הפסקת עישון

נקש ישב ליד יוני והעביר לו סיגריה לשכטה.

"איריס נראתה היום טוב, לא?" יוני אמר וזרק אבן לגדר בית הספר.

"כן, יש לה אחלה תחת."

"אתה עדיין עם דניאלה?"

"כן, אני חושב שכן." הוא לקח מיוני חזרה את הסיגריה, הוא אף פעם לא קונה, הקמצן. עובד על עצמו שהוא לא באמת מעשן ובינתיים סוחט את כולנו, נקש חשב.

"תגיד, זה נכון שהיא ניסתה להתאבד?"

נקש לקח שאיפה מהסיגריה שנגמרה וזרק אותה אל מעל הגדר. צלצול במנגינה של "לדוד משה הייתה פרה" ניסר לו את האוזניים.

"לך תדע."

"מה לך תדע? חברה שלך, לא? ניסתה או לא ניסתה?"

"היא אומרת שהיא שתתה כוס של אקונומיקה."

"וואללה, את זה לא שמעתי. מדברים על זה שהיא ניסתה לחתוך את הורידים עם סכין גילוח של השערות ברגליים."

"אז אומרים."

יוני השעין את התיק שלו על הקיר ונשכב על הרצפה. "שמישהו ינקה את המחששה, גועל נפש."  אמר בעיניים עצומות, "מבריזים מפיסיקה?"

נקש הוציא עוד סיגריה. "כן", שתק ואז הוסיף "היא בסדר."

"מי?"

"דניאלה", הוא פתח את הקופסא והעביר ליוני סיגריה מבלי שביקש. הוא הסתכל עליו במבט רעב, אז שייקח ודי. "זה לא שהיא בוכה כל היום או לא יוצאת מהמיטה, זה פתאום בא לה."

"לא היה כלום לפני ה-? אתה יודע," יוני התרומם, "יש שמועות שנפרדתם".

"בולשיט" נקש הרים את הקול "הכל היה בסדר, היא עשתה לי קטע שלפעמים היא עושה, כל מיני דיבורים על זה שהיא לבד ואף אחד לא מבין אותה, ולי לא היה כוח, אתה יודע איך זה."

"בטח, למי יש כוח. אחי, היא צריכה עזרה."

"לפעמים אני חושב שזה בקטנה, שהיא נכנסת לבאסה מאיזה שיר ברדיו או קוראת שירים, זה הכי דופק אותה. נגיד לפני שבוע, היא קראה איזה משהו על המוות ולא הפסיקה לדבר על זה. ואני, שמת על הויכוחים האלה, התחלתי לחפור."

"ולא קלטת שהיא שרוטה?"

"יש לה את הרגעים האלה, שהיא פתאום לא מקשיבה ומדברת על אלוהים ועל הסוף, כאילו היא בטראנס." הוא השתתק ועישן, זאת הייתה הסיגריה המי יודע כמה שלו להיום והגרון צרב.

"היא אמרה שהיא לא מבינה איך יש לה הכל ושום דבר לא מספיק לה. היא לא בכתה או משהו, אז לא חשבתי שהיא ממש רצינית, היא אמרה שרוב הזמן היא עצובה ואף אחד לא יודע מזה, כי זה בא לה רק בלילה כשהיא מרגישה שאלוהים נוטש אותה."

"שיחה כבדה, הייתי בורח לצד השני של הים."

"אני דווקא נדלקתי והתחלתי לדבר על הפיקציה שנקראת אלוהים והזדקקות של הדור הקפיטליסטי לאיזה אל קדמוני. זיינתי את השכל, תכלס."

"טוב, זה לא אשמתך שהיא ככה, קראתי באיזה מקום שזה מהילדות, יחסים דפוקים עם ההורים."

"לא" נקש נשכב על התיק ושם משקפי שמש, "אתה מכיר אותה, הורים סבבה, אח, אחות, הכל נורמאלי, היא פשוט בחורה חכמה מידי, נראה לי."

"ומה עכשיו?" יוני זרק אבנים, מנסה לפגוע בעמודים של התאורה. מרחוק אפשר היה לראות את היודניקים בשיעור ספורט, קבוצה של חולצות צהובות רצות מסביב למגרש.

"לא ראיתי אותה מאז."

"לא דיברתם?"

"דיברנו בטלפון, היא התקשרה מהבית חולים ואמרה לי ששום דבר לא מזיז לה יותר, הכל מת. הצבעים מתים, הצלילים מתים, הבוקר מת והלילה מת. שהיא לא יודעת מתי היא תחייך עוד פעם, מתי היא תרקוד או תתרגש." הוא הוציא את הסיגריות מהכיס, נשארו שתי סיגריות, רק היום בבוקר הוא קנה את החפיסה המזדיינת. "היא אמרה שהיא לא באמת רוצה למות אבל לפעמים היא מכינה את עצמה להלוויה, שהיא שרפה את כל השירים שהיא כתבה ושהיא פתאום מרגישה שהיא לא היא."

"מה עשית?"

"כלום, לא אמרתי כלום, היא לא הפסיקה לדבר אז מה אני יכול להגיד, תפסיקי להתבכיין?"

"יאללה אחי, איזה תיק."

"כן, תיק." הוא הסתכל על הגרפיטי שעל הקיר מאחוריהם "המערכת דפוקה, תחי המהפכה". הוא ומתן ריססו את זה בסוף שנה שעברה, אחרי שהם עטפו את כל העצים של בית הספר בנייר טואלט. "לא להאמין איך פעם אהבתי אותה, לפני שכל הבלגאנים התחילו. היא מהעדינות האלה שאין לך מושג מה קורה מתחת".

יוני שתק וקם לנער את המכנסיים מהחול. "נלך לשיעור לשון? יש בגרות עוד חודש."

"כן, בטח, אני רק גומר את הסיגריה."

"טוב אחי, אני זז, שהזונה לא תרשום לי איחור, יש לי מספיק איחורים אצלה."

"בטח אחי, לך, אני תיכף בא."

נקש התרומם והתיישב, מסתכל על היודניקים שנדחפים אל הברזייה ונזכר בשיחה האחרונה איתה.  "רק איתך אני מרגישה משהו. אני כל כך עצובה, והדבר היחידי שיכול להוציא אותי מזה זה אתה. אני פשוט יודעת שאם תהיה פה השמחה בסוף תבוא, חוץ ממך אין לי כלום. כלום."

והוא, שלא אמר מילה כל השיחה פלט "כן", וחזר לשתוק.

"תבוא לבקר אותי? נורא עצוב לי פה בבית חולים."

"בטח. "

"יופי , אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך."

וניתק.

אח"כ היא ניסתה להתקשר כמה פעמים , אבל הוא לא ענה .

צלצול. מנגינת  "לדוד משה" סימן את סוף ההפסקה ומילא את המגרש ואת המחששה. נקש קם, ניער את הבגדים והלך לכיתה.