גולדפיש משוררת ועורכת
12.00
Normal
0
false
false
false
EN-US
X-NONE
HE
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-theme-font:minor-fareast;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}
שיחה עם ננו שבתאי, לרגל המחזה "ברית בין הבדלים" שעלה לבמות בימים אלה, במסגרת פסטיבל תיאטרונטו
דפנה שחורי
למרות שהעיסוק בכתיבה נראה לה תמיד הדבר הכי לוזרי בעולם, ומשורר הצטייר לה, כלשונה, כ"בן אדם עצוב שלא הצליח לעשות עמידת ידיים", ננו שבתאי, בתו של משורר אהרון שבתאי ואחייניתו של הסופר יעקב שבתאי, השלימה עם זה שגם היא נגועה בחיידק הכתיבה. "הרתיעה שלי מכתיבה נבעה, בין השאר, בגלל שמגיל נורא צעיר הייתי עדה לשיחות אינטלקטואליות, וניתוחים ופילסופים, בין אבא שלי לחברים שלו. פיתחתי בוז לזה, כי ראיתי מה רב המרחק בין הרעיונות שלהם לבין האושר. בגלל זה אני תמיד מחפשת את המקום שמשלים את הגוף, כמו ריקוד וכמו יוגה"
את חלום להיות רקדנית נטשה עוד בנעוריה, אחרי שהוריה התגרשו, והלכה ללמוד משחק. אבל במהלך הלימודים הבינה ננו כי המקום שבו היא יכולה להתבטא באופן הכי מדוייק הוא לא כשחקנית, אלא דווקא בכתיבה. ב2006 פרסמה את ספר השירים הווידויי "ילדת הברזל" שדיבר על יחסיה הסבוכים עם אביה, שירים שיש בהם, לצד כעס גדול, גם הרבה אהבה. השנה הופיע ספר המחזות שלה "שלושה מחזות", וביניהם המחזה "להגיד מותר הכל" ( שמדבר גם הוא על היחסים המורכבים עם אביה), ושהועלה בעבר בתיאטרון העירוני הרצליה, בבימויו של גדליה בסר. בין לבין עשתה לא מעט פרויקיטים בכתיבה ובבימויי, והשבוע עולה, במסגרת פסטיבל התיאטרונטו, המונודרמה "ברית בין הבדלים" שכתבה וביימה, ובכיכובה של השחקנית רינת יונה גליקו.
השיחה ביננו נערכת בביתה במרכז תל אביב, שם נערכו, בימים האחרונים החזרות להצגה. את התפאורה שמורכבת ממאפרות מלאות בדלים, משעונים שבורים וחפצים מאובקים, שפזורים מסביב לספה מקושטת ותופסים את כל שטח הסלון, ננו לא הספיקה לקפל. אחרי יום עבודה כסייעת בגן ילדים בצפון העיר, היא מתיישבת ליד שולחן קטן במטבח ומציתה סיגרייה. "את יודעת, הרבה יותר מעניין אותי להצליח לרדת לגשר ולעלות, או לעשות פליק פלק כמו שהייתי קטנה, מאשר לכתוב שיר מדהים" צוחקת ומוסיפה: " כשהייתי ילדה הייתי רקדנית טובה ואני הכי מצטערת בעולם על זה שהפסקתי לרקוד. יש בי משהו צ'כובי כזה, חולמני, שכל הזמן מצטער. הפסקתי לרקוד אחרי שההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 12, אז התנפץ לי חלום הריקוד. החלום שלי זה בטח לא לכתוב שירים. אני רק רוצה להיות שמחה ולעשות תינוק מתישהו. בעצם גם הייתי מאד רוצה לביים ושיעלו את המחזות שלי . אני הרבה יותר מחוברת לתיאטרון, אני אוהבת את הפיסיות של התיאטרון, את שמחת ההצגה. בתיאטרון יש משהו חושני. כי זה לא המילים העירומות, זה להדליק פנסים. זה כמו לחזור להיות ילד. בתיאטרון יש משהו פיסי של מימוש.
ואכן בימים אלה מתממש, לפחות חלקית, חלומה. לננו זו הפעם הראשונה שבה היא משתתפת בפסטיבל תיאטרונטו. המחזה "ברית בין הבדלים" מתייחס גם הוא , בדומה לשיריה, ליחסים שלה עם אביה ולכאב שהיא סוחבת מאז עזב את הבית כשהיתה בת 12 . בדומה לה, גם במחזה הגיבורה היא ילדה בת ה 12, שרוצה מאוד לבלות יום שלם עם אביה, הסובל מנכות נפשית בעקבות מלחמת יום כיפור. אמה של נורית ובעלה מפרים ברגע האחרון את הבטחתם, ומבטלים את התכנית. ונורית בורחת מביתה, נחושה להילחם על זכויותיה לקשר קרוב עם אביה. "אני מאד מזדהה עם הגיבורה, כי גם אני כילדה הרגשתי ילדה מאד בודדה . לא רק מול אבא שלי אלא גם מול אמא שלי. אני מזדהה עם הבדידות של הילדה. האבא של הילדה במחזה נותן לה חום ומקום וחופשי יצירתי אבל הוא לא שם בשבילה. יש קטע במחזה שהיא במצוקה וחושבת לטלפן לאבא שלה אבל היא יודעת שהוא אף פעם לא יענה לה כי הוא תמיד מנתק את הטלפון. אפילו אם היא תמות הוא לא ישמע."
בעקבות מה כתבת את הסיפור?
"לפני כמה שנים עבדתי כמדריכה וחונכת אישית בהוסטל לנגעי נפש, שהרבה מהם היו נכי צה"ל. הייתי מחלקת כדורים, מכינה איתם סלט וכו'. ובהוסטל הזה רובם היו גברים שהמחלה אצלם פרצה בעקבות המלחמות. פגשתי "נפגעי צבא", לוחמים לשעבר ביחידות מובחרות, שדעתם פשוט השתבשה כתוצאה מחוויות קשות מהמלחמה. אנשים אינטליגנטים, מקסימים, מצחיקים וחמים, שלולא החוויות הללו, יכול להיות שלפחות חלקם היו נהנים יותר מהחיים שלהם, ומממשים את כל הכישרונות שלהם, מקצועית ורגשית. הדמות של נוח, המתוארת ע"י בתו נורית במחזה שלי, היא דמות כזאת, המון כשרון, וחום וייחוד, והילדה רואה רק את מה שנשאר מהם, סוג של "בדלים". ולכן ההתכתבות היא עם "ברית בין הבתרים" – הברית שאלוהים כרת עם אברהם ובני ישראל – ברית של אמונה, וחיים ואהבה, ושייכות, ובמחזה המלחמה היא בהחלט הסיבה לקטיעה של החיים של נוח. הוא לא יכול לתפקד עד הסוף כאבא, הוא לא הצליח לבנות את הגן שתכנן כמודל לפני המלחמה, ומה שנותר הוא הבדלים, חיים בתוך חוסר אמונה, חיים במוות תמידי שמגולם בעישון האובססיבי, בלהרוג את עצמך לאט לאט."
האבא המתואר במחזה נשמע מאד משוררי. אדם שלא מחובר למציאות.
"אין באמת דמיון בין הדמות שבמחזה לאבא שלי, כי אבא שלי הוא אדם מתפקד. אבל הבסיס מזכיר לי את עצמי כילדה. מדובר במחזה של ילדה הורית שבעצם מטפלת באבא שלה ומנקה את הבית, והוא מצידו אומר לה דברים לא מתאימים. למשל יש סצינה שהם יושבים יחד ואוכלים גלידה ואז עוברת מולם חיילת שמנה והוא אומר "הצבא צועד על קיבתו" . ההערה הזו גורמת לכך שהחבר הערס שלה בא להרביץ לו. גם אני עצמי הייתי ילדה הורית, שמטפלת באחים שלה. שמרתי המון שעות על האחים הקטנים שלי. אני הייתי ילדה מאד בוגרת ואימהית חוץ מלהיניק עשיתי הכל."
כילדה, איך את זוכרת את אבא שלך?
"הוא היה מצחיק אותנו עם שירים שהוא המציא ושמות מצחיקים שהיה נותן לאנשים. הוא גם היה מקריא לנו המון סיפורים ונותן לנו ספרים. בזכותו קראתי המון שירה . הוא באמת נתן לנו המון. כל זה היה עד שהוא עזב את הבית. אבל אחרי שהוא עזב הוא הדחיק אותנו".
האבא שאת מתארת בהצגה חושף את הילדה לדברים שלא מתאימים לגילה. קראתי למשל שכשהוא לוקח אותה לבקר אצל אחד החברים בהוסטל, אחד מהם עומד על כיסא וצועק: 'להפסיק לעשן להתחיל לזיין'. את מתארת אבא, שמצד אחד הוא אבא לא ראויי ומצד שני, בגלל רגישותו, הוא אפילו ראויי מידי.
בדיוק, כי הוא מאד רגיש והוא מאד מקשיב לה. והבית שלו זה בכל- זאת מקום חם בשבילה. את הסיפור הזה כתבתי מתוך כאב, כמה שזה נשמע לא מקורי. גם אני מגיל צעיר נחשפתי לכתבות חושפניות על אבא שלי. החשיפה שלו לאורך השנים השפיעה לרעה על החיים שלי ועל היחסים שלי עם גברים. לכן גם היחס שלי לכתיבה הוא דואלי ואני שואלת את עצמי: האם יותר חשוב לשמור על פרטיות המשפחה שלך? גם בשירה שלי יש משהו מזה , ניחוח מסוים מאבא שלי, ואולי זה גנטי. גם לי יש נטייה לכתוב בלי להסתיר שזה אני. בלי להמציא לעצמי דמויות. אפילו לפעמים טיפה להגזים. "
איך אבא שלך התייחס לספר שלך "ילדת הברזל"
"כשהספר יצא אבא שלי לא כל כך הכיר את השירים קודם. חלק מהשירים היו נגדו, כך שכשהספר יצא הוא קיבל אותו כהפתעה ומאד התרגש אבל גם טיפה הסתייג ברמה האישית"
דעתה על השירה הצעירה אינה מעודדת. "אין היום כוחות כמו שהיו בעבר, בדור של אבא שלי. ועכשיו בטח כולם יכעסו עליי, אבל לא אכפת לי. ואגב, זה בטח לא רק תחושה שלי. נראה לי שכולם מבינים שפעם היו הרבה יותר אנשים מוכשרים" . וכשאני שואלת אם היא מתרגשת לקראת הבכורה היא עונה בפיכחון: "אני שמחה, אבל מצד שני יש בי משהו נאור שמכיר בערך העניין. כי מי בימינו כבר מתעניין בתיאטרון ובשירה?"
היי דפנה
מאוד נהנתי לקרא.
להתראות טובה