היא האחראית לסערות הסתומות המחוללות בה עד כלות לנשמה הריקה, שרצתה להכריז על עופחליותה. היא הִנְדְּסָה מרחב תמרון בין רגשות פתלתלות רתקה שלהבה לִהֲקָה אותה מכריחה אותה להשתחוויה בכל הורדת מסך, גם אם  כאביה נשרכים אל רצפה מלאת כתמי רוגז, ותנועות מחאה של אמרות המבקשות לצאת למסע של נחמה. היא מכבירה מילים.   ואני מחפשת קוד שיפצח את אניגמת חיי! ...

      לורנצו שֶׁלִּי, מַסְמֵרוֹת הַכְּאֵב בֵּין רַגְלֶיךָ דִּמֵּמוּ מִתּוֹךְ לִבִּי  שֵׁבֶט מַלְקוֹתֶּיךָ חָרַץ מִשְׁפְּטֵי דָּם עַל מַצְפּוּנִי שֶׁאִבֵּד אֶת  מַצְפֵּנוֹ   לֹא יָדַעֲתִּי אָב  לֹא  זָכָרְתִּי רוּחַ קֹדֶשׁ   זָכָרְתִּי רַק מַסָּעֲךָ –  מַשָּׂאֲךָ   לֹא הוֹצֵאתָ הֶגֶה לֹא הוֹתַרְתָּ אוֹת וּבָאתִי וְהֵבֵאתִי אַמְתַּחַת רֵיקָה מִמִּלִּים לְהָצִיף  כְּאֵב שְׂפָתֶיךָ הַדְּווּיוֹת.        

כשהלכת בצדו המאיר של הירח ספרתי אור כוכבים. כשראיתי את פניו המחייכות ענן הסתיר לי את חלקת פניך.   כשהתחממתי מאור הכוכבים נזקקתי לעוד סודר. והצעת את שלך, ואולי דימיתי, וסודרך היה גדול ממידות גופי, ידעתי,  כי לא תועיל אדרת שאולה.   נאחזתי בה כשאול ושבתי לחפש מעט חום באור הערומים.

                                                             לדייק במילים עד כדי  הכאבה… ד. אבידן                                         כתבה ומחקה, חשה כי המילים מכאיבות, משום שאינה מסוגלת לדייק בהן. אינה מסוגלת להביע באמצעותן את הדקים שבנימי תחושותיה,   חוטאת לעצמה וחוטאת לזולת..  ואין כפרה ואין מחילה על חוסר דיוק!  דשה בנשמתה זורה מלח על כאבה אבל הכאב המתוק מפרה את חדרי בטנה.  אל תשפטוה אינה יכולה לברוח אל עיר המקלט של ההיגיון. מזמן נעלו ...

כְּשֶׁהִנַּחְתִּי אוֹתְךָ  עַל  הַר קַיְתְרוֹן רָצַעְתָּ אֶת  לִבִּי בְּרַגְלָי הַעֲקוּדוֹת צָעַדְתִּי לְחַפֵּשׂ אֶת מָה שֶׁיָּמִים רַבּים שָׁקַע אֶל תְּהוֹמוֹת נְשִׁיָּה.  

ואני הייתי צריכה להיות שם בככר…הרי גם תלוש המשכורת שלי הוא ביזיון חברתי. ואני הייתי צריכה להיות שם בכיכר, כי  החינוך חשוב לי, אז מה אם בנותי  סיימו את מערכת החינוך אבל יש לי נכד שעתיד לעבור את משוכת הכאב הזו. ואני הייתי צריכה להיות שם, כי אני מאמינה שצריכה  להיות מהפכה. ואני הייתי צריכה להיות שם כי אני אזרחית  ...

השקט שבי  חציו של אטב תלוי על בלימה מבקש להדק עצמו יודע אל מה  אך אינו מסוגל.

  מְלַהֶקֶת חַיֶיהָ עַל בָמַת שַׂחְקָנִים מִקְצוֹעִיִים מְשַׁנֶּנֶת הֵיטֵב טֶקְסְט הַהוֹפֵךְ בְּפִיה מוֹנוֹטוֹנִי, שָׁחוּק וְחָסַר בָּרָק. מַחֲלִיפָה בִּגְדֵי מִּשְׂחָק תּוֹךְ מִלְמוּל: "לָמָּה תַּלְבִּישוּנִי אַדֶּרֶת שְׁאוּלָה?" מְדַמְיֶנֶת סוֹפָהּ. מְהַלֶּכֶת לְאוֹר נֵר מְחַפֶּשֶׂת אוֹצָרִ בְּמִרְבָּצִים מְרוּקָנֵי זמַן.   נֵרָהּ שֶׁל לֶיְדִי מַקֶּבֶת, יְדִידָתִה מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים, דָּעַך מוֹתִיר סִימָנֵי חֲרִיכָה עַל גּוּפָהּ.    

שוטפת רצפה, מכבדת את הרצפה עושה ספונג"ה אותה פעולה?  אותה משמעות ? נזכרתי  בעקבות ספרה של רחל בכר בין ימין לשמאל, הוצאת גוונים, 2007.   לא, זו אינה אלגוריה פוליטית, אם כי בנקל יכלה להיות. זהו ספר ילדים המבקש להקנות לילד תובנות על אודות התנהלות העולם. העולם הוא מקום שנועד לטעות בו, אולי גם לטעות. אבל רק מטעויות הרי לומדים. הן המסר הגלוי ...

לצערי, אני שובתת.  שובתת מאונס. שובתת משום שאני שיכת לארגון המורים. ארגון  שמתיימר לעזור לעובדי ההוראה, אבל פעם  כשמאד מאד הייתי זקוקה לו….. הוא התנער. ואז כתבתי  את השיר שלהלן. היום  הנסיבות השתנו אבל התחושה דומה. כְּשֶׁדְּפַקְתֶּם אֶת הַמַּסְמֵר הָאַחֲרוֹן בָּאָרוֹן הַמֵּתִים שֶׁלִּי דְּאַגְתֶּם לְהַכּוֹת הֵיטֵב בְּפַטִּישׁ, שֶׁמָּא דִּמִּיתֶם, שֶׁעוֹף הַחוֹל הִנְּנִי? וְאִם אֶעֱלֶה מִתּוֹךְ הַחוֹל? הֲרֵי כְּנָפַי יִהְיוּ שְׁבוּרוֹת ...