תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
הוא מגיע אל הדירה שלה, מתיישב על הספה ומסתכל מסביב. המבט נעצר בתמונה של דגה מעל הפסנתר, אישה עם כובע גבוה, בכתפיים שמוטות, בוהה באוויר מעל כוס יין. לידה גבר מזוקן מסתכל הצידה ומעשן מקטרת.
הוא מוריד את המבט לפסנתר השחור "כמה זמן את מנגנת?"
"מאז שאני בת שבע."
"ווויי" שורק שריקת התפעלות. "קונצרטים וכאלה?"
"עד לפני שנתיים ואז הפסקתי עם זה" היא עונה ומתיישבת קרוב אליו, הירך שלה נוגעת בשלו.
"למה?" הוא לא זז.
היא שולחת יד אל הפה שלו, עוברת על השפתיים העבות. "זה קצת דפק לי את הראש" מורידה את היד אל הבטן שלו.
"מה, לנגן בקונצרטים?" הוא נשאר קפוא, כמו מוכן לזינוק.
"לא משהו שהייתי ממליצה עליו, להתאמן שלוש -ארבע שעות ביום במשך חמש עשרה שנים".
"כל יום?"
"כל יום."
"ואת טובה?"
"אמא שלי אומרת שאין דבר כזה טוב, רק טוב מאד וצריך לעבוד קשה כל החיים בשביל זה", היא מורידה את היד אל המכנסיים שלו, נאבקת עם האבזם. "עד שנישבר לי ואמרתי שאני יוצאת מהמרוץ", מצליחה לשחרר את הכפתור.
"אז הפסקת עם זה לגמרי?" רפוי ודומם.
"חשבתי שאני אעבור לנגן בשביל ההנאה מתי שבא לי, אבל מאז לא נגעתי בפסנתר."
"לא בא לך?"
"לא" היא מלטפת אותו בכוח, הוא מתעורר. מורידה את החולצה, מתיישבת מעליו ומכוונת אותו אליה. עולה ויורדת עליו בדממה.
הוא לא גומר.
קמה, סוגרת את האור וחוזרת אליו. הם יושבים בחושך ומעשנים. החלון מואר מהלילה הבהיר ואל החדר נכנסים קולות של רכבים בודדים, מתקרבים, חולפים ומתרחקים.
הוא קם ומסתכל על הדיסקים שלה. "את מקשיבה לכל זה?" שולף קונצ"רטו לפסנתר של רחמנינוב.
"לפעמים."
הוא הופך את הדיסק ומסתכל על גב הכריכה, פותח, סוגר ,הופך ומחזיר למדף "אני לא מצליח להקשיב לזה. אבא שלי אוהב ללכת לאופרות ,אבל אני לא מאמין לו." היא מתכווצת. "אני חושב שהוא עוד אותו ילד מהמעברה שלא נתנו לו לשמוע פריד אל אטרש "
"הוא טוב, פריד אל אטרש, למדנו אותו בקורס מוסיקה אתנית."
"קורס מוסיקה אתנית" מגחך חיוך מריר.
"לא התכוונתי ל-"
"מה עוד למדת בבית הספר היוקרתי שלך? הא? איך ברברים השתמשו בתוף כדי להוריד גשם?" היא שותקת.
"אני לא מכיר פה שום דבר. אולי בטהובן וגם זה בגלל אבא שלי שקנה לי ספר-קלטת על החיים העלובים שלו."
"הי, תירגע , אין קשר בין זה לביני, בוא אליי."
הוא נשאר לעמוד עירום מול המערכת שלה. היא קמה אליו ומחבקת אותו מאחור. "אלה החיים הקודמים שלי, מצידי קח את זה וזרוק הכל מחוץ לחלון."
הוא מסתובב אליה ותופס לה את הגב ואת הישבן חזק. היא מרגישה את הידיים שלו צובטות בה. הוא מסובב אותה אל השולחן, "ועכשיו? אלה החיים האמיתיים שלך?" מתחכך בה .
"כן" היא נאנחת.
"ככה?" חודר אליה מאחור. היא תופסת את השולחן חזק, גלים של כאב עולים בעמוד השדרה שלה. "ככה" היא נאנקת.
"ככה?!" הוא צועק "אלה החיים שלך עכשיו?!"
"כן!" היא צועקת אליו חזרה , משוחררת ומשולהבת, הוא מעולם לא בא אליה ככה "אלה החיים שלי! זה כל מה שאני צריכה!"
הוא גומר והיא מרגישה נוזל חם מטפטף לה בין הרגליים.
* * *
הם יצאו מהדירה באמצע הלילה, הוא לא הצליח להירדם אצלה. "מחניק לי פה" הוא אמר והם קמו בשתיקה, התלבשו ויצאו אל הרחוב. הכבישים היו שחורים ומבריקים מהגשם שירד ביום. היא הלכה מאחוריו, נושמת את האוויר הקר. הוא הלך מהר עם הידיים בכיסים. היא כמעט רצה לידו, מתאימה את עצמה לצעדים המהירים שלו.
נזכרה פתאום בסרט ספרדי שראתה פעם כשהייתה קטנה. סרט על עבריין שכולא את השחקנית האהובה עליו בתוך דירה ומכריח אותה לאהוב אותו. היא זכרה סוף טוב, כשהעולם החיצוני הולך ומתמוסס.
הושיטה לו יד, שיחזיק בה.
"קר" אמר ודחף את הידיים עמוק בכיסים.
עינת היקרה, איזה כיף לקרוא סיפור חדש שלך! אין כמו הקשר שבין מוסיקה לסקס [ואגב, צריך לתקן הקונצרטו לא בביצוע רחממינוף אלא "מאת" או "של" רחמנינוף, אלא אם כן יש לה דיסק נדיר משנות העשרים המוקדמות שבו המלחין מנגן], אבל מה זה חשוב! אני מאוד אוהב את השפה הפשוטה שלך ".. קונצרטים וכאלה"? כן!
הו! כמה זמן עבר! מתקנת תיכף ומיד! מתגעגת אבל מבינה ולכן גם לא כועסת וסולחת על הזמן שעובר.
תוכן טוב וכתיבה טובה.
תודה
עצוב נורא
בסוף היא עוזבת אותו, חוזרת אל הפסנתר ומוציאה אוסף להיטים ביידיש. והוא חוזר בתשובה ורוקד ברחובות פתח תקווה מחוץ לרמקולים של המיניבוס.