תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
החופש הגדול והארוך הגיע ואיתו מחנה הקיץ של "הצופים". מסתתר בתוך הרי ירושלים, בין העצים הגבוהים והשבילים שמלאים במחטים שנשרו מהשמיים. פה זה סוג של מיידנק. ממש כמו בתוכנית הטלוויזיה שהייתה ביום השואה, עם המשרפות, מסילות הרכבת וערימות של משקפיים ומגפיים.
ביום הראשון עברתי בין הבנות בקבוצה שלי למצוא בת זוג למחנה, אבל לא נשארה אף אחת פנויה, חוץ מעדנה המנוזלת שאף אחת לא רצתה להיות איתה, ובטח שלא אני.
אז אני לבד, שזה לא נורא בכלל. אני טובה בזה, ממציאה לעצמי ארצות משלי. יש ארצות שכבר המציאו שאני רק צריכה להיכנס אליהן, כמו ארץ הפלאות בחנייה של הבית, ויש ארצות שאני ממציאה לבד כמו ארץ הקרח בחצר בית הספר בהפסקות.
אז עכשיו אני יהודיה עשירה ויפה שהנאצים לקחו לה הכול ונאלצת לעבוד בפרך במחנה עבודה ביערות פולין. בדיוק כמו פאולינה, האחות הגדולה של סבא, שלא ברחה בזמן כמוהו כי היא חשבה שהכול יסתדר, יש לה מספיק כסף לעבור את המלחמה. ואז באו הנאצים, לקחו אותה ואת אחותה הקטנה והעבירו אותן למחנה עבודה כדי שבסוף ימותו במקלחות.
כל יום מגיעים לפה עוד משלחות של ילדים מכל הארץ. הם יורדים מהאוטובוס ומסתכלים על המקום בבהלה. אני יודעת מה שהם לא יודעים, שהם יכולים רק להיכנס ולא לצאת. הם יצטרכו להיפרד מהתיקים הגדולים שלהם, מהאוכל שהביאו מקרקוב או מוורשה, לשים על עצמם מדי עבודה בצבע חאקי ולהתחיל לעבוד. כמה מהם ישברו וימותו באמצע העבודה. כאן זה לא מקום לחלשים, רק אלה שיודעים את חוקי ההישרדות יגיעו לסוף.
בארוחות, כשהבנות מהקבוצה אוכלות ביחד ולא נישאר מקום בשולחן, אני יושבת לבד או בקצה, שזה טוב, כי אז אני יכולה לאכול יותר או להחביא אוכל ללילה. במצעד המוות, כשיבוא השלג על היער, אוכל להחביא לחם במעיל וככה להציל אותי ואת אחותי. ההורים שלי כבר מזמן לא איתי, אותם הרגו בכפר שלנו זביירצ"ה, אבל אסור לי להיות עצובה. יש לי אחות קטנה לשמור עליה וזה כל מה שחשוב.
אני צריכה להיות יפה. כולן בקבוצה שלי יפות, אבל רזות כמו מקל. הן לא יודעות שהיופי האמיתי, זה שהשומרים הפולנים והמפקדים הגרמניים הכי אוהבים, הוא יופי שמנמן, כמו שלי.
זה יופי שמראה על חיים, והן נראות כמו המוות. כל מה שצריך לעשות זה לפזר את השיער ולשמור על שפתיים ולחיים אדומות. ככה ראיתי בסרט על נשים שהיו צריכות לרוץ במעגל ערומות, ואלו שלא מצאו חן בעיני מפקד הבסיס נורו.
זה קצת כמו בתחרויות מורל. כל הקבוצות מתאספות ב- ח" ושרות שירים שהן המציאו. בינתיים עומד ראש השבט ובוחן אותנו במבט קשוח של איש אס.אס. ומי שלא שר עובר אחורה. את הקטע הזה אני שונאת ממש. השירים אינפנטילים וכמה שאני יותר צועקת, ככה אני מרגישה יותר טיפשי. ליהיא וזוהר צועקות תנו לי נון וכל הקבוצה צועקת חזרה ואני מנסה, באמת מנסה, אבל גם כשכולם צועקים ממש חזק ביחד, אני מרגישה שרק אותי שומעים ושכולם מסתכלים עליי וצוחקים. אז אני נזכרת שאנחנו במסדר ושמפקד הבסיס צריך להחליט מי נשאר בחיים ומי הולך למקלחות ואני צועקת כמו מטורפת, לא אכפת לי מאף אחד. אני צריכה להישאר בחיים.
אני לא יודעת הרבה על פאולינה האמיתית. סבא שלי נפטר כשהייתי בת חמש ואת הסיפורים על המשפחה שלו שמעתי מאמא. סבתא סיפרה לה שכשנודע לסבא על גורל המשפחה שלו ועל מחנות העבודה והריכוז, הוא הסתגר בחדר עם כל המכתבים והתמונות של המשפחה ולא הסכים לפתוח את הדלת כל היום. בערב היא הריחה ריח של עשן מהחצר וגילתה אותו שורף את הכול. היא הצליחה להציל שתי תמונות שהיום עומדות בין השעון לאגרטל בסלון בבית. בתמונה אחת שתי האחיות, בצבע חום מתקלף. יש להן פרצוף עגול של פעם, כמו לנשים מהסרטים של צ"רלי צ"פלין. לפאולינה יש שיער מתולתל וכהה כמו שלי, ולאחות הקטנה, קרינה, שיער בלונדיני גלי כמו בובה או מלאך. בתמונה השנייה אבא של סבא עומד ליד הסוס שלו בכפר ונותן מבט רציני למצלמה. ברקים לבנים, כמו חוטים דקים שאוכלים את התמונה, מטשטשים את הפנים שלו.
אני מתקלחת לבד, אחרי שכולן מסיימות. בערב הראשון התקלחתי עם הקבוצה וכשזוהר התפשטה לגמרי, כולל התחתונים, כל הבנות התפשטו אחריה ורק אני נשארתי עם הבגד ים שלי. מאז אני מתקלחת לבד וחושבת לעצמי שזה הרבה יותר בטוח ככה, כי כשיחליטו לפתוח את הברזים של הגז, אני לא אהיה שם ועליי לבד לא יבזבזו מיכל שלם.
בלילה היער מלא רעשים וקשה לישון. ליהיא וזוהר ישנות לידי והן לוחשות וצוחקות בלי להפסיק. הגדולים מסתובבים בין הקבוצות, נפגשים עם ילדים חדשים ונהיים חברים. הבנות מתיישבות באזור של הבנים ואפשר לשמוע גיטרה.
ניסיתי ללכת בין השבילים במחנה ולא הצלחתי למצוא מקום בתוך ערמות הילדים שמתחת לעצים ולפנסים, אז אני מעדיפה להיכנס לתוך שק השינה, לעצום עיניים ולחשוב על ההורים של סבא, רוכבים על הסוסים שלהם ביערות פולין. על אבא של סבא שמרכיב את פאולינה ואת קרינה מאחוריו ודוהר בין העצים עם המחטים אל מחוץ ליער. המחשבות מתפזרות וחולפות מהיער בפולין לסבא ומשם לאמא, שעכשיו בטח קוראת עיתון של סופשבוע. בסלון האור צהוב ונעים ויש עוגת גבינה עם תה חם ומוסיקה של רשת ג" ברקע, נעמי שמר או הגבעטרון.
פתאום יש לי מועקה בחזה, דמעה זולגת מהעין אל האף ומשם לשק שינה ואז אני נזכרת שאני במיידנק ושאסור לי לבכות, כי בשביל לשרוד אני צריכה להיות חזקה ולא להיות עצובה, לפחות לא עד שהכול יגמר.
עינת, נורא בא לי לקרוא את זה, אבל הפונט נורא קטן. תוכלי להגדיל בבקשה?
בוודאי, ברגע זה
כתוב טוב וזורם. אני לא משוכנע שדור שלישי של השואה ספג עד כדי כך, אבל ייתכן שהביקור שם מערבב הכל בתודעה של נערה רגישה.
הכי אהבתי את הארצות שהכותבת ממציאה.
(אגב לא תיקנת את ענין העיניים. שם הקובץ צריך להיות באנגלית.)
אני יכולה לגלות שזה סיפור מאד אישי ושבתור ילדה עיניין השואה הפך לאיזו פנטזיה. עד היום.
ובקשר לתמונה- יש משהו הגיוני באנונימיות של הכותב, תשאיר משהו לדמיון איציק
היי ,
חזק ביותר, זה ניכנס לנשמה, מוזר, אני מרגישה שאם הייתי שפ הייתי מגיבה כמוך, זה נמצא שם באויר.
להתראות טובה
אפיזודה פרוזאית נפלאה. מעורר הזדהות עד כאב דק.תאור הבדידות פה הוא נפלא גם כן.
תודה טובה ויאיר. תמיד חשבתי שזה הסיפור הכי אוטסטי שלי, אני שמחה שהא הצליח לגעת.
הסיפור שלך לא אוטיסטי כלל.
כל כך חזק הטביעו בך את צלקות עברם!
כמו שהטביעו בנו, בניהם, בנותיהם, נכדיהם ונכדותיהם.
כך הפכנו ל"חובבי שואה" ורק רצינו לשמוע
עוד ועוד.
פריקים של סרטים דוקומנטריים, שבהם מקסימום מיידנקים, נאצים וגופות.
החזרת אותי אל עומק מהותי, עומק חרדותי, ועומק אהבותי גם יחד!
תודה חנוך, אני יכלה להעיד על עצמי שהשואה אצלי הפכה למשהו ממש קינקי. ככה זה כשביום השואה מציבים ברחבת בית הספר פוסטרים ענקיים של ערמות גופות וילדים ערומים במבטים פעורים. שוב- מפתועות אותי התגובות החמות. תודה
חזק מאוד. ומשכנע. והרגשתי שזה "אמיתי", שהיית ילדה כזו.
תודה יעל.
בדר"כ אני מנסה שלא להשוות ביני לבין הגיבור/ה. אבל הפעם אני חייבת להודות שזה אכן נכון.
מאוד אהבתי עינת והזדהתי. זה מטורף העניין הזה וכל כך אמיתי . תארת את עולם הדמיון באופן יוצא מהכלל.
מחמם את הלב