איך כמעט היינו אוואנגארד (4)

כמו קבוצת "קסת", גם הקבוצה הבאה שהשתתפתי בה החלה בעקבות ערב שירה. אבל בניגוד להתחלה הדרמטית של "קסת", המקום היה צנוע הרבה יותר – בסך הכל המושב האחורי של מונית שירות מחיפה לתל אביב, שם הצטופפתי עם שתי משוררות חברות-קסת-לשעבר בדרך חזרה מערב שירה בהנחייתי ב"מרתף 10" בחיפה. כטוב לבנו בשירה ובהצלחת הערב, התחלנו להעלות זכרונות, עד שאיפשהו ליד מחלף יקום עלתה ברוב עוזה השאלה – למה שלא נקים שוב קבוצת שירה?
אני הייתי חצוי בדעתי. באותה תקופה (קיץ 2004) כבר הייתי עמוק בענייני ערבי השירה של הליקון, ובאמצע ההכנות לפסטיבל שער השני שלי, ולא חשבתי שיהיה לי מספיק זמן. אבל שותפותי למושב (ענבל כהנסקי וענת אבישר) לא היו מוכנות לקבל "לא". לכל טענה שהעליתי היתה להן תשובת מחץ: לא, הפעם נדאג שזו תהיה קבוצה מקצועית, בלי ילדים חסרי ניסיון. כן, נקבל אנשים רק על בסיס איכות ומוכנות, בלי לערב קשרים חברתיים. וניפגש כל שלושה שבועות, לשמור על בסיס מגובש.  מה פתאום, אתה לא תצטרך להשקיע יותר מדי. בעצם אנחנו ננהל את הקבוצה, אתה רק צריך להיות חבר בה. יאללה. מה איכפת לך. נו.
עם כזו מקהלת שכנועים, מה יכולתי לעשות? תוך כמה שבועות אספנו מספר משוררים וערכנו פגישת הקמה. שני ההבדלים העיקריים מ"קסת" היו שהקבוצה התרכזה הפעם רק בתל-אביב (אין בעיות גיאוגרפיות); ושבגלל הרצון לצאת החוצה בערב שירה, החלטנו להקים קבוצת יצירה בין תחומית, שלא תעסוק רק בשירה, אלא תכלול גם מוסיקאים, אמנים גרפיים, אנשי תיאטרון וכו". כדי לא להסתבך, ניסינו ליצור קבוצה שחבריה הם גם משוררים וגם עוסקים בתחומים האלה (כולם או חלקם) וכך ליצור גרעין מגובש שיוכל לצאת החוצה באירועי שירה מעניינים וייחודיים.

הגיוון פתר את אחת הבעיות הגדולות שהיו ב"קסת": במקום מצב שבו שניים-שלושה אנשים אחראים להנחות, להביא חומרים ול"להוביל", הפעם היו כולם יכולים להביא משהו מתחום התמחותם ולחלוק אותו עם הקבוצה.  כל פגישה נפתחה בסדנא שהביא אחד החברים מתוך תחום התמחותו, ורק אחר כך עברנו לעריכה. גם המחויבות היתה גבוהה יותר, מה שהוביל לפחות שינויים בהרכב (לפחות בשלב הראשון). מנגד, הפעם התקשינו לבחור שם. בפגישות הראשונות דחינו את בחירת השם עד שהקבוצה תתגבש, אבל גם כשכבר היה פלוס מינוס הרכב מסודר, ההצבעה על השם היתה סוערת ואף אופציה לא זכתה לתמיכה גורפת. לבסוף, ברוב קטן, נבחר השם "און", אף כי חלק מחברי הקבוצה המשיכו לא להתלהב מהשם והעדיפו את "קרניז" (במבט לאחור, אולי הם צדקו).
הבעיות התחילו קצת אחר כך. הקבוצה תוכננה אמנם כרב-תחומית, במבט ליציאה החוצה, אבל היא היתה עדיין ממוקדת סביב השירה, ולכן בשלבים הראשונים הרגישו חלק מהחברים (בעיקר בתחום המוזיקה) קצת אאוטסיידרים. לא הועילה גם העובדה ששלושת המקימים (ענת, ענבל ואני) היו מקושרים בקשרי חברות ובזיכרונות משותפים מ"קסת", מה שעורר מתחים בקרב חברים פעילים אחרים. בנוסף, למרות הניסיון להשתית את הקבוצה על בסיס מקצועי, הטבע האנושי לא דוכא, ו"און" זכתה למנה גדושה מאותה "בעיה טובה" שהיתה ל"קסת": הקשרים המקצועיים הפכו לחברתיים ואלה הפכו לרומנטיים. לא פחות מארבעה זוגות רומנטיים התקיימו בתוך הקבוצה בשתי שנות קיומה (שניים מהם אף הסתיימו בחתונה) ועד כמה שזה "סימן טוב ומזל טוב", בקבוצה קטנה קשה להימנע מיצירת מתחים (אולי אכתוב פוסט נפרד על יחסים רומנטיים בתוך קבוצות משוררים).

כל המתחים הללו התחדדו כש"און" התחילה להיכנס לשגרה, והמוצא היחיד היה לעשות את מה שתמיד תכננו, ולהתחיל סוף-סוף "לצאת החוצה". אחרי הרבה ויכוחים, שיקולים ודיונים נפלה ההחלטה: עושים ערב שירה.

{בפרק הבא: הולכים על זה. או לפחות מנסים}