תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
גיתאי טרק את הדלת בכוח "שימרית! שימרית!" יצאתי מהמקלחת וראיתי אותו נכנס לחדר עם החולצה הלבנה, שאתמול בלילה הורדתי מהחבל, מלאה באדום של דם.
"תשפשפי את זה" הוא הראה לי את הידיים שלו. הפרצוף שלו היה אדום כמו החולצה ואני ראיתי איך הווריד שלו בצוואר מתנפח ודופק כמו משוגע, "תשפשפי אמרתי!" הוא הוריד ממנו את החולצה ונתן לי את הידיים שלו. אני לא חשבתי על כלום, כמו רובוט הסתובבתי למקלחת, הבאתי סבון ושפשפתי לו את הציפורניים. כל הזמן אמרתי "תירגע גיתאי, תירגע" וזה בגלל שרעדו לו הידיים ואני צריכה לפעמים להיות כמו אמא ולתת לו כוח איפה שאין לו. רק על הדם חשבתי, על הדם שהתקשה לו מתחת לציפורניים ולא ייצא עם השפשוף, אפילו על הסבון שנזל על הפרקט לא חשבתי. זה הזמן לכבות את המחשבות הרגילות ולשפשף.
"תעזבי!" הוא משך את הידיים שלו ממני והלך לרחוץ אותם במקלחת. שמעתי את הזרם של המים בכיור ואז ראיתי שאני רועדת, שאני יוצאת מהמצב של הרובוט ורואה שיש לי בועות סבון אדומות שנוזלות לי מהיד לאצבעות של הכפות רגליים, שאני עם מגבת וקר לי. שמעתי את הרעש של וילון המקלחת ואת המים של הדוש זורמים, הוא מתקלח.
התיישבתי על המיטה ונזכרתי בתוכנית הטלוויזיה שראיתי, בדיוק לפני שנכנסתי להתקלח.
סרט על זוג אמריקאים. נזכרתי בבחור ההוא שהיה שם, אני חושבת שקראו לו הארי, בחור נמוך עם קרחת ומשקפיים, מזכיר את הפקיד מהדואר שאף פעם לא מסתכל בעיניים. חשבתי על אשתו של הארי ששוקלת מאתיים ועשר קילו.
היה קר וראיתי את האדים שעולים מהדלת של המקלחת. לא הצלחתי להזיז את הרגליים שלי, כל הגוף שלי נהיה קפוא, התעטפתי בשמיכה ועלתה לי התמונה הזאת שלה, שוכבת על המיטה הזוגית שלהם ותופסת את כל השטח. הארי יושב בקצה של המיטה ומחייך. זה נכנס לי לראש חזק, איך היא שוכבת על המיטה מבלי לזוז, וזה בגלל שהיא כל כך שמנה שהיא לא יכולה להתרומם בלי העזרה שלו. הוא הסתכל עליה ואמר למצלמה "תראו כמה שהיא יפה, אני אוהב אותה ככה, שמנה, הלוואי והייתה שוקלת יותר."
הוא אהב אותה כמו מטורף, זה בטוח, היא נראתה כמו היפופוטם ולו זה לא שינה כלום, אהב אותה כמו שהיא. כל בן אדם אחר היה נגעל ממנה, מכל השומנים שנשפכו מהשמלה שלה ונראו כמו גושי בצק ענקיים, אבל לו לא היה אכפת. אחר כך צילמו אותו במטבח והראו איך הוא מכין לה את כל הדברים שהיא אוהבת, בכמויות, צלחת ענקית של צ"יפס ובשר ושומן. הוא אוהב לפנק אותה, ככה הוא אמר.
גיתאי יצא מהמקלחת עם מגבת והסתובב בחדר כמו משוגע. אני לא עושה כלום כשהוא ככה, וזה אחרי שפעם אחת שאלתי אותו שאלה אחת יותר מידי וקיבלתי סטירה לפנים ובזה נגמר עניין השאלות.
"אני אחתוך, כן", הוא פתאום אמר, "אני אסע לכמה שבועות ואז הכל יירגע." הוא הרים את העיניים מהרצפה וראה אותי, "הפעם זה רציני שמרית", הוא הסתכל לי בעיניים.
יכולתי לראות עד כמה הוא מפחד, זה הבהיל אותי ממש, גיתאי הוא לא אחד שפוחד .
"הסתבכתי עם עזרא על שטויות ועכשיו הדברים התלכלכו ", הוא חזר ללכת במעגלים ואני הידקתי את השמיכה. עכשיו הייתי כמו ההיא מהטלויזיה, לא יכולה לזוז.
אני יודעת מזה להסתבך עם המשפחה של עזרא, כבר ראיתי את כל האחים, הדודים והבנים של הדודים של עזרא מורידים לילד של מירי את האוזן. אף אחד לא דיבר על זה אף פעם, אפילו שכל הבניין הסתכל מהמרפסות.
הוא הלך לארון, הוציא את התיק ויצא מהחדר. שמעתי אותו פותח מגירה ואת הצליל של המפתחות. הוא הולך לכספת, חשבתי. ראיתי אותו בדמיון שלי הולך לחדר של המכונת כביסה, מוציא את הכספת מהארון ולוקח את הכסף. בדמיון שלי ראיתי איך הוא מוציא את כל הכסף ולא משאיר אגורה, ניסיתי לדמיין אותו לוקח חצי, אבל בראש שלי ראיתי רק תמונה של כספת ריקה. ואז חשבתי על הבחורה הזאת של הארי שעמדה למות. שמזה שהיא שמנה ומרוב שהוא מאכיל אותה, היא הגיעה לסכנת מוות והוא היה צריך להחליט אם הוא ממשיך להאכיל אותה כדי שתישאר כמו שהוא אוהב או שהיא תמות. ומרוב שהוא אהב אותה, הוא החליט לעזור לה להרזות. וזה למרות שכל קילו שהיא הייתה מעלה היה עושה לו את זה. היה לו קטע כזה, להסתכל כל בוקר על המשקל שלה ולרשום לעצמו כמה היא עלתה.
זה היה עושה אותו מאושר, לראות אותה משמינה. הוא כל הזמן דיבר על איך שהחברה שופטת את האהבה שלו ולא מקבלת את אשתו כמו שהיא. הוא אהב אותה באמת, ראו כמה שהוא השקיע בה. אחרי שהיא רזתה קצת היא הצליחה לצאת מהמיטה לבד והוא נכנס מזה לדיכאון רציני, שהוא כבר לא מטפל בה כאילו היא תינוקת.
נרגעתי קצת מלחשוב על הארי וקמתי לסלון. גיתאי, עם מגבת, הכניס לתיק את הארנק שלו והסתכל על הרהיטים כאילו הוא איבד משהו. אני ישר הלכתי לארון להביא לו בגדים. הוא לא רואה בעיניים, עוד יכול לצאת ככה לרחוב, עם מגבת.
בדרך לארון דרכתי על החולצה עם הדם ועצרתי, ככה כמו שאני, עומדת עליה ולא יכולה לזוז. המבט שלי נתקע עליה וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה הכתמים של הדם, שבמרכז יש אדום חזק, כזה שבחיים לא ירד בכביסה, גם לא עם אקונומיקה, ואז הדם התפשט לצדדים ונהיה ורוד כמו של פרח. הסתכלתי וראיתי שמסביב לכתם יש קו, בלי צבע, אבל אפשר לראות אותו בברור, הקו ששם את הגבול של הכתם, של מי הדם הזה? פתאום נכנסה לי מחשבה. ניסיתי להזיז אותה משם, שום טובה לא תצא לי ממנה, עדיף לחשוב על האקונומיקה, או בכלל לזרוק את החולצה לפח, בעצם, לפח זה לא טוב, שם ישר יחפשו, ככה עשו כשמודי נמצא גמור. את כל הפחים של הרחוב בדקו לנו, אולי שלושים שוטרים נכנסו פח – פח ובדקו את השקיות זבל ולא מצאו כלום. אני זוכרת כי זה היה כשתליתי כביסה. הסתכלתי מהמרפסת, וראיתי אותם מטפסים על הפחים עם המדים הכחולים והכובעים שלהם וחשבתי כמה זה קשה להיות שוטר שמוותר על הכבוד שלו באמצע הקיץ ונכנס לחום ולסרחון של הפחים.
"מה את עומדת ככה?" גיתאי נכנס לחדר וזרק ממנו את המגבת. אני הסתכלתי עליו והלב שלי התכווץ. יש לו גוף חלק ויפה, לגיתאי. הוא שומר על עצמו עוד מאז שעבד בשיפוצים, ומשם יש לו את הצבע הזה בעור, מהעבודה בשמש.
"לכמה זמן אתה הולך?" שאלתי.
"אני לא יודע, זה יכול להיות ארוך." הוא התיישב על המיטה ותפס את הראש.
"אתה תהיה אצל אחותך?" הוצאתי לו חולצה ומכנסיים ושמתי אותם לידו, הוא נראה כמו ילד ואני צריכה להראות רגועה, לא יעזור אם שנינו נאבד את זה עכשיו.
"כן, לא, אני לא יודע, לא", הוא הרים את הראש, "עזרא ישר ילך לשם, יש לו עסקים עם בעלה." אני עמדתי מולו, הוא הסתכל אל הרגליים שלי. "אולי אני אסע לצפת קצת, לרב של שלומי." הוא הסתכל לי על הרגל ושם לי יד על הברך.
אני שמעתי צפת ונהיה לי כואב בגוף "מה לך ולצפת גיתאי, זה רחוק". הוא הכניס את היד שלו מתחת למגבת וליטף לי את הרגל. ראיתי איך שהוא מתקשה ונעמד ואיך אני מתכווצת שם, בין הרגליים. יש לו גוף כל כך יפה, אני לא יודעת איך אני אהיה בלעדיו כשהוא ייסע לי לצפת. הוא הסתכל ישר אל המגבת והוריד אותה ממני. "בואי" הוא משך אותי ואני הרגשתי איך נהיה לי רטוב ואיך עוד פעם הראש שלי נהיה נקי ממחשבות, רק הגוף רעב. הוא תפס לי רגל אחת והושיב אותי עליו ואני לא חשבתי על כלום חוץ מעל הכיווץ בין הרגליים. הוא נכנס אליי ורק ככה נרגעתי. גיתאי הרים והוריד אותי חזק ואני הרגשתי איך שאני נותנת לו כוח, אז חיבקתי אותו חזק ועשיתי מהר יותר עד שהאצבעות שלו צבטו לי את הגב חזק. מבפנים הוא נהיה קטן. הוא נשען אחורה והרחיק אותי. קמתי ממנו וניגבתי את עצמי במגבת.
הוא נשאר לנשום בעיניים עצומות. הוא לא אוהב להיות ככה. תמיד ברגע שאחרי הסוף הוא צריך להיות לבד. אני חושבת שהוא מתבייש מאיך שהוא עכשיו קטן וחלש ומזה שהוא הוציא החוצה את הזרע שלו ועכשיו הוא מטפטף ממני על המגבת ועל הסדינים.
אחרי דקה של נשימות הוא לקח את המגבת מהרצפה, ניגב את עצמו והתלבש לאט. אני שמתי על עצמי חלוק.
"תעשי לי טובה מותק ותארגני לי תיק לשבוע" הוא אמר, עדיין בעיניים עצומות.
אני לא רציתי שילך, לא יודעת איך אני אסתדר לבד. כשהוא עובד לילות אני בקושי מצליחה להירדם. אבל לא יכולתי להגיד לו כלום, כי הוא נראה עכשיו רגוע יותר ועדיף לו בלי כל זה עכשיו. הכנסתי לו תחתונים לתיק הגדול שלקחנו כשנסענו לטורקיה והוא נעמד מול המראה והעביר את היד על הפנים שלו.
"אם מישהו מגיע ושואל עליי תגידי שלא ראית אותי מהבוקר, שמעת?" הוא מתח את העור מתחת לעיניים והסתכל מהמראה לתוך העין. "יש לך את אמא שלך ואת האחיות שלך ואני לא רוצה שתפתחי את הפה לידם , נעלמתי ודי ." הוא הסתובב אליי, "אני אחזור עוד שבועיים- שלושה, גג חודש, ואם את שומעת משהו על הכספים של עזרא את סותמת את הפה כמו דג, הבנת?" הוא שם על עצמו גרביים ונעל נעליים.
אני הרמתי את החולצה הלבנה עם הדם ושמתי בשקית. גם הבעל של תרצה נעלם, לשישה חודשים. היא סיפרה לכולם שהוא נסע לעשות עסקים בפריז, למרות שכולם ידעו שהוא ברח מהחובות של ההימורים. אחרי שישה חודשים הוא קרא לה לבוא לפריז, לדירה החדשה שהוא קנה לה ולילדים. אני הכנסתי את השקית לארון ונזכרתי בהארי, על איך שהוא בנה לה בית שיתאים לכל מה שאישה בגודל שלה צריכה. הוא חלם שהיא תשבור את השיא העולמי למשקל נשים ואז הוא יפתח לה אתר באינטרנט וכולם יוכלו לראות כמה היא יפה. הוא כל כך אהב אותה, עד שהוא יהיה מוכן לעשות הכל בשבילה.
סגרתי את הארון וראיתי שנשאר כתם כהה מהדם על הפרקט, ונתקע לי בראש הקטע האחרון של הסרט, ממש לפני שנכנסתי להתקלח. הצלם מצלם את שניהם ביחד, ליד המיטה, היא שוכבת בלי לזוז מהכרית והוא מלטף לה את הבטן הגדולה שלה ואז שואלים את הארי "אתה חושב שטוב לה?" והוא שואל את ההיא "טוב לך, נכון?" והיא מהנהנת.
אני לקחתי סקוץ" מהמקלחת , הלכתי אל הכתם, התכופפתי ושפשפתי אותו. הקטע הזה נתקע לי ועשה לי הרגשה לא טובה בבטן "טוב לך, נכון?" אני משפשפת ומשפשפת.
הציר המרכזי של הסיפור טוב בעיניי.
האסוציאציה לגברים שמטפחים מפלי שומן של אהובותיהן – אגב הייתה על כך תוכנית מרתקת בערוץ 8 , וכשרואים את זה בעיניים זה מדהים במוזרות שבו – למה שקורה בינה ובינו בעלילה פה, לי אישית כקורא נראית מאולצת, וראוי אולי לפתחה כסיפור נפרד.
כתוב טוב.
אני מניחה שאנחנו מדברים על אותה תוכנית בערוץ 8. היא נשארה לי חקוקה כאיזו תחושה מעוותת של אהבה לא נכונה אבל מוכרת. גם אם לא הצלחתי להעביר לך את כל זה, אני שמחה עך התגובה. תודה
אולי תגביהי קצת את הסמגרת העליונה בתמונה שלך, שנראה עיניים. רק קצת.
בתור אדם שהצטלם במרחק מכובד עד מאוד מהעדשה, הייתי מצפה לאיזו הזדהות. נתחיל בעיניים שלך ואז אני מבטיחה לך את שלי
בביוגרפיה שלי, למטה משמאל הוספתי.
תורך.
סיפור יפה.
ולגבי השמנות, יה וולי, הסרט ההוא צימרר אותי לגמרי. והיו כמה סרטים כאלה אגב. יש גם את זה על הנשים השמנוןת מאוד שגברים מסוימים אוהבים שהן דורכות עליהם!! תראו תראו.
ואיצקוביץ, זה הזמן שתביא פה את סיפורי השמנות שלך. זוכרת ששלחת לי פעם כמה.
ומצחיקים, באמת שאלתי את עצמי כששלחתם לי את התמונות, מה זה הקטע הזה שלא יראו אתכם.
אביא אותם בשמחה.
זה לא פייר איציק, רק עיניים.
עכשיו זה כל הפרצוף . בביוגרפיה.
נו, אני מפסידה כרונית בדו-קרב. למען כבודי יהיה עלי להחליף את התמונה האהובה ככ.
לא העלית את התמונה כך שניתן לראות.
יש שם איקון של העלאת תמונה. ושם הקובץ במקור צריך להיות באנגלית.
צריך להעלות, אחר לשלוח לשרת – מופיע בתפריט, ואחר כך לאשר. אז עוד פעם בבקשה.
אהבתי את הסיפור ואץ הפינג-פונג בין שתי אהבות שקשה להבין מהצד.
כל הבלגן הזה בשביל זוג עיניים? העיקר שתווי הפנים שלך נחשפו
פחות מוצלח. עכשיו התמונה נראית סתם חתוכה.
התמונה או הסיפור? מישהו כועס?