בְּמַצָּב מִתְאַפֵּס הָלְכָה לְחַפֵּשׂ אַחֵר ה"אַיִן" הַשָּׂדוֹת הַחֲרוּשִׁים  טִשְׁטְשׁוּ אֶת שְׁבִיל הָאֱמֶת הַתְּלָמִים הַזְּרוּעִים כִּסּוּ אֶת מָה שֶׁלֹּא יָדְעָה לְבַקֵּשׁ. בִּתְחוּשַׁת רִיק  בִּקְשָׁה  את רִבְצוֹ שֶׁל הָעוֹף שֶׁבְּהִתְנַהֲלוּתוֹ הָיָה זוֹקֵף רֹאשׁוֹ וְרוֹצֵץ את ראשָׁה כְּמו  הָיְתָה היא זוֹ שֶׁמְּבַקֶּשֶׁת לָשׁוּף אֶת עֲקֵבוֹ.   בִּשְׂדוֹת שֶׁלֶף רֵיקִים מְרַחֲמִים טָמְנָה אֶת זֶרַע הַפֻּרְעָנוּת הַמִּתְעַצֵּם.    

השתיקה שלי עשוייה רסיסים רסיסים ואתה שולח אותי לסדנא לניהול כעסים. למה אינני מסוגלת לצעוק "חרא"? סוחבת על גבי את מסע השתיקה ארבעים שנה ועוד קצת של הליכה ללא יכולת כניסה אל ארץ קדושה. לא שיניו של צ"רברוס ולא נד נוזלים לא מפה שאבדה או מצפן שנשכח אלה  רק מעט תירוצים שסיפק היום יום. ויש עוד כמה שאספתי בבלי דעת  ...

קווי מתאר גופה לא מצאו מקום בהמון דמה זב והיא מתעקשת לשים רגלה בין קוצים אל דמו של האיש הקדוש הנשען על קצה המוט. לא יַבָש הדם רק כהה עם שמש  צהרים, רחש  זבובים אש הומה וההמון שבא לטעום מן הדם לא הפיג טעמהּ של בדידות.  

הַרְבֵּה לִפְנֵי שֶׁהַשָּׂדוֹת מַלְּאוּ שָׁם קאסם הִלַּכְתָּ עָלַי קֶסֶם עַתָּה אֵינֶנִּי מִתְרוֹעַעַת בְּדָם הַכַּלָּנִיוֹת הַפּוֹרֵחַ סְבִיב בֵּיתֵךְ בַּת לִבִּי מָלְאָה דָּם מַכְאוֹב הָאֶתְמוֹל, שֶׁטֶּרֶם רָפָא. רִפְיוֹן יָדָי וְחוּלְשַׁת אֵבָרַי מְדַבְּרִים בְּשֵׁם שֶׁרַבִּים יָדְעוּ לְכַנּוֹתוֹ אַהֲבָה אֲנִי יְדַעְתִּיהָ חוֹמֶקֶת מִבֵּין אֶצְבָּעוֹתֶיךָ נוֹזֶלֶת דָּם מִכֹּל גּוּפִי לְאַחַר הַקֶּסֶם.  

כשזרקתי אבן לפגע באגרטל הסיני העומד שם בפנת חייך רציתי, שקולך יגע בי.   כשהותרתי טפות מים משקית אשפה על רצפת מטבח בוהקת רציתי, שמבט עיניך יכה  בי.   את ערמות כביסת חיי רציתי למרק באבקת אהבתך.  

  כן, קמתי הבוקר והחלטתי שהשמש תלטף את יומי ועוד יותר מזה את אהובתי, אז נהגנו ביחד אל תחנת פז הסמוכה לה קצת נחת לגרום. תמורת סכום פעוט ידענו שנוכל להשתכשך בהנאה צרופה שמנו בניוטראל ובתוך מנהרת הזמן ישבנו לבהות כל בועת מים חממה את נפשנו, כל בועה יצרה ריקוד של שמחה על שמשת החלון או על גג הפלדה.   שפיריץ ...

ולי לא הותיר כרית להניח עליה  ראשי כי חרץ בה מאכלת ונוצותיה פיזר.   כריתי לי קבר מכאבי אהבתי.   לא חדלתי לבקש את היד האוחזת    

בַּעֲלִיַּת לִבִּי מָצָאתִי אֶת הַסּוּדָר שֶׁהִתְחַלְתְּ פְּקַעַת הַצֶּמֶר עוֹד מוּנַחַת וְקוּרֵי הָעַכָּבִישׁ שֶׁנִכְרְכוּ בָּה עֵדוֹת לְמִבְחָן הַזְּמַן. מְנַסָּה לְהוֹסִיף עַיִן… וְעוֹד… עַיִן ..   מַסְרֵגּוֹת הַזְּמַן חַדּוֹת נוֹקְבוֹת בְּחוּטֵי מִלּוֹתַי הַשְּׁלוּמִיאֵלִיּוּת שֶּׁאֵינָן יְכוֹלוֹת לְקַפְּדָנוּת הַלּוּלָאוֹת שֶׁטָוִיתְ. נ.ב אמנם אין פרויקט אמא… אבל זה המשך טבעי לפרויקט אבא!

  נָקַבְתְּ בְּתוֹךְ תְּנֹכֵי עוֹרִי מִלִּים הַמְּבַקְּשׁוֹת לְהָפְכֵנִי עַבְדֵּךְ הַנִּרְצָע. נַפְשִׁי הָאֲסוּרָה אֵינָה מְבַתֶּקֶת אֶת הַנִּכְרָךְ בִּתְהוֹם מֵימֶיהָ שֶׁל נִשְׁמָתִי.      

  בלב פרדס נמצא המוסד של צבי. עטוף שלוות תפוזים לילדים, שזו תקוותם היחידה.   ואל הפרדס באת כל שבת, להנעים  זמנם לתקן לסדר לשפץ.   כעסתי רציתי להמיר זמן בזמן.   בפרדס של צבי  מתוך המוסד מחמלת הילדים,  שלוואי ולא היו באים לעולם, הבאת מטבע, להעניק לנו את לחם אהבתך.