לאה ברץ מרצה לספרות

  כן, קמתי הבוקר והחלטתי שהשמש תלטף את יומי ועוד יותר מזה את אהובתי, אז נהגנו ביחד אל תחנת פז הסמוכה לה קצת נחת לגרום. תמורת סכום פעוט ידענו שנוכל להשתכשך בהנאה צרופה שמנו בניוטראל ובתוך מנהרת הזמן ישבנו לבהות כל בועת מים חממה את נפשנו, כל בועה יצרה ריקוד של שמחה על שמשת החלון או על גג הפלדה.   שפיריץ ...

ולי לא הותיר כרית להניח עליה  ראשי כי חרץ בה מאכלת ונוצותיה פיזר.   כריתי לי קבר מכאבי אהבתי.   לא חדלתי לבקש את היד האוחזת    

בַּעֲלִיַּת לִבִּי מָצָאתִי אֶת הַסּוּדָר שֶׁהִתְחַלְתְּ פְּקַעַת הַצֶּמֶר עוֹד מוּנַחַת וְקוּרֵי הָעַכָּבִישׁ שֶׁנִכְרְכוּ בָּה עֵדוֹת לְמִבְחָן הַזְּמַן. מְנַסָּה לְהוֹסִיף עַיִן… וְעוֹד… עַיִן ..   מַסְרֵגּוֹת הַזְּמַן חַדּוֹת נוֹקְבוֹת בְּחוּטֵי מִלּוֹתַי הַשְּׁלוּמִיאֵלִיּוּת שֶּׁאֵינָן יְכוֹלוֹת לְקַפְּדָנוּת הַלּוּלָאוֹת שֶׁטָוִיתְ. נ.ב אמנם אין פרויקט אמא… אבל זה המשך טבעי לפרויקט אבא!

  נָקַבְתְּ בְּתוֹךְ תְּנֹכֵי עוֹרִי מִלִּים הַמְּבַקְּשׁוֹת לְהָפְכֵנִי עַבְדֵּךְ הַנִּרְצָע. נַפְשִׁי הָאֲסוּרָה אֵינָה מְבַתֶּקֶת אֶת הַנִּכְרָךְ בִּתְהוֹם מֵימֶיהָ שֶׁל נִשְׁמָתִי.