לאה ברץ מרצה לספרות
מְלַהֶקֶת חַיֶיהָ עַל בָמַת שַׂחְקָנִים מִקְצוֹעִיִים
מְשַׁנֶּנֶת הֵיטֵב טֶקְסְט
הַהוֹפֵךְ בְּפִיה
מוֹנוֹטוֹנִי,
שָׁחוּק
וְחָסַר בָּרָק.
מַחֲלִיפָה בִּגְדֵי מִּשְׂחָק
תּוֹךְ מִלְמוּל: "לָמָּה תַּלְבִּישוּנִי אַדֶּרֶת שְׁאוּלָה?"
מְדַמְיֶנֶת סוֹפָהּ.
מְהַלֶּכֶת לְאוֹר נֵר
מְחַפֶּשֶׂת אוֹצָרִ
בְּמִרְבָּצִים מְרוּקָנֵי זמַן.
נֵרָהּ שֶׁל לֶיְדִי מַקֶּבֶת, יְדִידָתִה מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים,
דָּעַך
מוֹתִיר סִימָנֵי חֲרִיכָה עַל גּוּפָהּ.
אהבתי את הרעיון. אני חושבת שליידי מקבת דורשת מילים אדומות יותר, שמגיעות לגבול שלך וגם עוברות אותו. אקספרסיביות.
תודה מיכל,
מילים אדומות… הן תמיד משהו בחזקת סכנה.איך שלא נביט בהן!