גולדפיש משוררת ועורכת
12.00
Normal
0
false
false
false
EN-US
X-NONE
HE
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-theme-font:minor-fareast;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}
יקיר בן משה מפרסם ספר ילדים ראשון 'גני הזהב של סנקטאפו' / עם עובד
יקיר העיר
/ ראיון עם יקיר בן- משה עם צאת ספרו 'גני הזהב של סנקטאפו', איורים דנה דרוויש ואיריס קובליו
דפנה שחורי
*
אחרי שפרסם שני ספרי שירה למבוגרים, וערך לפחות 500 אירועי ספרות בבית ביאליק, יקיר בן- משה בן ה37 מוציא ספר ילדים חדש בשם 'סָנְקְטָאפּוּ' ('עם עובד'). את כתיבת הספר הוא לא מקשר דווקא להולדת בנו מיכאל, כיום בן שנה ושבעה חודשים. "הספר הזה נכתב הרבה לפני שמיכאל נולד. אני פשוט חי בתוך כזה עולם. מאז ומעולם קראתי שירי ילדים ואגדות לילדים." הוא מספר ומוסיף :"להיות אבא זה כמו להחזיק כפית גלידה ולאכול ולאכול. אתה כל הזמן לוגם מהטוב של העולם. אבל אני חייב להודות שלאושר מתווסף גם קרום של חרדה. שלא יהיה מינוס בבנק כדי שאוכל לשלם לו על הפנטהאוס שיהיה לו, על הגן ועל הקרמבו".
החרדות הכלכליות לא מפריעות לבן- משה לרקוד עם בנו לצלילי מוסיקה נפוליטנית של מרקו ביזלי '(marco Beasley) לטייל איתו בכל יום אחר- הצהריים בגן מאיר, ולהתעכב על שמות העצים. "עכשיו למשל שמיכאל במעון אני מרגיש כאילו שכחתי משהו בבית" הוא צוחק.
**
בדומה לבן דודו רוני סומק ("אבא שלי ואמא של רוני אחים, כך שהסבתא, מהשיר הנפלא של רוני 'גן עדן לאורז', היא הסבתא המשותפת שלנו") גם שירתו של בן-משה היא נגישה וכתובה בגובה העיניים. שירה ווידויית, יום יומית שמורכבת מחומרי המציאות. לעומת זאת כשהוא כותב לילדים כתיבתו אגדתית, חלומית ופיוטית. "סנקטאפו" מספר על עיר דמיונית וריקה מאדם שמבקשת להביא אליה ילדים, והיא כתובה בלשון ציורית ועשירה. "מבחינתי הכתיבה למבוגרים והכתיבה לילדים נמצאות גב אל גב כאשר הכתיבה לילדים היא אולי פנים כף היד. כי שאני כותב לילדים אני מרגיש הכי אמיתי, כאילו שאני הולך בלי חיתול. אני מרשה לעצמי למתוח את השפה ואת העולם כמו שמותחים מפת שולחן. הסיבה היא שילדים מקבלים אותך ולא שופטים אותך ואפשר להגזים, אפשר לנפח לילד את הסיפור כמו בלון דרך הפה. לעומת זאת כשאני כותב שיר למבוגרים אני מרגיש שאף אחד בעצם לא מקשיב לי, שאני צריך להתנצל. כי מי בכלל רוצה להקשיב לי? העולם עסוק בדברים אחרים כמו למה הכספומט נבלע , כמה עולה השכר דירה ואיפה הכי כדאי לקנות את הארון החדש".
את ההשראה לכתיבת הספר קיבל בן- משה מהסרט היפני "המסע המופלא", מ"הענק וגנו" של אוסקר וויילד, מ"האי הנעלם" של סראמאגו או מ "הערים הסמויות מעין" של איטאלו קלווינו. אבל את עיקר ההשראה שאב מאגדה שקרא על משה רבנו שמספרת שאלוהים מודיע למשה שהוא צריך למות. ומשה, שלא רוצה למות, מבקש מהשמיים ומהים להגן עליו וכולם מסרבים. "פה נולד לי הרעיון של עיר שמבקשת שיבואו אליה ויתנו לה ממשות, ומתוך זה הבנתי עד כמה אני מחובר למסורת. במשך שנים הייתי כותב בעיקר בפסח עד שבועות, והייתי נכנס לשרוול של קנאה באנשים שיוצאים לפארקים ועושים על האש ורק אני הנבעך יושב וכותב שירים".
***
יש דמיון בין תל אביב שבה גר בן- משה, לבין העיר הדמיונית שלו 'סנקטאפו' , עיר מאד פתיינית ומזמינה. "היא מתמלאת אבל בסופו של דבר מתרוקנת, כמו בועה. גם תל אביב היא עיר שחיה על אשליה. אתה חי בפוזה, בהעמדת פנים. אבל משהו בהעמדת פנים יוצר נשף מסכות שכל אחד חי בה כמו שהוא רוצה וזה נותן חופש שמאד מתאים לי. אני אוהב מאד לשים משקפי שמש או משקפי ירח ולטייל בעיר. אני מרגיש שתל אביב היא כמו הבית שלי, ככה שכשאני הולך למשל לים אני מרגיש שאני כאילו הולך לצד המערבי של הבית".
מקום נוסף שבן- משה חש בו כבביתו שלו הוא בית ביאליק המיתולוגי שם הוא עורך כאמור, מידי שבוע, ערבי ספרות מרתקים עם מיטב היוצרים- מאהרון מגד ועד משוררים צעירים מאד. על האירועים הללו, ששמם הולך לפניהם, מספר בן משה בעיניים נוצצות. "מתחילת עבודתי הרגשתי שאני בר מזל. אני קורא את כל הספרים שסביבם אני מקיים את האירועים ומייד אני יכול לתרגם את הספר לאירוע ואני יודע את מי להזמין. האמת היא שכולם פונים אלינו, לפחות רובם. ואם היינו אומרים כן לכל אחד היינו מלאים עד 2017. ויש כל כך הרבה קהל כל שבוע שאני לא יודע מה מלינים כל הזמן על הספרות העברית".
כשאני מבקשת מבן-משה להיזכר באירוע בלתי נשכח הוא מגמגם ממש- כמו אבא שנשאל איזה מבין ילדיו הוא מעדיף. אך לבסוף הוא נעתר: "בזמנו, לפני שנים, עשינו ערב שהוקדש לשירתה של לאה גולדברג, ולאירוע הזה הזמנתי את דליה רביקוביץ בתור אחת המשוררת הגדולות ביותר של השפה העברית, ומי שהייתה תלמידה של לאה. הערב היה בגינה והגיעו איזה 600- 700 איש. אני זוכר שהתור היגיע עד רחוב אלנבי והיה נורא צפוף ומרגש. בעיקר כשדליה קראה שיר של לאה. היא קראה באיזה סוג של שקיפות ודיוק, וזה היה כאילו הן התחבקו לרגע. כאילו האחת נבלעה בשנייה. תחשבי שזה כמו שביאליק היה קורא את אבן גבירול. ככה זה היה: משוררת גדולה קוראת משוררת גדולה בבית של משורר גדול".
ממשה עד בן משה אין כמשה.
קראתי את הספר, הוא יוצא דופן בלשונו, ואולי אכתוב פוסט על הספר הניפלא המיוחד הזה.