרוש, בייחוד אחרי ששמעה בפעם האלף את הסיפור ההוא, איך הוא שמר על מוטי ואסנת כשהיו קטנים, סיפור שרץ במשפחה כמו בדיחה טובה.

   אז, לפני שנים, לא היה כל החַרְטָה הזה. היו בלונים עגולים בכמה צבעים מחומר קצת קשה, פלסטי כזה ולא נעים, שהיו תולים למעלה ועל הדלתות בשרשרת בכל סלון שבו התרחשה מסיבת יומולדת. הוא היה עובר עם סיכת ביטחון שהיה מוציא מהרוכסן של המכנסיים ושנא אותה כל כך, כי אימא שלו תמיד הייתה דוחה את התיקון בגלל שלא היה לה כוח והיא עבדה במס הכנסה שעות על גבי שעות, ובלילה אחרי שהייתה משכיבה את אחיו ואותו לישון, היה שומע אותה במסדרון ממלמלת פרקי תהילים לבריאות שלהם ושל אבא שכבר אז היה חולה.

   הוא היה שולף את סיכת הביטחון וחור קטן היה נפער סמוך לבולבול ואז הוא היה עובר באמצע היומולדת, קופץ לגובה ומפחד תוך כדי שהבולבול ייתפס לו ברוכסן, ודוקר את הבלונים אחד אחד והם היו מתפוצצים. הילדים היו בדרך כלל צוחקים, אפילו היו כאלה שחיקו אותו וכבר הצטיידו בסיכות ביטחון לימי הולדת בלי שום חור במכנסיים. לפעמים איזו בת מלשנית הייתה קצת מקטרת על זה כי הרעש היה מפריע לפרינצסה. אבל לאט לאט הבנים התחילו להתחרות בזה: מי יפוצץ מהר יותר את הבלונים עם סיכת הביטחון באמצע יום ההולדת.

   עד שפעם אחת הם קפצו, הוא תמיד היה ראשון, לפוצץ את הבלונים ממש בהתחלת ההופעה של הקוסם השמן שהובא במיוחד מנס ציונה. והקוסם, שהיה איש צעיר יחסית, נבהל כל כך מהרעש, שהיונה עפה לו מהידיים עם הכובע, והוא שם יד על החזה שלו והתמוטט. קיבל התקף לב המסכן, הובהל לבית חולים ושכב שם. יותר הם לא פוצצו שום בלון בשום מסיבה.

   האמת, לא זכר את הסיפור הזה בכלל. הדחיק אותו. אבל בצבא כשהיה כבר במילואים, איש צעיר, הוא פגש את הקוסם. ההוא בא לעשות שמייח בבסיס בדרום. הקוסם כבר היה איש די מבוגר. הוא לא בדיוק זכר מאיפה הוא מכיר אותו, אבל הקוסם טרח להזכיר לו וסיפר לפני כל החבר'ה את הסיפור על הבמה וכולם צחקו. בהתחלה היה לו קצת לא נעים. אחר כך הוא קרא לו ועשה איתו טריק של העברת סיכה בבלון בלי שהבלון יתפוצץ, והוא כבר הרגיש הרבה יותר נוח עם עצמו ועם החבר'ה במילואים שמאז כינו אותו "סיכת ביטחון", וצחקו קצת איתו וקצת על חשבונו. מאותו יום כבר לא שכח את הקוסם ההוא, ובלונים היו מעוררים אצלו שמחה בלב.                                

   "חמש עשרה אלף שקל כל הסחורה. הולך?"

   הוא עשה מהר חשבון בראש. היה טוב בזה. חמישה עשר אלף לחלק לשש שווה אלפיים חמש מאות. היד נשלחה אוטומטית אל כיס מכנסי הג'ינס ושלפה את הסטיפה, האצבע עברה על הלשון והוא שלף מהגומייה חמישה שטרות.

   "מה תָּה עושה?" נבהל הבלונדיני שלא זיהה את השטרות.

   "אני קונה ממך את כל הבלונים," הוא אמר שלו מאוד.

   "מזה הכסף הזה?" הוא שאל, נגע בעצבנות בפאוץ' והסיט את השיער לאחור.

   "תירגע, זה אירו. זה כסף טוב. זה שטר של חמש מאות. שווה קצת פחות משלושת אלפים שקל. אתה לא מאמין לי?" מבעד למשקפי השמש הכהים הוא ראה שהבחור נבוך. העיניים של הבלונדיני פשוט קראו לעזרה. אלפי אנשים בפארק ודווקא הקרימינל הכי מופרע פנה אליו, אולי זה רוצח סדרתי כמו בסרטים שבווי-או-די? הוא הסיר את משקפי השמש ותלה אותם על כיס החולצה. אחר כך הביט בעיניו הכחולות והעמוקות היישר לעיני הבלונדיני. רצה לרכוש את אמונו.

   "תן לי שטר אחד," אמר הבְּלוֹנְדֶר, "אני ילך לשאול את אחשְלי הגדול בקיוסק."

   "הוא עובד בקיוסק?"

   "זה שלו הקיוסק והוא מבין במטבעות וכסף זָר כמו בְּרוֹקֶר. לא תוכל לעבוד עליו, אחי."

   "קח את כל חמשת השטרות," הוא אמר, "אני סומך עליך שתחזור. אם לא תחזור, אני לוקח את הסחורה והולך." והבלונדיני נתן לו את כל הבלונים שהחזיק בידו, חטף מידיו את השטרות ורץ משם. הוא ראה אותו מרחוק נעלם מעיניו סמוך לקיוסק המאולתר שהייתה לו צורה של פחית פפסי.

   עמד וחיכה לו. בהתחלה חשב שיוכל להחזיר את החובות. היה די בטוח בזה. עשה החזר תשלומים. אמר: אני אתחיל מהתחלה, מאפס, כמו שאני יודע, כמו בשנות השבעים, כשהורדתי מהקיר את התעודה של ראיית החשבון והלכתי ונהייתי מו"ל, הצלחתי ונכנסתי אחר כך שותף בהוצאה גדולה. אבל בגיל חמישים ושש כנראה אין סיבוב שני. וכל מה שידע לעשות זה להוציא ספרים. היום כבר יש כוחות חדשים בשוק הזה, שמות שהוא בקושי מכיר; חלקם הוא כן מכיר, אבל הם מתבלבלים בראשו בשנה האחרונה. יכול להיות שזה הפרקינסון? בהתחלה, כשהפסיד את הכסף, חשב לא בעיה, אולי אחזור לעסוק בראיית חשבון. הכלים קצת חלודים, אבל הכול אפשרי. קדחת! רק מלחשוב על לעסוק במקצוע הזה בא לו להקיא. אני אוהב לעשות ספרים הרבה, חשב, עם או בלי קוהלת, ואם לא נותנים לי לעשות מה שאני אוהב אז כוסאוממו העולם! רק על הסירה באילת ההוצאה לפועל לא עלתה והוולוו רשומה על השם של אסנת שעובדת שכירה בתור חשבת אצל "אדלר-חומסקי". נו באמת, מה קורה עם הבלונדיני הזה?

   הוא סבב את הטבעת ובחן את קיר הבלונים כאילו לפניו בעיה פיזיקלית. כיווץ את גבותיו, השמש הפריעה לו. שלף את משקפי השמש שהיו תלויים על כיס החולצה ודחק אותם על אפו. נגע בכיס הג'ינס הימני כדי לוודא שהסטיפה עוד שם. אחר כך ביד שמאל משך את טבעת הבלונים מהאדמה. הפליא אותו כיצד זו נעקרה מן הקרקע בקלות יחסית. הוא קשר את ערמת הבלונים שהייתה בידו הימנית לטבעת והחזיק אותה בשתי זרועותיו לפניו כהגה. כעת אחז בידיו כאלף בלונים. הם משכו אותו קצת והוא חש לחץ לא מבוטל בקיבורות הזרועות. המשיך ללכת.

   לפעמים אין לו כסף לדלק. אוי, כמה זה משפיל. אז הוא לוקח קצת מהסטיפה ומחזיר. משתדל מאוד שלא לגעת בה יותר מדי, כי הכסף במדינה הזאת עף.  החבר'ה במילואים תמיד היו צוחקים עליו שהוא מחזיק סכומים כאלה בכיס של המדים או הג'ינס, אז זה עוד היה בדולרים. הייתה אינפלציה. יום אחד ישדדו אותך, אמרו. לפני הדולרים הייתה סטיפה של לירות, אחרי זה שקלים ישנים. בסוף זה נעצר על הדולרים עד שבא האירו. הסוד הקטן שלו בכיס. פעם החבר'ה במילואים ניסו לפלח לו את הסטיפה כשהוא ישן. הם לא ידעו, הטמבלים האלה, שהוא מעביר את הסטיפה לכיס שתפור על התחתונים. לקחו את המכנסיים בלילה, צחקקו כמו טיפשים ונשארו עם הזין ביד. חבר שלי – כיס שלי. הם טעו, החברים הטובים שלו, אלה שקראו לו "סיכת ביטחון". כמה טוב זה עושה לו שיש לו הרבה מזומן בכיס. בכל זמן. כסף שרק הוא יכול לגעת בו כשצריך. במדינה הזאת אין אמונה באף אחד.

   נעצר מול פינת החי. איזה יען מטומטם נעץ בו את עינו הבולטת. הוא ממס הכנסה? גיחך והמשיך ללכת. אחרי הכלובים עמדה אישה. מוזנחת, לבושה בטרנינג מהוה והיה לה פאוץ' דומה לזה של הנער שפגש. התקרב אליה וראה שיש לה רווח ענק בין השיניים. רכבת ישראל יכלה לעבור שם. סביבה היו ישובים המון ילדים לשולחנות קטנים עם צבעים ומכחולים. כל ילד היה שקוע בצביעת יציקת גבס, מסכה או ליצן, עכבר או חתול, פרפר או דבורה. היה שקט נורא. הילדים היו מאוד מרוכזים. האישה עמדה מעליהם וחייכה. מדי פעם הוציאה מן התנור עוד יציקות גבס, שחררה אותן מן התבניות וחילקה ביניהם. הילדים לא שמו לב אליו. רק הזקנה הביטה בו. הוא הביט בה. משקרב ראה שהיא דומה מאוד לנער הצעיר, מעין תשליל שלו, ההוא היה יפה וזו כל כך מכוערת. משהו בשכפול הזה הרתיע אותו והוא נסוג מעט לאחור. אבל אז עבר איזה שמוק על קורקינט חשמלי עם ווקמן על האוזניים וכמעט דרס אותו, והיה נדמה לו שהזקנה מסמנת לו באצבעה שיקרב אליה.

   עכשיו הוא חש את הלחץ בקיבורות ביתר שאת והן רעדו. הוא באמת התפלא איך עשרות הילדים סביב השולחנות לא מרימים את ראשיהם ומבחינים באיש אחד עם אלף בלונים, ואז הוא שם לב לזה. גם לאישה הזקנה, מאחוריה, הייתה חומת בלונים שהגיעה עד השמים והסתירה את הנוף. מדי פעם קרב איזה אב צעיר וקנה ממנה בלון אחד. לפי ההערכה שלו הייתה לה כמות גדולה מזו שהחזיק בשתי ידיו. הוא חיכה שנייה שהיא תתפנה וניגש אליה. נאבק ברוח החמה שמשכה אותו קצת.

   "אני רוצה לקנות ממך את כל הבלונים," אמר.

   היא פרצה בצחוק: "מה, אין לך מספיק בלונים ביד?"

   "אני צריך עוד," הוא ענה ולא הבין למה בעצם הוא אומר לה את זה.

   "אתה צוחק עליי? זה יעלה לך הון."

   "אני מוכן לשלם בעין יפה."

   "כמה?" היא חייכה. הרווח בין שיניה גדל. בלון הליום יכול היה לעבור שם.

   "מה ששילמתי לבן שלך," אמר בהחלטיות כמי שמסיק דבר מתוך דבר וחושף את סודה של הזקנה.

   "הלוואי היה לי בן חי," אמרה הזקנה בעצב. "פעם היה לי ילד, שמת בטביעה בירקון. אז, לפני שנים, העסק של הסירות היה שלנו. הוא נפל מהסירה הגדולה, הכחולה, באחד הסיורים. היה קורא לה 'בָּגָבָּגָבָּגָבָּגָ' בגלל הרעש שהיא עשתה. לא הצליחו להציל אותו." בעיניה עלו דמעות והוא חש צורך לגשת ולחבק אותה, אבל ידיו לא היו פנויות. "מאז כל הילדים הם הילדים שלי," היא הצביעה על השולחנות. "תגידו ילדים," הם הרימו את הראש באחת כמו חיילים, "למכור לדוֹד הנחמד הזה את כל הבלונים?"

   "כן, כן, כן," צעקו הילדים במקהלה, "כן, כן, כן."

   "טוב. בסדר."

   רצה להכניס את היד אל הכיס, אבל אז נזכר שידיו מלאות בלונים. נתן לזקנה הרזה והגרומה את הטבעת עם אלף הבלונים, הושיט את היד לכיסו ושלף חמישה שטרות של חמש מאות.

   "יש כאן חמישה שטרות של חמש מאות אירו, זה יוצא בערך…"

   "זה בסדר, אני יודעת טוב מאוד כמה זה שווה." היא חייכה וסימנה לו בניד ראש להכניס את השטרות למעין קופת גבס בצורת חזיר שהייתה מונחת על אחד השולחנות. המשיכה לחייך אליו ונדמה היה לו שהוא עצמו יעבור בעוד רגע ברווח הרחב שבין שיניה. הוא התיר את הבלונים שהיו קשורים למתקן שהוציא כל הזמן יציקות גבס. שם לב שגם אלה היו קשורים לטבעת כזו שאתלטים נתלים עליה. אחז בה. בקושי רב אסף את הטבעת הראשונה מן הזקנה שנעה ברוח החמה כמו קנה סוף והמשיכה לחייך. כעת אחז בידיו שתי טבעות שאליהן היו קשורים למעלה מאלפיים בלונים. הוא המשיך ללכת מערבה, לעבר הים. זאת כבר לא הייתה בדיוק הליכה רגילה של אדם על הארץ. רגעים אחדים נאבק ברוח החמה שמשכה אותו אחורה בכוח, ורגעים אחרים היה נדמה לו שרגליו ניתקות קמעה מן הקרקע, עושות מעין שלושה-ארבעה צעדים באוויר ונוחתות על האדמה, ומשהו בתחושת הריחוף הזאת הסב לו עונג רב. מרחוק הוא ראה את הסירות.

   נזכר עכשיו במחנך ובמורה לפיזיקה שלו מר צֶדֶק, שהיה קטן מאוד ובעל קול צפצפני. הוא היה אומר: "אין צֶדֶק בעולם, ואם יש, אז הוא קטן כמוני." באספת הורים הוא גילה את אימא מִרְיָם ומאז הוא העריץ אותה. ניהלו ביניהם שיחות פילוסופיות על דא ועל הא ושכחו לדבר עליו, על ההתנהגות שלו ועל הציונים שלו. אימא שלו עליה השלום הייתה אומרת למר צֶדֶק, "לא יודעת אם יש אלוהים או אין אלוהים, אבל המוות הוא ודאי. זה עסק בטוח וזה הצדק האבסולוטי. כאן לא יעזור שום ניגוד: חכם-טיפש, עשיר-עני, טוב-רע, יפה-מכוער, כולם בסוף שוכבים במאוזן מתחת לאדמה ומי שמחליט לא עלינו לתרום את גופו למדע או לשרוף את גופתו כדרך עובדי אלילים או להתאבד רחמנא לצלן, לא חומק מן הצדק האבסולוטי, רק עושה וריאציה וגומר בתור קצף על פני הים או במעבדה בתוך צנצנת." ומר צדק, שהיה מורה לפיזיקה עם נשמה של פילוסוף, היה קורן מאושר ומהנהן בראשו הקטן לעברה. ראית עליו שהוא מעריץ את אימא על היותה אישה דתייה קשת יום מצד אחד, ועל היכולת שלה לחשוב במופשט מהצד האחר, להיות ראש פתוח. הוא היה אומר לו אחרי השיעורים, "אתה תגיע רחוק, אתה תגיע גבוה. יש לך ראש כמו לאימא שלך שתחיה, אַ קוֹפּ פון אַ מיניסטֶר." אחר כך מר צדק מת מהמחלה. כולם בסוף צריכים למות ממשהו.

   התקרב לסירות. המים המתנצנצים והקורצים מילאו את לבו שמחה למרות שהריח בקרבתם היה נורא. התכופף וקירב את שתי הטבעות אל הקרקע. זרוע ימין שלו השחילה את הטבעת על כף רגל ימין. הרגל דרכה על הטבעת בכוח. זרוע שמאל שלו עשתה את אותה פעולה על רגל שמאל. הוציא את הטלפון הנייד. הדליק אותו. ראה שיש לו שלושה אס-אם-אסים. בטח אסנת מנדנדת, רוצה לדעת איך היה אצל הרופא, חשב. השתמש בנייד כמחשבון והתחיל לחשב כך: נפח של בלון הליום אחד שילד מחזיק הוא בערך 0.02 מ"ק. תאוצת הכובד, אם זכר נכון, היא g. זה הקצב שבו דברים נופלים לכדור הארץ. 9.8 מטרים לשנייה בריבוע. צפיפות ההליום שממלא את הבלון היא 0.1785 ק"ג למ"ק. ראה בעיני רוחו את היחידות kg/m3. צפיפות האוויר, לעומת זאת, היא 1.293 kg/m3.

   כעת עלו לנגד עיניו שוב הפנים הקטנות והממזריות של מר צֶדֶק כשהיה אומר בקולו הצפצפני "חוק ארכימדס." ואחר כך היה מתחיל בסיפור "ארכימדס שכב באמבטיה…" רגע אחד, בוא נראה. אם יש הליום בבלון והבלון נמצא באוויר, נוצר כוח עילוי כלפי מעלה, כי מה שנמצא בתוך הבלון קל יותר מן האוויר. הגוף עולה לפי חוק ארכימדס. כדי לחשב את כוח העילוי שפועל על בלון הליום, יש להכפיל את הפרש הצפיפויות של ההליום והאוויר בנפח הבלון ובתאוצת הכובד: Vg(' r (r וזה נותן את כוח העילוי בניוטונים: 0.2184. כדי שבנאדם יעלה מן הקרקע, כוח העילוי שפועל על הבלון שהוא מחזיק צריך לפחות להשתוות למשקל האדם, כלומר כדי לעלות באוויר עליו להיות יותר ממשקלו. המסה של אדם כמותו היא 80 קילוגרם. משקל האדם בניוטונים, המסה m, כפול g תאוצת הכובד, הוא 784 ניוטון. 80 כפול 9.8. כוח העילוי של בלון אחד, אמרנו, הוא 0.1284. עכשיו צריך לחלק את המשקל 784 בזה. התוצאה, הוא הקיש קלות: 3,589 בלונים. זהו. כדי שאדם יתרומם מהקרקע הוא צריך 3,589 בלונים כאלה; בערך 4,000 בלונים והוא עף בגובה הכרמל; 5,000  בלונים של דורה, בוץ, דונלד דאק, מיקי מאוס, גופי, פו הדוב, אייה, נמרור, חזרזיר, פרפר, דג, אריה, לב, שפתיים, והוא בגובה החרמון. החזיר את הטלפון הנייד לכיס. התכופף והרים בזרועותיו את שתי הטבעות. גרגירי חול דבקו בהן. המשיך ללכת.

   "אֶה-או," נשמע קול מאחוריו. הוא עצר את עצמו, אבל בשל הבלונים ריחף עוד ארבעה צעדים והפנה את הראש. בסירת משוטים קרב חותר אל הגדה. משום מה נעמד וחיכה לו. ראה שהאיש השתדל למהר, קשר את סירת המשוטים הישנה בחבל לעמוד העץ שעל הגדה וקפץ מתוכה בכבדות חיננית. משהתקרב אליו הבחין שהוא מזוקן. לבוש היה בחולצת פלנל קצרה עם משבצות, אגודליו השמנמנים היו נעוצים בתוך שלייקעס שדהו כבר מרוב כביסות והמכנסיים הירוקים-כהים מרובבים במיני כתמים שונים. פניו היו דומות לאותו נער שראה בתחילת מסעו, אבל זקנים יותר ומזוקנים.

   "אשתי צלצלה לי לנייד ואמרה שאתה אוסף וקונה בלונים," אמר בקול בס. התאים לו כל כך הקול הזה. נשמע ונראה כמו זמר מקהלה מאיזה קיבוץ. "יש לנו עוד שלושת אלפים חתיכות כאלה, תרצה לקנות אותן?"

   "כן," אמר בשקט.

   "מצוין. בוא אחריי. החברה שמייבאת אותם פשטה את הרגל וכעת אני מחפש פראייר שיקנה אותם," גיחך, "נפלת לי מהעץ כמו פרי בשל ביום שרב." האיש המזוקן והקטן הלך במהירות לפניו. "זה כאן, מאחורי מחסן העץ, לא צריך ללכת רחוק." הלך אחריו אל מאחורי המחסן. היה שם ריח חזק של שתן וראה גללים בין השיחים. הריח הנורא נמהל בריח החריף שעלה עכשיו מן הירקון כמו אלפי ביובים פתוחים. חש בחילה נוראה. "הנה הם כאן," אמר קול הבס ומשך את השלייקעס כמי שעומד לסגור עסקה טובה. רק עכשיו הבחין בהם. מאחורי המחסן הישן, קשור אליו היטב, ניצב נֵד בלוני הליום וראשו בשמים.

   "אוויר שאין סופו לנוח." נזכר בציטוטיו של מר צדק מהגמרא, אלה ששימשו את המורֶה בשיעורי הפיזיקה שלו. פעם אחת בהיותו בן עשרים ומשהו אימא באה אליו הביתה. אבא כבר לא היה חי והיא הביאה אוכל לדירת הרווקים שלו. היו לה ייסורי מצפון על כך שבילדותו עבדה כל כך קשה במס הכנסה ולא הכינה לו אוכל חם יום-יום. בכל זאת, בן-זקונים. התיישב לאכול את האוכל הטעים של אימא והיא ישבה ונעצה בו עיניים מלאות פליאה. מעולם לא הביטה בו ככה. "על מה את מסתכלת?" שאל בפה מלא. "עליך." ענתה והמשיכה לבהות. "מה לא בסדר?" שאל וחש את הדג תקוע בוושט. "אתה אוכל בלי כיפה," אמרה, "בלי לברך."

   "כמה?" שאל את בעל הזקן עם השלייקעס, שדמה לילד ההוא.

   "מה ששילמת לאשתי, אבל פי שלושה מזה, כי יש כאן למעלה משלושת אלפים בלון."

   "קח מהכיס שלי," אמר ביבושת.

   האיש התקרב והושיט את היד אל הכיס.

   "עצור!" פקד עליו. "אני מוכן לעסקה. אין בעיה. אבל אני רוצה שתסביר לי משהו. אשתך אמרה לי שאין לכם ילדים, או שהיה לכם ילד והוא מת."

   "זה נכון," אמר האיש, "אבל מה זה העסק שלך?"

   "אני פגשתי בתחילת היום נער צעיר דומה מאוד לך ולאשתך, איזה מן מיקס של שניכם שיצא נורא יפה. הוא מכר לי את כמות הבלונים הראשונה. רצה לבדוק שהכסף שנתתי לו לא מזויף ורץ לאח שלו שעובד כאן בקיוסק לאשר את העניין. הייתי בטוח שזה הבן שלכם."

   נשתררה שתיקה.

   "אני לא יודע על מה אתה מדבר ואת מי פגשת," אמר האיש. "אשתי עובדת כאן בשבתות עם ילדים. אנחנו מתפרנסים מזה. את החלק שלי בעסק של הסירות מכרתי, אבל כיוון שמה שאני יודע זה לתקן סירות והמקום היחיד שאני מרגיש בטוח בו זה החרצפים של הירקון עם כל הסִרחון, אני המשכתי וממשיך לעבוד פה בתור שכיר. פעם היה לנו בן קטן, ילד, שנפל לירקון מהסירות הכחולות הגדולות. הוא היה קורא להן 'בָּגָבָּגָבָּגָבָּגָ'. הוא מת בטביעה ואין לנו ילדים. אימצנו את בן אחינו כי הוריו נפטרו. הוא גדל והיום הוא בעל הקיוסק כאן. זה שיש לו צורה של פחית פפסי קולה."

   "אתה יכול לקחת את הכסף מהכיס," אמר בהשלמה והורה בעיניו על הכיס הימני. ועוד חשב שאין לו שום קשר עם האחים הגדולים שלו. פעם היה, קשר רופף, אבל מאז שאבא ואימא נפטרו ואחרי שהפסיד את הכסף הגדול, הם נעלמו לגמרי מחייו. כנראה פחדו שיבקש הלוואה. אבל ייתכן שלא. אולי היה זה בכלל הפרש השנים בינו לבין אחיו. כשהיה נער, הם כבר לא היו בבית: אחד נגד שלושה. זכר איך בהלוויה של אבא, אחיו הבכור עלה לשאת דברי הספד ואמר: "אבא בעצם אהב את אלה שלא אהבו אותו. הייתה לאבא מין אהבה שכולה טעות, משהו בלתי אמצעי כזה." הוא חשב שמה שאחיו הבכור אמר זה היה מתוך הלב וזה היה נכון, אבל בלוויה, במעמד כזה, לא אומרים דברים כאלה ועוד ליד אימא. אני בעצם דומה לאבא שלי, חשב, וזה צבט לו בלב.

   האיש המזוקן מיהר ודחף את ידו השמאלית לכיס מכנסי הג'ינס ושלף משם את כל הסטיפה. בצקצוק לשון, לקלק את אצבעו, והוציא חמישה עשר שטרות של חמש מאות אירו. את חמשת השטרות שנותרו ביקש להחזיר לכיס.

   "קח את הכול," אמר בלחש, "אני כבר לא זקוק לזה."

   "בשום אופן לא," הרעים קול הבס, "עסקה זו עסקה. לא אקח גרוש יותר ממה שמגיע לי. שמור לך את השאר. אולי תזדקק לזה."

   עיקם את פניו בחוסר חשק. האיש דחף את מה שנותר מן הסטיפה לתוך כיס הג'ינס. אחר כך התיר את שתי קבוצות הבלונים מעמודי הברזל שתמכו בצריף. גם הם היו אחוזים בשתי טבעות כאלה שהאתלטים נתלים עליהן. האיש המזוקן והקטן ביקש ממנו לעמוד על רגל אחת. הוא הרים את הרגל ונרעד. זה כנראה הפרקינסון, חשב. בקושי החזיק מעמד לשנייה. האיש המזוקן השחיל במהירות את הטבעת על השוק האחת. "את הרגל השנייה," ציווה. הוא הרים בקושי את השנייה, רעד ונתמך בכתפו של המזוקן שהשחיל במהירות את הטבעת השנייה על השוק, אמר לו שלום חטוף וירד אל הגדה. הוא ראה אותו פוסע בינות לצמחייה חזרה אל סירת העץ האכולה שלו.

   כשהופיע מאחורי הצריף מרחף קצת באוויר כמו איש חלל, כמעט שלא נראה. זה היה כאילו אלפי בלונים החליטו לצאת לבד לטיול. לפתע לא היו אנשים על גדת הירקון, גם לא מעבר, בגדה השנייה, היכן שממוקם הספורטק. בינות לבלונים הציץ וראה שהוא סמוך כבר לחניון של מה שהיה אולם הפועל תל אביב בכדורסל. בעבר היה הולך לכאן למשחקים עם כל הבוהמה. זה היה עוד במגרש המשחקים הפתוח שעליו בנו ב-1980 את האולם שלא מזמן נהרס. הוא עוד זוכר את אריק איינשטיין בכל הפסד, עומד גבוה מעל כולם, מודאג, ראשו נוגע בכוכבים. כעת החניון היה כמעט ריק. השמש עמדה לשקוע. רק כמה רכבים בודדים נצנצו בקרני השמש האחרונות. חשב על הוולוו שלו שנשארה מאחור. תעלה אבק בעובי של חוברת לאורך כל הקיץ. יתחילו לשים עליה קנסות, ובעוד חודשיים מישהו יבוא לגרור אותה, כי בתל אביב אסור להשאיר רכבים במקום אחד יותר מחודשיים.

   איך הם לא הרגישו, מוטי והוא, שהשקיעו והשקיעו ושקעו ובסוף נשארו כמעט עם כל הסטוק. איך זה יכול היה לקרות לו, שהיה כל כך מנוסה. כנראה כל אחד יכול ליפול. מזל שאסנת הייתה שם כדי לסדר את העניינים ברגע שהם הידרדרו. מוטי ואסנת. שני תאומים. נולדו ברווח של עשרים דקות זה מזו. היא דחפה אותו ויצאה לפניו, ומאז היא מגינה עליו. ילדה זהב. יצאה לו חשבת מעולה. כשהיו קטנים וגבריאלה עוד הייתה בתמונה, לפני שהתגרשו והיא נסעה לאמריקה הגדולה והתחתנה שם בשנית עם המרטין הזה, שיכול היה לרוץ בבוקר מניו-יורק ללוס אנג'לס ולחזור בחזרה למחרת – בריאותניק מציק. בנאדם הפוך לגמרי ממנו. הוא היה לוקח את האוטו אפילו למכולת. החבר'ה במילואים תמיד היו מתבדחים שאם אפשר היה לעלות עם הרכב במעלית למשרד של ההוצאה לאור, "סיכת ביטחון" היה עושה גם את זה.             

   היא הייתה פמיניסטית לפני כולם, גבריאלה, והושפעה מגלוריה סטיינם. היא והחברות היו יוצאות במוצאי שבת לסרט או לפאב. זה היה בסבנטיז, והוא היה נשאר עם הילדים הקטנים. היה קורא להם סיפור ועוד סיפור. בהתחלה היה כיף, אבל אחר כך הם התחילו לטפס לו על העצבים כי רצה לראות "משחק השבת" והם בלבלו את המוח. אז היה שולף מהארון שמתחת לכיור את הצנצנות הקטנות שלו: פיסטוקים, קשיו, גרעינים שחורים, גרעיני אבטיח, גרעינים לבנים. מסדר לו בצלחת הלבנה והגדולה חמישים-מאה גרם בכל פינה ומוזג לו יין טוב לתוך הכוס הגבוהה והאלגנטית שלו. אחר כך היה קורא לשניים: "מוטי, אסנת, בואו רגע," והיה נותן להם במעין טקס של קדושה לשתות כל אחד חצי כוס יין. הם אהבו את זה. אחר כך הם היו נכנסים למיטה, נרדמים וישנים כמו טאטאלך. זה תמיד עבד. עד שאסנת, הדעתנית שבין השניים, גילתה את זה לגבריאלה והיא עשתה לו סקנדל וכאן זה נגמר. דוריס, אשתו של מוטי, שמעה את הסיפור הזה כמה פעמים טובות, ובכל פעם הייתה המומה מחדש. "אני בשוק טוטאלי," הייתה אומרת, "איך אפשר להשאיר איתך בכלל ילדים."

   אח, שנות השבעים היפות. כשהיה מוציא ספרים וכל אחד נמכר באלפי עותקים, זכייה אחרי זכייה, שיחק לו המזל. הכוכב היה אתו. הלילות היפים של המסיבות הפרועות, החשיש, הבנות, האלכוהול. לאן כל זה נעלם? אחר כך הכיר את דן בן אמוץ ונעשה כרוך אחריו, שותף שלו, חבר שלו. אוכל אתו, מזיין אתו, מעשן אתו סיגרים קובניים. אח, יא דן יא דן, איך הלכת לנו, יא דן. שנות השבעים זה היה גן עדן. אחר כך השמונים היו בסדר, התשעים הפכו לסיוט ואלפיים צפונה זה בכלל גיהינום. אבל מה זה לעומת משפחה אחת עם טרגדיה נוראה, שבחרה להעביר את חייה העלובים סמוך לנחל המסריח הזה, הירקון, ושכל הביוגרפיה שלה קשורה בירוקת ובחרצפים.

   שם לב שרגליו ניתקו מן הרצפה. כעת ריחף באוויר בגובה נמוך. אולי שני מטרים מעל הקרקע. נזכר ביאכטה שעומדת עכשיו שוממת ברציף באילת ושמס הכנסה לא עלה עליה כי היא לא רשומה בשום מקום כנכס. "תעמוד עד יבוא אליהו." נזכר בקול של אמו מצטטת מהגמרא ומר צדק מחייך. זאת הייתה סירת אלמוגים שהוסבה ליאכטה קטנה. הייתה לה רצפת זכוכית ודרכה יכולת לראות את כל נפלאות הטבע התכולות מתחת לפני המים של אילת. פעם הוא ושלוש בנות ודן בן אמוץ, אללה ירחמו, נסעו לחופשה כדי לחגוג את גירושיו מגבריאלה. ודן כל כך התלהב מרצפת הזכוכית שלחצי יום הוא פשוט שכח ממנו ומהבנות. האלמוגים והדגים פשוט הפנטו אותו.

   השמים הפכו עכשיו מכחולים לשחורים.

   ילד אחד בודד בדשא קרב לאיש המעופף. קטן, אולי בן שש-שבע, שיער שחור של קסדה בצורת קָרֶה. הרים את האפון לעברו וצעק אליו, "חכה רגע, אני רוצה לקנות בלון אחד." היה נדמה לו שאיש הבלונים לא שומע אותו, חזר וקרא בקול היסטרי על הדשא במרחב הפתוח, "אל תעוף, חכה רגע, אני רוצה לקנות בלון אחד."

   "אני לא מוכר," צעק לילד ולעצמו לחש, "קונים בלבד..Catch me if you can " נזכר במה שנותר מהסטיפה עמוק בתוך כיס הג'ינס הימני וחש כי היה צריך להיפטר גם מזה. לתת את זה למישהו, אבל לא הספיק וזה דגדג לו את הירך כעת כשהיה עולה והולך לגובה רב בצורה אלכסונית מעלה מעלה, נעלם לעבר האופק מעל הירקון המסריח, מעל כביש גני התערוכה, מעל הבניינים החדשים של כוכב הצפון שלא היו כאן בשנות השבעים ומעל תחנת הכוח של רדינג, הסיגר הזה שכל כך אהב וסימן בשבילו את גבולות הממלכה של הקיסר התל אביבי. מעניין מה קורה שם עכשיו בארץ בָּלוֹנְיָה, חשב כשראשו בעננים.            

     

 

 

 

 

31 תגובות

  1. הנה סיפור חדש. הוא פורסם בגיליון האחרון של "עתון 77" לפני כחודש. הסיפור הוא חלק מרצף בן שבעה סיפורים בעקבות "שיר של יום" מתוך התפילה. ה"סיפור של יום" מתאר בדרך כלל הוויה עירונית חילונית למול הפסוקים הנשגבים מתהלים.

    כבר פרסמתי "סיפור של יום" אחד בעבר בבלוגייה אחרי שזה הופיע ב"מאזנים" בשעתו, היה זה "סיפור של יום שני – השמטקעלע". אני נותן כאן את הלינק שלו.

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=5287&blogID=171

    מקווה שתיהנו מן הקריאה ושבוע טוב לכל חברי הבלוגייה. רני.

  2. חן קלינמן

    רני היקר. די עמוס לי לאחרונה, אבל מצאתי זמן לפחות לקרוא את הסיפור הזה ששמת לנו כאן.
    נוגע ללב הסיפור. הצלחת לדחוס אדם ומלואו בסיפור אחד ובצורה אלגנטית ועם זאת ריאליסטית מאוד. הכתיבה שלך כאן מאוד חושנית, שלא לומר לעיתים פלסטית ממש, ועם זאת כל סיפור הבלונים הוא רעיון כל כך חמוד ומקורי ועושה את כל העניין בעל מימד סוריאליסטי.
    הגיבור שלנו מצא לו דרך מעניינת לעזוב אותנו, כולל את החובות שהשאיר מאחוריו, או שמא מתחתיו. אני מניח שאם בנו היה רואה אותו בכך, היה אומר משהו בסגנון "אבי אבי, רכב תל-אביב ובלוניו"…
    לדעתי הסיפור הזה הוא מעט המחזיק את המרובה, יש בו הרבה מאפיינים ארמזיים ואלגוריים, אבל אין לי ממש כח לנסות ולפרוט אותם עכשיו. עליי לישון קצת הלילה.
    יש לנו עוד פגישה חשובה ועניינים חשובים בה, לא כך? מקווה שאתה בטוב ושנצליח להיפגש כבר השבוע. נעמוד בקשר. ד"ש חם ממני, חן.

    • בודדת בצריחה

      מדוע אינך מברך את יודית שחר, כלת פסטיבל מטולה, אתה הייתם איתה שם. כבוד. מה היו נימוקי השופטים.

      • ראשית חוכמה ידיעת העובדות: לא הוזמנתי ולא הייתי בפסטיבל מטולה ואינני יודע על מה הכותב מדבר. הוא כנראה מעודכן ממני. ברכות ליודית שחר מה שלא יהיה ועל מה שלא יהיה. הערה נוספת: למעלה מצוי סיפור. מכאן ולהלן יתקבלו כאן בברכה רק תגובות באשר לסיפור המצוי לעיל. כל תגובה אחרת כמו זו שלא ממין העניין ולא ממין הפוסט תזכה לתגובה שלא ממין העניין. כלומר, רשימת הרחובות לפי סדר האל"ף בי"ת מתוך ספר דפי זהב לשנת 2009. הנה אני מתחיל:

        תל אביב-יפו: אב, אבודרהם, אבולעפיה, אבוקה, אבטליון, אביאסף, אביגור שאול, אבידן דוד, אבידן שמעון, אבידן שמעון, אביטל… המשך יבוא…

      • בודדת בצריחה

        זה כתוב בגלריה בהארץ. סברתי שאתה חוגג עימה בפסטיבל המשוררים משום שאתה כותב עליה רבות.

        • אבימלך, אבינרי יצחק, אבישי, אבן ג'אנח, אבן גבירול, אבן סינא, אבן ספיר, אבן רושד, אבן שושן אברהם, אבנר… המשך יבוא…

        • עוד הפעם האגו טריפ הזה, בודדה בצריח, ואיזו נימת תובענות. כשמישהו מחפש כל כך כבוד, הכבוד בורח ממנו.

          • אברבנאל, אגדתי ברוך, אגריפס, אד קוץ', אד"ם הכהן, אדיס דה פיליפ אבן זוהר… המשך יבוא…

          • גיורא תעזובאת יודית בשקט אתה שקוף כמעט כמוה

          • אדירים, אדר, אהבת ציון, אהוד, אהרן דוד גורדון (לעבודה ולמלאכה), אהרונוביץ, אהרונוסון, אוארבך, אוגרית (נדמה לי שאני כותב בשפה זו כי לא מבינים מה כתבתי בתגובות), אוהב ישראל, אוהלי יעקב, אוז'שקובה (שם לא קל), אוליפנט, אומץ (מה שחסר לחלק מהמגיבים כאן שאינם מגיבים בשמם)…המשך יבוא…רני.

    • חן, משורר ואיש ספרות יקר, תודה לך על התגובה. כדרכך, נגעת בליבת הסיפור ואף הוספת מן ההומור הבריא שלך. נימה של ייאוש התגנבה לתגובתך. אל ייאוש, עוד נכונו לנו עתידות. רני.

  3. רני, זה מעין מוסר השכל לקהילה הספרותית? מי שלא נזהר מעשות ספרים הרבה, יתקע עם בלונים הרבה, שיבריחו אותו אל מעבר לאטמוספירה מחיי ה – hell

    יחי ההליום!

    🙂

    וברצינות: שוב מתגלה בכתיבתך המגע המרפרף בין הקומי לטראגי. זה חלק מסוד הקסם בכתיבתך, אני מניח. אתה נמשך לגיבורים שהם אנטי-גיבורים, כאלה שקשיי החיים והגורל הכריעו אותם או "שלא עמדו בקצב החיים הזה", והם מחפשים מוצא מן המצוקה, ותמיד זה מוצא שהוא סופי-סופני, מוצא שאין ממנו דרך חזרה. אבל זה מוצא שיש בו סוג של גאולה. יש והיא אמונית/ אידיאולוגית (כמו ב"סנגורם של ישראל" או ב"הפעוט") ויש שהיא פלאית מכיוון אחר (אבל דומה), כמו כאן. והזכרונות (או הבזקים לאחור) משחקים תפקיד חשוב ברבים מסיפוריך. אני נזכר עכשיו בסיפור נסיעה לאורך הים, שקשור בקוף. קראתי אותו מזמן. ושם לב שקרקסים (קוף קרקס פגוע), קוסמים (קוסם שלוקה בהתקף לב), קומיקאים, בדרנים, זמרים (זה כבר מבית אבא, שלא לדבר על ברל ובן אמוץ וקישון) – מרתקים אותך. אולי משום הקשר הכ"כ ישיר הזה בכתיבתך בין הקומי לטראגי.

    סיפור יפה, רני, על עוצמת היאוש והגאולה. אולי בפעם הבאה אל תשלח את הגיבור לארץ בָּלוניה? תן לו כרטיס טיסה לבּוֹלוניה…

    • שחר-מריו, משורר אמת ואיש יקר, איזו תגובה יפה ומלאה הומור. גם חן הגיב בהומור בריא. מה נכנס בכם, אנשים? נפלא! אני חושב שאתה מנתח את הסיפורים שלי לעילא ולעילא וגם את הרומן "אני ואפסי" ניתחת מעולה. אכן אני פוסע בסיפורים אלה עם אנטי-גיבור, לפעמים הוא אחר ולפעמים אני, בתוך המרחב העירוני בנקודת מפנה בחיי הדמות תוך חיפוש אחר גאולה שבא לי מבית מדרשו של אורפז. יש אצלי קרקסים, יש אצלי בדרנים, יש אצלי קומדיינטים ואף קלושרים כי הם תמיד מראים את הצד המגוחך והכל כך אמיתי, מצחיק-עצוב של המציאות. יישר כוח! ותודה על התגובה היפה. ועוד עניין: הסיפור על הקוף נקרא "טושקו והרשקו" והוא פורסם בעבר ב"דבר" המנוח – היה ואין עוד לצערי עיתון שכזה – אחר כך כונס בספר סיפוריי הראשון "ארז כמעט-יפה" ולבסוף הופיע כאן בבלוג הנה הלינק ושבוע טוב:

      http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3931&blogID=171

  4. יפה הקצב של הסיפור כמו המחשבות והפחד מהמוות שמציף ואז כל עברך עולה בצורה הכי לא מסודרת ומפתיעה והיכן תסתתר ממה שאתה, אולי בתוך בלון?

    והכסף? מהו לעומת החיים?
    והבריאות.
    לאן בורחים?
    ולנו אין מפלט כמו לגיבור, רק כתיבה.

    • אכן, לעתים בכתיבה יש נחמה, אבל כללית אין מפלט. רק האמונה. בכל אופן, בכל היש החומרי והמופשט השקרי כולל הספרות, הנחמה היא נחמת שקר או לכל היותר נחמה פורתא. תודה על התגובה האוהדת. אביטל, אני יודע שאני חב לך תשובה. בסוף השבוע אכתוב לך אי-מייל. רני.

      • רות בלומרט

        שלום רני, הסיפור נוגע ללב ויוצא דופן. אבי ז"ל חלה באלצהיימר וכולנו סבלנו עמו. הבלון מלא אויר, כמו הראש המתמלא וקואולות [חללים], דימוי מרתק.

        • רות, תודה לך על הקריאה ועל התגובה החמה. צר לי אביך. האם נפטר בשיבה טובה לפחות? האם לקה באלצהיימר בגיל מבוגר? אכן, לצערנו כך גם פרקינסון, כך גם אלצהיימר, בסופו של דבר המוח נהיה בלון, ואכן עמדת על הדימוי האפי הזה המלווה את הסיפור. המוח לא שולט על האיברים. להשתמע, רני.

          • סיפור מרתק כתוב נפלא עם הומור ושנינות האופיניים לכתיבתך ,ואיפה היא ארץ בלוניה ,רני, בטח במדינת פנטזיה שמה כל העריקים בא לי לפעמים לערוק לשם , בינתיים יש לי רק חלומות תעופה

          • איזה פער אירוני בין מזמורו של יום לבין מציאות היום יום, רני

          • חנה, תודה לך על שתי התגובות היפות. אכן, יש מרחק ולא רק בשפה בין "שיר של יום" בתפילה להווייתנו העירונית, הכפרית – הקרתנית-משהו. הרצון הוא תמיד בכל זאת להתחבר אל הדבר בעל המשמעות הנותן טעם לחיינו מעבר לכאן ולעכשיו, ואולי מכאן החריגה לעבר הפנטסטי בסיפור הזה. מבטיח לגלות לך את הדרך לארץ בּלוֹניה. אני עובד על זה. צריך לרדת קצת-הרבה במשקל מבחינתי ואז אולי הבלונים יישאו אותי לשם. מבטיח לכתוב ולשלוח יונת דור, או נשר במקרה זה. רני.

  5. תַּלְמָה פרויד

    מכמיר לב הסיפור וכתוב נהדר, רני. בחרתי מתוכו משפט חזק – אירוני ויחד עם זה אנושי מאוד – שבעיניי הוא אופייני מאוד לשילוב המיוחד אצלך של מצחיק-עצוב:
    "תתעודד חביבי, מחר מישהו ימות ממשהו אחר".
    לגזור ולשמור.

    • תלמה, תודה רבה לך על התגובה החמה והמעודדת. שימחת אותי. זאת גם הזדמנות להודות לך על כך שאת קוראת את היצירות שלי ותמיד יש לך הערה או תובנה מחכימה באשר אליהן, על התוכן, על הצורה, על השפה. יום נפלא, רני.

  6. שלום רני, הבוקר ישבתי כאן, בבננות, קצת לפוש, וראיתי את סיפורך שאמרתי שאגש אליו אח"כ, כי תמיד צריך פה את הרשת ומגרשים אותי… איי,יי,יי משפחה. בכל מקרה, מי אמר שסיפור פיקרסקי?! העצב פיקרסקי! עובר מאדם לאדם, ממקום למקום, ומעולם לעולם. איזה סיפור כועס ובא חשבון ("סיעודי-סיעודי" – זה מבריק! גם סרעפת! תמיד חשבתי שזה יופי של שם של מכשפה), וכמה פילטרים של ניקיון אנושי-רוחני פותח סיפורך במעוף שבסופו. באמת המוח לא שולט על כלום, ודאי שלא על האיברים הלחים הללו, שמה לנו ולהם… חשתי צביטת כאב קטנה על הפרקינסון. אמי הייתה חולה בזה, אם אתה זוכר את "נחושת". תודה על סיפור נהדר, ובכלל קובץ מתגבש שמסקרן מאוד.

    • לאה, תודה על התגובה. את יודעת עד כמה תגובתך חשובה לי. אני שמח שאהבת את הסיפור. את צודקת, אני חושב שמתגבש כאן רצף קצר. כן, ודאי שאני זוכר את "נחושת" וזה עניין לא שולי בסיפור שם, המחלה. אגב, סרעפת שם של מכשפה, זה יכול להיכנס לאחד מסיפורי הילדים שלך כי זה מקסים. ועוד משהו: אני באמצעו של הרומן "ורד הלבנון" ובעיצומה של הקריאה. זו חוויית קריאה מאוד חזקה ומרגשת. אבל אני נזהר מלהרחיב כי א' – לא סיימתי את הקריאה, וב' – הייתי רוצה לומר משהו יותר אינטליגנטי ומנומק עליו מעבר ל"אני אוהב". בכל אופן, יש כאן מהלך סיפורי אמיץ. אני מחזיק אצבעות ושיהיה בהצלחה איתו. מתוך קריאה עד עמוד 200 פלוס, אין הרבה ספרים כאלה או כתיבה כזאת במרחב פרוזת המקור שלנו. רני.

      • תודה רבה! חיממת את לבי! גם אני לא ארחיב כעת עד שתסיים. עוד הרבה לפניך. גם גילויים. אבל תודה-תודה בינתיים.

  7. רני. סיפור מרגש. פעם עם אופניים לתוך הים והפעם עם בלונים למעלה. והילד הקטן שמדווש במרץ תפס אותי עוד בהתחלה, לפני שהופיע שוב בסוף הסיפור. נפלא.

    • יהונדב, תודה רבה לך. לא חשבתי על אנלוגיה בין שני הסופים. הסיפור הזה ו"סנגורם של ישראל – בתל אביב", אבל יש קשר הדוק באמת בחריגה אל עבר הפנטזיה ובהיעלמות הדמות. זה כל כך נכון. להשתמע וד"ש לאורית שכתבה לי מייל אישי ומחמם לב. רני.

  8. רני, אין הגנות מול ה"הבל הבלים הכל הבל" כשהוא עטוף בהומור הזה וכשאתה מספר אותו בסיפור כה מושך ונוגע ללב כל בשר …(שאגב, סופו הפנטסטי הזכיר לי משום מה את "תיאורמה" של פזוליני).
    ידענו גם ידענו, ככה עפה לה תהילת העולם. הו המזכיר, לא תרחם עלינו ועליך?

    ולא ידעתי שלמדת בגמנסיה הרצליה.

    • אמיר, תודה על הקריאה ועל התגובה. אכן למדתי בגימנסיה הרצליה. איזה סרט מדהים הוא תיאורמה. בכל אופן, אולי זה גם מתקשר לחישוב הפיזיקאלי באמצעו של הסיפור כסוג של חוקיות הגיונית מוסקת. אין רחמים בדין ולא בסדין, כמו שכתב אבידן. ואגב, ארמוז, כי חלק מהפרטים הביוגרפיים בסיפור הזה מבוססים על חייו של מו"ל שעבד איתך בעבר לתקופה קצרה. להשתמע, רני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל