מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
לפני הכל, הערה: במרחבי האינטרנט הספיק בינתיים ע" מהפוסטים הקודמים לקרוא את הסיפור ולהעביר אלי מסר, שאין לו בעיה עם חשיפת שמו בהקשר זה. כדי למנוע עוד ספקולציות, אציין אם כך שע" הוא עופר צוק, שזכה כחייל בתחרות השירה הצה"לית ומאז פרסם במגוון במות והיום חבר בקבוצת "אלף". ועכשיו להמשך שידורינו לערב זה.
זמן מה אחרי ש"קסת" התפרקה ניסיתי לחשוב בשביל מה זה היה טוב. הקבוצה הוקמה במוצהר כדי שמשוררים מתחילים יסייעו זה לזה – הן ביצירת מסגרת חברתית והן ברמה הפרקטית של עריכה, דיווח על כתבי-עת שכדאי לשלוח אליהם וכו". באופן טבעי, בגלל הפערים בגיל ובניסיון, אני תפקדתי בקבוצה יותר כמנחה מאשר כמי שמקבל ייעוץ והדרכה; אבל קשה לומר שזה לא היה רווח מבחינתי, שכן בגלל ההנאה הרבה ששאבתי מהנחיה בחרתי אחר כך לעבור קורס מנחים לסדנאות כתיבה (במתא"ן) ואף עבדתי כמנחה לכתיבה יוצרת במספר מסגרות. אישית, "קסת" הביאה אותי להבנה טובה יותר של שיטות ההחיה והעריכה שלי, גם אם לא לקחה אותי "החוצה" כמו שקיוויתי.
מבחינת הכותבים האחרים, קשה לדעת כמה מההתפתחות שלהם היתה תולדה של נוכחותם ב"קסת" וכמה לא היתה קשורה לקבוצה. כמה וכמה מחברי הקבוצה, שלא פרסמו דבר לפני שהגיעו אלינו, שלחו בזכות העידוד בקבוצה טקסטים איכותיים ופרסמו שירים בכתבי עת ובאנתולוגיות. עם זאת, הסטטיסטיקה קצת משקרת: טכנית, שלושה חברים מהקבוצה הוציאו ספרי שירה ורבים פרסמו בכתבי-עת; אלא שכזכור, היינו קצת "תחנת אוטובוס", ובכמה מהמקרים מדובר באנשים שהיו בקבוצה לשלוש-ארבע פגישות.
מעל הכל חשתי שקונספט ה"קבוצה" נחל כישלון, בגלל שלא יצא מתוך העיסוק הפנימי אל שדה השירה החיצוני, אבל שרעיון ה"תמיכה", כלומר הסיוע למשוררים צעירים בצעדיהם הראשונים, הצליח. המסקנה הזו היא שהובילה אותי לצעד הבא, באביב 2003, אז הסתבר לי שב"הליקון" מחפשים אנשים חדשים להפעלת קו ה"קברטים" – ערבי השירה של העמותה. כשביררתי, גיליתי שהעבודה לא קלה ונעשית בהתנדבות, אבל ראיתי בכך הזדמנות להשפיע בעולם האמיתי, ונרתמתי לפעולה. בצוות היו גם גלית, ידידה ותיקה של מחיפה, ובחור בשם אמרי, והמשימה הראשונה שלנו היתה להרים אירוע גדול במסגרת שבוע הספר של אותה שנה, לרגל צאת חוברת "אושר".
בשנים האחרונות, עם התפתחות סצנת כתבי-העת וה"קבוצות" לשירה בארץ, אני חוזר שפעם אחר פעם לאותו אירוע. בשיחות שערכנו לפניו רצינו לעשות בדיוק את מה שחשתי שהליקון לא עושה – להושיט יד למשוררים בתחילת דרכם, ולאו דווקא למי שכבר חצבו לעצמם נישה. הרעיון היה להקדיש את החלק הראשון לעשרה משוררים צעירים ובולטים, מכל המינים והכיוונים. ואני חייב לציין שהבחירה היתה מוצלחת למדי.
היה שם למשל צ"יקי ארד, לימים עורך "מעיין"; אנה הרמן, מאוחר יותר עורכת משנה של "הו!"; סיון בסקין, שאז היתה מוכרת רק ב"במה חדשה" ומאז פרסמה בערך בכל מקום והוציאה ספר ב"אחוזת בית"; גלעד מעיין, מעורכי "דג אנונימי?" האינטרנטי; מאיה קופרמן, שלימים כיכבה ב"מטעם" וזכתה בפרס שר התרבות; ומי-טל נדלר ואודי זומר, שחברים אתנו היום בבלוגייה זו. בהמשך אירחנו בקברטים עוד משוררים שהיו מאוחר יותר בין מקימי החבורות ויזמי כתבי-העת; בנוסף, יזמתי במסגרת הקברטים של הליקון "במה פתוחה" – מסגרת שאפשרה חשיפה ראשונה לכותבים שונים בתוך ערבי השירה ה"רשמיים".
בעיני, הפעילות הוז היתה אחד הגורמים שדירבנו את ה"שטח" וסייעו ליצירתו של הגל החדש והטרי של כתבי עת ואירועים וקבוצות וכל מיני דברים בתחום השירה. נדמה לי שאם מישהו מחפש גלריה שלמה ככל האפשר של משוררים חדשים ומבטיחים בעשור הראשון של האלף השני בישראל, הוא יקבל את התמונה הכי מקיפה אם יציץ במשתתפי האירועים של הליקון בשנים 2003-2005; אני מאוד גאה שהייתי חלק מזה.
עם זאת, וכפי שרמזתי גם בפוסטים הקודמים בסדרה, העמדה של מפיק/מנחה/מתאם היתה קצת בעייתית מבחינתי, בין השאר כי היא שמה את ההתקדמות שלי כמשורר על הולד (באןפן טבעי, חשתי שזה לא אתי להעלות את עצמי כקורא בערבים שהפקתי), אבל גם כי עדיין בער בי איזה רצון להיות אוונגרד, לעשות משהו שונה, לשים חותמת. וכך הייתי מוכן נפשית לעוד הרפתקה בשדה קבוצות השירה (אבל על כך בפרק הבא).
רונן, מרתק לשמוע את הסיפור המלא מזווית הראייה שלך.
התרומה שלך במעשים ובעצם אישיותך היתה רבה וחסרונך מאוד מורגש פה 🙂
ותרמת גם בביה"ס לשירה שבו לימדת משוררים בראשית דרכם תרגול וכתיבה יוצרת ועזרת להם לרכוש כלים פואטיים ראויים.
לא מבין את הטענה ש"הליקון" לא קידמה מספיק משוררים צעירים – הרי היא עשתה יותר מכל אחד אחר, דרך ביה"ס לשירה, הקברטים ופסטיבל "שער" שבארבע שנותיו הראשונות היה פסטיבל לשירה צעירה עברית וערבית (הראשון והיחיד מסוגו כאן), דרך חוברות "שירה חדשה" שנתנו במה לצעירים משנת 1994 וכו".
כהערת שוליים אני מוסיף פה שאת צ"יקי ואת סיוון בסקין הזמנו גם לפסטיבל "שער", ושמאיה קופרמן היא בכלל בוגרת של ביה"ס לשירה של הליקון.
ראשית, תודה על המחמאות (-:
אשר לטענה לגבי הליקון, אני כמובן לא טוען אותה, ואני גם בספק אם אחרים טוענים אותה, אבל כן יש איזו נטייה לראות את פריחת כתבי-העת בשנים האחרונות כאיזה "אוואנגארד" שבא מתוך עימות עם ה"ממסד" של הליקון, או במקרה הטוב כמשהו בלתי תלוי. מה שניסיתי להראות הוא עד כמה הפעילות של הליקון היתה בעצם אחד הגורמים העיקריים שהפרו את השדה הזה והובילו לפריחה שלו. עצם העובדה שכל שנה יצאו מבית הספר לשירה 15-16 משוררים, שרבים מהם קיבלו איזשהו רצון לעשות משהו, להזיז דברים – זה כשלעצמו הוביל לתסיסה שהיתה כר פורה לכתבי עת ולחבורות שונות. למעשה, לדעתי שני הגורמים העיקריים לפריחה של השנים האחרונות הם הליקון והאינטרנט (-:
רונן, אני חושב שאני מסכים אתך כמעט בכל – הליקון התחילה כשכמעט לא היה כלום פה, וההוצאות (חוץ מהקיבוץ המסובסד)אפילו חדלו להוציא ספרי שירה. ואתה צודק – הכל היה די צעיר ופרוע בהתחלה(ולא במובן האלים, אבל לא בא לי לפרט). הופענו יש מאין בלי קשר לשום חבורה וכתב עת מוכרים (וכולם אגב, חוץ מ"מאזנים" הפסיקו לצאת אז). אני זוכר שאביגדור פלדמן אמר לנו אז "לא חוכמה להוציא שניים שלושה גליונות, נדבר אחרי עשרה".
אבל האג"נדה של הליקון מעולם לא הייתה הוצאת כתב עת נטו. המפעלות האחרים של הליקון ובראשם בית הספר לשירה היו העיקר, והם שהשפיעו על כל מצב השירה בארץ לעומק ולטווח הארוך.
אולי אפרט יום אחד כנוח עליי הרוח.
אין ספק שלדאוג לפעילות של אחרים זה לשים את עצמך בצל, וזה קורבן לא קטן שלרוב גם לא זוכה לשום תודה. מסקנה – אולי פשוט לא נכון לעשות את זה ככה.
צ"יקי – אין ספק שהשירה היא פריפריה, אבל פריפריה של הנפש.אם הצלחנו לקדם אותה מנידחות למקום שיש בו פעילות יצירתית, התייחסות ציבורית רבה יותר וזיכרון תרבותי קצת ארוך יותר – נפלא. אני חושב שעשינו את השירה ליותר סקסית, וגם אתה בדרכך תרמת לזה.
אם מה שעושים במעיין זה בכלל אותו ז"אנר ספרותי, כמו שכתב פה רונן בפוסט אחר, שאלה היא.
לא שאני יכול לדעת איך עבד הראש של מארגני מטולה, אבל אני לא חושב שאיזשהו פסטיבל משוררים צריך להזמין עורכים. מזמינים משוררים, ויש המון, אז מזמינים את המוכרים יותר קצת יותר, ויש תחלופה גדולה יותר של הצעירים.
1.
אני מוכרח להגיד שהאירוע שרונן אירגן לי ולסיון בסקין במרתף 10 בחיפה היה מוצלח מאוד ומופק כהלכה. אני טיפוס לא נוסטלגי, ולו בגלל הזכרון החלש שלי, אבל אם איני טועה, ההנחייה של רונן היתה טובה מאוד, או לפחות לא מביכה, שזה הרבה מאוד באירועי שירה כאלה.
2.
תמיד עומדת באוויר הדילמה בין עסקנות וקידום שירה (של אחרים בדרך כלל) לשירה עצמה, אני חושב שהפתרון הוא לפעול בצורה קיצונית ובעייתית גם כשאתה מארגן אירועים. בגלל זה יש הרבה פעמים בעיות סאונד באירועים שאני קשור אליהם. בשירת פולגת, אני בעצמי גרמתי למערכת לקרוס כששברתי לשניים איזה חיבור לקאבל באמצע האירוע. מה שנקרא, סובייקט חצוי.
3.
לגבי הליקון, אף שזה נראה ככה לעתים, חשוב להבהיר: אני בעד הליקון. ברור לי שמדובר באנשים שעובדים קשה מאוד, ומקבלים מעט מאוד. וכמו שאומר בועז יניב מדקה (שהיום פרסמנו שיר שלו באתר מעין), אין לך שירה בפריפריה, השירה עצמה היא פריפריה.
4.
יש לי בעיה עם החרם על העיתונים הצעירים במקומות כמו פסטיבל מטולה. הזמינו אותנו פעם אחד, לפני שיצא מעין והעורכת היתה אילנה. היינו אטרקציה עצומה באירוע היחיד הרשמי שאליו הוזמנו (עשינו גם אירוע אוף-פסטיבל מחוץ לתוכניה – ערב שירה בעירום), והובטח שנגיע שוב.
אחרי שמעין יצא, עשה רעש, והפכנו לכח פואטי, התחלפו העורכים, ולא הוזמנו אפילו פעם אחת. נראה שיש איזו החלטה לא מודעת להחרים את כל כותבי מעין (ולמעשה את כל כותבי שאר העיתונים), כדי לשמר את הכח. אבל הבעיה נפתרה כי יש את פסטיבל תל אביב, שאני מקוה שיתקיים גם השנה, אבל לא באותו זמן שפסטיבל מטולה יתקיים.
5.
הבעיה שלי עם הליקון דומה לבעיה של הליקון מול מעין. מדובר בחילוקי דעות טובים ומפרים: אני לא אוהב שירה שנראית מעובדת מדי, או תרבותית מדי, ולכן אני מהעבר השני של המתרס מבחינה אסתטית. אבל אני מעריך את המאמץ ויודע שלא קל לפעול כל כך הרבה שנים.
6.
מחכה לפרק הרביעי של "איך כמעט". באתר הישן שלי בגיאוסיטיז העליתי את השיחה שלי ושל יהושע סימון על הקמת "האקדמיה החופשית" שפורסמה בכתב העת "המדרשה". מעניין להשוות בין הסיפורים. עשית לי חשק להעלות את הטקסט גם לאתר מעין.
http://www.geocities.com/chickyplus/dialog.htm
הי צ"יקי,
תודה על תגובתך המפורטת ואני חייב לומר שאני מסכים אתך בכמעט כל הנקודות שהעלית. גם לי שי כמה סיפורים מסמרי-שיער על מאחורי הקלעים של ארגון פסטיבלים, שאולי פעם אכתוב עליהם איזו פואמה.
לגבי פסטיבל מטולה, אני חייב לציין שגם אני הוזמנתי לשם בדיוק פעם אחת והתרשמתי מאוד לרעה. אני לא בטוח שאפילו אנשי "הליקון" מתקבלים שם כל-כך בברכה, נדמה לי שמבחינתם גם הליקון זה עדיין אוונגארד חדשני. למרבה המזל, בניגוד לשנים הרעות שבהן היו בדיוק שני פסטיבלי שירה בארץ – מטולה והבינלאומי בירושלים – היום יש לפחות עוד ארבעה ("שער" של הליקון, פסטיבל ת"א שהזכרת, הפסטיבל של "משיב הרוח" בסוכות והנופש הפעיל למשוררים בשדה בוקר) כך שיש הרבה יותר הזדמנויות לחשוף ולהיחשף, וזו מבחינתי מהותו של השינוי.
בנימה אישית, אני חושב שיש באמת הרבה דמיון בדרך שבה כל מיני פרויקטים שיריים מתחילים. אני מניח שאם אמיר היה מספר על הימים הראשונים של הליקון, זה היה נשמע די דומה… (-:
אני לומדת ממך ומיחזקאל רחמים איך נראה עולם השירה הזה, מבחוץ, מבפנים.
יחזקאל דיבר על וועדות ופרסים, אתה על קבוצות שירה והליקון.
אני רואה שפעלת יפה, לא ידעתי שיש לך כזה דרייב.
תהיה בקיץ בארץ? אני מתכננת סידרת ערבי שירה. לראשון יקראו "לחם", הוא יעסוק ברעב פיסי ונפשי, בהקשר חברתי.
זה חלום ישן שלי לעשות ערבים כאלה וכנראה שהגיע הזמן.
לצערי אני כנראה בארץ רק מתישהו בחורף (ואולי לא לגמרי לצערי בהתחשב במזג האוויר בקיץ אצלכם).
אבל ערבי שירה זה מצוין, ורעב הוא נושא נהדר – לא מזמן יצאה חוברת הליקון שמוקדשת לנושא, "רעב וגעגוע".
ואני מקווה שהחלום לעשות ערב שירה לא יתנפץ לך כשתפגשי במציאות; אני לא מנסה לרפות את ידייך, רק מציין מניסיון שזה לא קל כמו שזה נראה.
בהצלחה!
עשיתי כבר ערב שירה, עם שיר מזרחי, קראו לו "אביב פרא", מכירה קצת את העסק, וחטפתי על הראש מכמה אנשים שלא קבלתי את השירים שלהם.
כך שאני יודעת שיהיה לא פשוט.
את "רעב וגעגוע" של הליקון אני מכירה, יש לי אותו, יש שם שיר שלי,
אני מתכוונת לרעב בהקשר חברתי.
תיקון, עם יש אריה מיזרחי. לפני שנתיים בגדה השמאלית.
אני מוטרדת, בתי הלכה עם חברות בפעם הראשונה לחגיגות ואני מחכה לה על קוצים וסיכות. הייתי שמחה שהיא תשאר עוד קצת לידי.
עם ש י אריה מזרחי.
מה קורה להקלדה שלי?
וצ"יקי יעזור לי, הוא כבר עוזר, למעשה אני מרגישה שמצאתי חברים בשירה ובדרך.
צ"יקי, ניר נאדר, מתי שמואלוף, בפעם הראשונה בחיים שלי יש לי חברים משוררים שחושבים כמוני לגבי העניין החברתי. שנים שדברתי על הצד החברתי של השירה, ואנשים רק נדו משיעמום או נימוס בראש, וזה מרגש ועושה לי תחושה שמשהו משמעותי קורה.
זה שמצאת שותפים לדרך זה מצוין. את מתי שמואלוף אני מכיר מערבי השירה בחיפה, את מוזמנת למסור ד"ש.
כפי שאת יודעת, אני לא מאוד מתלהב מחלוקה של שירה לפי מטרתה החברתית, אבל באקלים הנוכחי בארץ יש מספיק מקום לכולם, ואני מאחל לכם בהצלחה.
בטח שיש מקום לכולם ואף אחד לא עושה ערבי שירה חברתיים.
אגב, ישנם עוד שני פסטיבלים שלא הזכרת, יהיה אחד ביולי בירושלים, של קב" כתובת, והיה אחד בקיץ במצפה רמון שיהיה לו המשך השנה, כך הבנתי.
לא בטוחה שאני מתלהבת מלעשות גטו לשירה חברתית, כיוצרת יש לי שירים בכל מני נושאים, כפי שצריך להיות, אבל חשוב לי הנושא החברתי.ואם אפשר לרתום את האומנות לעניין,
אומנות עם אמירה קונקרטית, אז אני שם.
אתה מבין את ההבדל, נכון?
כבר הסברתי לך שאני לא כותבת שיר כי בא לי לכתוב סיסמה, כשאני כותבת שיר חברתי, אני כותבת אותו מנקודה אחרת, וקודם כל בודקת אם יש לו אמירה לירית משלו, חיים שיריים.
מחכה להמשך.
ומרתק לקרוא גם את התגובות…
האם הפרק הבא עוסק ב"און"? אני לא יכולה לחכות כדי לראות מה יש לך להגיד על זה… 🙂