לאה ברץ מרצה לספרות

  בלב פרדס נמצא המוסד של צבי. עטוף שלוות תפוזים לילדים, שזו תקוותם היחידה.   ואל הפרדס באת כל שבת, להנעים  זמנם לתקן לסדר לשפץ.   כעסתי רציתי להמיר זמן בזמן.   בפרדס של צבי  מתוך המוסד מחמלת הילדים,  שלוואי ולא היו באים לעולם, הבאת מטבע, להעניק לנו את לחם אהבתך.    

היא האחראית לסערות הסתומות המחוללות בה עד כלות לנשמה הריקה, שרצתה להכריז על עופחליותה. היא הִנְדְּסָה מרחב תמרון בין רגשות פתלתלות רתקה שלהבה לִהֲקָה אותה מכריחה אותה להשתחוויה בכל הורדת מסך, גם אם  כאביה נשרכים אל רצפה מלאת כתמי רוגז, ותנועות מחאה של אמרות המבקשות לצאת למסע של נחמה. היא מכבירה מילים.   ואני מחפשת קוד שיפצח את אניגמת חיי! ...

      לורנצו שֶׁלִּי, מַסְמֵרוֹת הַכְּאֵב בֵּין רַגְלֶיךָ דִּמֵּמוּ מִתּוֹךְ לִבִּי  שֵׁבֶט מַלְקוֹתֶּיךָ חָרַץ מִשְׁפְּטֵי דָּם עַל מַצְפּוּנִי שֶׁאִבֵּד אֶת  מַצְפֵּנוֹ   לֹא יָדַעֲתִּי אָב  לֹא  זָכָרְתִּי רוּחַ קֹדֶשׁ   זָכָרְתִּי רַק מַסָּעֲךָ –  מַשָּׂאֲךָ   לֹא הוֹצֵאתָ הֶגֶה לֹא הוֹתַרְתָּ אוֹת וּבָאתִי וְהֵבֵאתִי אַמְתַּחַת רֵיקָה מִמִּלִּים לְהָצִיף  כְּאֵב שְׂפָתֶיךָ הַדְּווּיוֹת.        

כשהלכת בצדו המאיר של הירח ספרתי אור כוכבים. כשראיתי את פניו המחייכות ענן הסתיר לי את חלקת פניך.   כשהתחממתי מאור הכוכבים נזקקתי לעוד סודר. והצעת את שלך, ואולי דימיתי, וסודרך היה גדול ממידות גופי, ידעתי,  כי לא תועיל אדרת שאולה.   נאחזתי בה כשאול ושבתי לחפש מעט חום באור הערומים.